כשנולד בני הבכור חייתי בלונדון עם רעייתי, שם למדתי כישראלי באחת האוניברסיטאות. לרגל הלידה וההתכוננות לברית המילה נעדרתי ממספר ימי לימודים. חבר יהודי בן המקום שלמד איתי באותה עת אמר לי "אל תגיד פה שום דבר על הברית – הם (האנגלים) ישנאו אותך. הם מתעבים את הטקס הזה".
עם הזמן התחלתי לשים לב בעצמי ליחסי הגומלין המרתקים בין בני הקהילה היהודית לבין התרבות השלטת, בעניינים יהודיים בכלל ובנוגע לברית המילה בפרט. למשל, בבתי הכנסת או בבתי ספר יהודיים לא ניתן להבחין בנקל. אלה סגורים ומסוגרים ובדרך כלל מסתתרים מאחורי גדר גבוהה. כך הוא גם היהודי האורתודוקסי שלרוב יתחבא בתוך כובע וחליפה ואת הכיפה יחבוש רק עם הכניסה לבית הכנסת או בתחומי הקהילה היהודית.
אותה מדיניות פועלת גם ביחס לשמירת הקהילה על קיומה של מצוות ברית המילה. את האחריות על קיומה הפקידה הקהילה בידי ה־Initiation Society (בתרגום חופשי: "החברה החונכת", ובשמה העברי: "החברה להכנסת ברית"), שמפקחת על המוהלים בבריטניה ועושה שימוש בשם עלום שאינו מסגיר את מהותה ואת מטרותיה למי שמביט מבחוץ.
כך היא גם השעה הסטנדרטית הנקבעת בדרך כלל לביצוע הברית באנגליה – מוקדם בבוקר. האסמכתא הרשמית לכך היא הסתמכות על הפסוק "וישכם אברהם בבוקר" ומעשי אבות סימן לבנים. אך יודעי דבר מבינים כי זו ממוקמת בתזמון מצוין, היינו לפני שעות העבודה הרשמיות (בין 09:00 ל־17:00), בחברה שבה "ביתך הוא מבצרך". אז מוסכם על הכול שאורחותיו של העובד (היהודי) הם עניינו הפרטי בלבד.
נקודות אלו ואחרות הניעו אותי לברר באופן מקיף את משמעותה של ברית המילה עבור קהילה החיה בקרב אוכלוסייה שפרקטיקה זו אינה "כוס התה" שלה, ולרוב נתקלת בעוינות ולכל הפחות בבוז. באופן ישיר יותר בחרתי לבדוק מהי משמעותה עבור הורים צעירים בקהילה היהודית בלונדון, ומהן התמות שעולות כשאבות ואימהות דנים איתי – פסיכולוג וחוקר ישראלי – על פרקטיקה זו שבה נטלו לאחרונה חלק עם בנם התינוק. מחקר פסיכולוגי איכותני שערכתי באוניברסיטת לונדון בחן סוגיה זו.
בתום הראיונות, שנערכו בבית הזוג עם כל אחד מהם בנפרד, אך לא בדיסקרטיות, עלו שלוש תמות שונות בתכלית עבור קבוצת האימהות וקבוצת האבות. אצל האימהות ברית המילה הציפה את תמות הגוננות, הנשיות והאינטימיות ואצל האבות את תמות הזהות היהודית, הזכריוּת והאחרוּת. במאמר הנוכחי אתייחס לתמת ה"אחרות" כפי שעלתה בנרטיבים של ג'וש, בוב ורון – שלושתם צעירים משכילים בראשית שנות השלושים לחייהם, המייצגים את קבוצת האבות שהשתתפה במחקר. ה"אחרות" בהתייחסות לברית המילה – במשמעות של "שונות" או "זרות" – בוטאה על ידי המשתתפים בתחושות או במילים.
בושה וקריאת תיגר
ג'וש יצר את האסוציאציה בין ברית מילה ל"שונות" כשסיפר על עצמו: "כבר כילד צעיר תמיד היה לי ברור שיש לי 'ברית', מה שהפך אותי לשונה ביחס לחברי הלא־יהודים. ממש מהתחלה הלכתי לבתי ספר לא יהודיים כך שתמיד זה היה לי ברור". כששאלתי אם באמת הרגיש שונה מאחרים בגלל ה"ברית" השיב ג'וש: "זה היה חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלי. כך שכילד יהודי בבית ספר נוצרי – וזה היה בית ספר מאוד נוצרי – אתה שונה". להבנתו, תודות למזלו הטוב "לא סבלתי מאנטישמיות… ולא ירדו עליי במלתחות בית הספר לאחר שיעור ספורט בגלל הברית". הוא סיכם ואמר: "אני חושב שהתפיסה המערבית הליברלית כלפי ברית המילה היא שזהו אקט ברברי. זו לא דעתי שלי, אבל אני חושב שזו דעת הרוב בקרב לא־יהודים שמתבוננים בטקס הזה, אם לומר את האמת, עם מידה של גועל". מתוך גישה זו, כשחשב שחבריו הלא־יהודים בעבודה "לא יבינו" את טקס ברית המילה לבנו קיבל החלטה אקטיבית לא להזמינם להיות בין הנוכחים.
