המפגש הראשון שלי עם הנורמות בעולם הדתי־לאומי היה כשהגעתי כחניך מבית חילוני למכינה קדם צבאית משותפת. התפלאתי לגלות שחניכים מבתים דתיים שהגיעו למכינה נחשבו "לייטים". מאוחר יותר גיליתי שזו מגמה מקיפה – ב"סרגל" הדתיות די ברור מי נמצא בקהילות ובמוסדות המשותפים ומה זה אומר עליו. למעשה גם כיום, כמה שנים טובות אחר כך ואחרי תהליך חזרה בתשובה, אני חש לא פעם מבודד. חזרתי לחיות בגוש דן כי גיליתי שקשה לי לחיות בחברה "דתית" מגזרית, וכי יש בי געגוע למקום שממנו באתי. קיוויתי למצוא אנשים דתיים נוספים שאיתם אוכל למצוא מכנה משותף של דבקות ועבודת השם, שחיים גם הם באותו מרחב משותף, אך לא היה קל למצוא כאלו.
בעולם הדתי של היום נראה שניתן למצוא שתי גישות ביחס למפגש שבין חילונים ודתיים. מן הצד האחד מצויים שומרי מצוות שנמנעים מקשר עם חילונים כלל או שנשארים בעמדת המלחמה. כשהם באים למפגש עם החילוני, הם באים בעיקר מעמדת החזרה בתשובה או הנחלת יהדות ברמה כזו או אחרת. מן הצד השני קיימות הרבה מגמות שקיבלו ביטוי בעיתון זה, המעודדות מפגשים של שיתוף, שיח ודיאלוג. אלו בדרך כלל מקדשות את המרחבים של ה"בין לבין", "הרצף" או "ברית יהודית־ישראלית חדשה".
קשה לי לירוק לבאר שממנה אני שותה. במסגרת עבודתי ולימודיי ינקתי מבתי מדרש, ארגונים וקרנות כאלו וכאלו, ובכולם מצאתי הרבה אנשים טובים ותורה מאירה ומשמחת. איני מבקש לבטל מרחבים אלו. ברור לי שיש להם תפקיד משמעותי בצמיחה התרבותית והרוחנית כאן, במיוחד כשהם מתנקים מסיגיהם הבולטים. ואף על פי כן, מסיבות שונות אני חש שהטונים המובילים בעולמות אלו אינן תואמים את רוחי. בדרכים שבהן אני פוסע, ואינני יחידי בהן, אני מוצא את עצמי עם אותם שומרי מצוות שרוצים לבוא למפגש משמעותי, דיאלוגי, בגובה שווה עם כאלו שאינם, ללא כוונות של "החזרה בתשובה" אך גם בלא שהם חשים עצמם "בין לבין" או "על הרצף" ולא מקדשים מגמות אלו. כיצד ניתן לכונן מפגש דיאלוגי שכזה? לכך אבקש להקדיש את השורות הבאות.
להשפיע ולא לכבוש
מקורות היהדות מלאים בהדרכות וסיפורים על חשיבותו של "הקירוב". ואף על פי כן, אני מתקשה לפסוע בדרך הזו בדורנו. מדוע? אסתפק כאן בשתי סיבות עיקריות:
את הסיבה הראשונה ניתן לכנות "פגם הברית". הקירוב מבטא פגם יסודי בתקשורת בין ה"מקרב" ל"מתקרב". לצערי חלק מה"מקרבים" המקצועיים מתייחסים לבאים בשעריהם כחומר ביד היוצר, כמושא להשפעה. לא ניתן להתייחס לאדם במלוא אישיותו ויופיו, להקשיב ולתת לו מקום להופיע, כאשר אתה חושב איך להשפיע עליו להשתנות. בשיח הציבורי עמדה זו מתלבשת בעמדות של רצון הציבור הדתי לאומי להוביל את המדינה, לא פעם תוך התעלמות מחשיבות עולמן של קבוצת אחרות.
הבעיה השנייה היא ההתעלמות מייחודו של הפרויקט החילוני בדורנו. הראי"ה קוק כבר האיר את עינינו להבדל המהותי בין המגמות החילוניות של תקופתנו לבין האפיקורסים והמומרים לתיאבון של העבר. החוויה שלי היא שהמפגש עם העולם החילוני מאתגר ומפרה את עולמנו האנושי, הרוחני והדתי. כאשר המגמה היא "החזרה בתשובה" – האתגר וההפריה הללו נוטים ללכת לאיבוד.
קל להגיע מכאן בקלות לטון הרווח בחלק מהשיטות הפלורליסטיות: ההשפעה היא כמעט חטא,
הערך היחידי כמעט הוא כבוד לאחר ולעולמו. אך אני חש שההשפעה היא חיונית. לשם כך יש להבחין בין שני מושגי השפעה: "השפעה על" לעומת "השפעה ל…". במובן הלשוני הפשוט, השפעה היא הענקת שפע. זוהי "השפעה על". לעומתה, במובן השגור היום השפעה היא יצירת שינוי מכוון באדם אחר. זוהי "השפעה ל…". אין כל ספק שכל אדם, במיוחד אדם שלמד, פעל ותיקן משהו ממידותיו, מביא איתו שפע לעולם ולכל מפגש. אין בעיניי פגם בכך שאדם שלמד תורה והתפתח בה יהיה בעמדת משפיע. אך לשם כך ראוי שיהיה מדובר בנביעה של שפע מעולמו, בהשפעה על, ולא בניסיון לתמרון אנשים אחרים, ב"השפעה ל…".