באופן דומה גם רון חשב שברית המילה תהיה נקודה ארכימדית שתמיד תגדיר את בנו ותציב אותו בעמדת השונה. "אני בטוח שכילד בן 8, במלתחות בית הספר, הוא יגלה שהוא שונה מחבריו – שלא יהיו נימולים. יבוא יום שבו הוא יברר מדוע". אך להבדיל מג'וש שנקט גישה של הימנעות מול חבריו הלא־יהודים, רון – שאותו ראיינתי בחנוכה, כשעץ אשוח ניצב בסלון ביתו – בחר בגישה מייפה ומכלילה. ראשית הוא מנה בפני את הקריטריונים למוהל שבחר, שנדרש להיות "צעיר, מודרני ולא יותר מדי רבני". ואז סיפר: "בטקס עצמו נכחו גם כמה חברים לא־יהודים ולכן היה לי מאוד חשוב שהטקס יהיה מוסבר וינוהל באופן מודרני ובן־זמננו ולא יותר מדי ארוך… שאנשים יבינו מה שקורה ושעד כמה שזה אפשרי שהתינוק יסבול את מינימום הכאב ההכרחי". רון גם לא נרתע מלחלוק עם חבריו בעבודה את העובדה כי ייעדר ביום למחרת לרגל ברית המילה של בנו. הוא הודיע: "אני אשאר אחרי הטקס לטפל בו ואהיה לצידו במקרה שהוא עדיין חש כאב".
בדומה לג'וש, בוב הסביר ש"ברית המילה, כמו ה'שחיטה', נמצאת עכשיו על המוקד בבריטניה ומאותגרת. היא נתפסת בסביבה החיצונית כאקט מטורף ולא רלוונטי, כמשהו שלא שייך לזמננו אלא לתקופת התנ"ך". בדומה לרון, התייחס לברית המילה של בנו ואמר: "יש סימן פיזי שנשאר בגופו, שבני תמיד יבחין בו ולבטח תהיה לו השפעה אם הוא יתערב בתוך אוכלוסייה לא־יהודית… יבוא יום והוא יברר מדוע הוא נימול ומה המשמעות של זה עבורו". אך בשונה מרון, בוב הכיר בשונות שברית המילה מנכיחה. כשמצד אחד, כבן לניצולי שואה, הוא רואה במילת בנו – דווקא בשונותה – קריאת תיגר מול תרבות שבעברה "הבדילה בין יהודים ללא־יהודים לפי ברית המילה", ומצד שני הוא גם חוגג אותה, כפי שסיפר: "כשעבדתי בעבר בחברת לא־יהודים יכולתי להעביר מידע שאפשר להם לראות את העושר של העם שלנו, של הדת שלנו ושל המנהגים שלנו. גם היום, לו הייתי עובד באווירה כזו – לא היו לי שום עכבות. הייתי מודיע לכולם: מחר ברית המילה של בני לכן אגיע מאוחר. הייתי אומר את זה הכי מפורש שאפשר".
תחושות אלו של המשתתפים מקבלות חיזוק ממחקרים שגילו כי תחושת שונות או אחרוּת היא ממצא עקבי בשאלונים על זהות אתנית בקרב קבוצות מיעוט. חיזוק לכך נמצא גם בתיאור של עיתונאי הגרדיאן הבריטי ג'ונתן פרידלנד, שתיאר את חוויותיו כילד יהודי בבית ספר לא־יהודי באנגליה: "לזמן מה תחושת השונות ליוותה אותי. לא יכולתי לאכול ארוחות צהריים בבית ספר כי הן לא היו כשרות, אז ישבתי עם אחרים שהגיעו עם ארוחות ארוזות במה שאולי כונה 'השולחן של היהודים'".
זיגמונד פרויד יזהה את חוויותיו של פרידלנד כמתרחשות בתקופת החביון וכנראה היה תוהה מה הן מסתירות. הוא כידוע מעדיף לחזור לתקופות מוקדמות יותר ושם לחשוף את הדברים בהתגלמותם. בהתאם לכך, הוא כתב כי "כבר בגנון, הילדים הקטנים שומעים שליהודי משהו נחתך מאיברו – חתיכה מאיברו, הם חושבים – וזה נותן להם זכות לבוז ליהודים". פרויד זיהה את האיבר היהודי (הנימול) כמקור הגירויי לנוכחות המתפשטת של אנטישמיות. ובמילים שלו: "תסביך הסירוס (=שברית המילה, אליבא דפרויד, היא ביטוי שלו) הוא השורש הלא־מודע העמוק ביותר של האנטישמיות". בין השיטין מבצבצת הבנת ברית המילה כפי שביטא אותה בוב.
לבטיו של אברהם
מסקירה של שלושה מדרשים עולה כי "אחרות" הייתה אחת המשמעויות האולטימטיביות של מצוות ברית המילה כבר מרגע ציוויה על אברהם אבינו. כך לפחות בעיניו של כותב המדרש (בערך במאה ה־6 לספירה) שאולי ביטא חוויות מעולמו האקטואלי בתקופתו שלו. נוכל אף להתבונן ולראות כיצד מחברי המדרשים השונים בונים את דמותו של אברהם ואת התמודדותו כפי שעולה מכל אחד מהם.
מדרש ראשון מציג את לבטיו של אברהם כלפי הסביבה בכללה: "אמר אברהם, עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינן באים אצלי". על פי המדרש אברהם חושש כי המילה תיצור חיץ בינו לבין העולם החיצוני שהוא היה חלק ממנו עד לא מכבר. לבטים אלו של אברהם אולי עומדים בבסיס התנהלותו של ג'וש שחששותיו מפני תגובות חבריו כלפי ה"אחרות" של ריטואל המילה מובילים אותו ליצירת פיצול מוחלט בין חייו המקצועיים לחייו האישיים כדי למנוע את ההתרחקות ממנו.
מדרש אחר מציג את שאלת ברית המילה באופן קרוב עוד יותר כשאברהם דואג כיצד זו תשפיע על חברויותיו הקרובות ביותר:
בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלושת אוהביו. אמר לו ענר: כבר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך? אמר לו אשכול: מה את הולך וממאיס (בגרסה אחרת: מסרס) את עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: א־לוהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו? אמר לו הקב"ה אתה (ממרא) נתתה לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליו… אלא בפלטין שלך, הדא הוא דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא'.
כאן באה לביטוי דאגתו של אברהם שהוא הופך עצמו ל"אחר" בקרב חברים ידועים ומסוימים, ולא רק כלפי סביבה חיצונית כלשהי, ותוהה מה התועלת בכך. השיח הזה שמנהל אברהם עם חבריו מזכיר את עמדתו של רון שלצד הבנתו כי הוא עומד לקיים טקס כה דרמטי כך הוא גם מבין כי הוא אינו מוותר על חברויותיו עד כה – גם עם אלו שאינם בני־ברית. לא זו אף זו, הוא מזמין אותם ליטול חלק בטקסים האינטימיים ביותר של קהילתו כשהוא גם טורח להנגיש את הטקס עבורם ואף לצמצם את אחרותו.
המדרש השלישי מציג את המציאות מזווית שונה בהשוואה למדרשים שצוטטו קודם. בשונה מאלו שהציגו את ברית המילה מנקודת מבטו של אברהם כנשוא הטקס, כאן ברית המילה מוצגת מנקודת מבטה של הסביבה החיצונית – כיצד זו עשויה להיתפס על ידי מי שנמצא מצדו האחר של המתרס, זה המתבונן ב"אחר". על הפסוק "ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו… וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה", המדרש מסביר שאברהם פעל "בו ביום שנצטווה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הליצנים ושלא יהיו אוהביו ובני דורו אומרים אלו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצוותו של מקום". עמדה זו שאברהם נוקט כאן היא בבחינת קריאת תיגר – המזכירה מאוד את עמדתו של בוב – כנגד אלו שיבזו (הליצנים) ואפילו יהיו אוהביו שלא יבינו מדוע הוא עושה זאת לעצמו או לבני ביתו.
ד"ר חגי סרי הוא פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ומרצה במכללת אורות באלקנה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בנושא "משמעות ברית המילה עבור הורים צעירים בקהילה היהודית בלונדון". הוא ירצה על כך בקונגרס ה־11 של האיגוד האירופאי למדעי היהדות שיתקיים בקרקוב בעוד כשבוע