ככל שמדובר ב"השפעה על", ראוי שאותו אדם יהיה גם פתוח לקבל שפע מאחרים, ולענייננו – מעולמות של אנשים לא דתיים. הטעות הנפוצה היא שכל שפע מכיל מיניה וביה השלכות זהותיות. אם אני חילוני ומקבל השפעה ממורה דתי, אני בעצם "נכנע" לזהות הדתית ומאמץ משהו ממנה, וכן להפך. אבל זה לא נכון. לי ברור שקיבלתי המון ממורים, חברים ותלמידים שאינם דתיים, וששפע זה קשור דווקא לכך שעולמם שונה משלי. זוהי אפוא הקרקע ליצירת דיאלוג שאינו מאיים ואינו נכנע, ופתוח בכנות מלאה לקבלת הצד השני.
קבלה ללא שיפוט
אחת הבעיות המרכזיות של העמדה הדיאלוגית נוגעת ב"לגיטימציה". האם כשמנהלים דיאלוג עם חילוני/הומוסקסואל/רפורמי לא נותנים לכך לגיטימציה?
מספר התנסויות בעבודתי הקהילתית הביאו אותי לחשיבה מחודשת על סוגיה זו. אנחנו נוטים להסתובב בעולם כמעין משגיחי כשרות, המעניקים חותמות כשר או טרף לאחרים, מתוך אמונה שכביכול כך נוכל לאבד את הדעות הנפסדות מן העולם. נראה שתועלת לא צומחת מכך. מרחב הדעות והקהילות הקיים היום מאפשר כמעט לכל נישה זהותית למצוא את מקומה ולא להידרש בצורה משמעותית ל"לגיטימציה". ודאי שיחס אוהד יכול ליצור תחושה טובה, אך הכוח שזהויות מקבלות כיום מהתנגדות לדה־לגיטימציה שלהן פועל הרבה יותר חזק, וגם מוליד מגמות שליליות.
לכן צריך לשנות גישה. אולי אפשר לפעמים לוותר מראש על הגדרת הזהות, ולהתענג על התקשורת והחיבור עם אדם אחר, כולל מרכיבי הזהות הסותרים? כך אני נוהג. אני משתדל לבוא במגע עם אנשים כאשר התודעה שלי לא עסוקה בניסיונות "השפעה" ו"הפצה" או בשיפוט של העומד מולי. אני משתדל לשקוע במפגש עצמו, בפליאה מול אדם אחר המתגלה לעיניי. סביר יותר להניח שארצה ללמוד מהאדם שפגשתי או להצטרף אליו ליצירה משותפת למען הקהילה או העולם. למרות שתודעה זו היא בעיניי פשוטה ותמימה ביותר, היום קשה לשכנע אנשים שמצב זה בכלל אפשרי. תמיד צריכה להיות איזו תודעה אידיאולוגית, תפיסה כל־יודעת שמנחה את היחסים.
אין אנחנו במקום א־לוהים לשער את ערכו של אדם העומד מולנו. ראוי שלכתחילה נסתכל עליו כאדם מופלא, שמעלותיו לא כולן גלויות לפנינו. אין משמעות הדבר שאיננו מציבים גבולות דתיים הנדרשים לנו; פשוט אל לנו לבלבל אותם עם שיפוט ערכו של האדם. בעיני א־לוהים יכול להיות שהאדם מולך גדול וצדיק בהרבה ממך.
וכפי שאני מנסה להפחית את השיפוט השלילי של זהויות אחרות, כך אני גם מנסה להפחית את השיפוט החיובי – ה"קבלה" או ה"אישור". התפיסה הרווחת היא שאם אינך שופט את האחר אתה "מקבל" אותו, כלומר מאשר את זהותו, אומר שהוא "בסדר". הבעיה הראשונית עם "קבלת" האחר זהה עם הבעיה בדחייתו – יש כאן אבק גאווה בעצם עמדת השופט, היכול לפסול או לאשר. מלבד זו, "קבלה" כזו יכולה למנוע התפתחות ולמידה ולערפל מושגים כלליים של טוב ורע, גבוה ונמוך.
אני מודה שכאן עבודת הדיאלוג קשה. לא פעם בקבוצות שאני מנחה או משתתף בהן נאמרים בלהט דברים חשובים מאוד לבני שיחי הסותרים את אמונתי. אני מקשיב באמת, מתפעם מרוחו של האדם מולי, ואני משתתף עם נפשו המתגלה לפניי. ובכל זאת, אני לא מתחנף ואומר כי דבריו נכונים או ישרים בעיניי. לרוב איני מבקר כלל את דבריו כי אין בכך עניין. אם אני רואה צורך מיוחד בכך אעמיד עמדה שמנגד כנביעה מעולמי ולא כפלישה לעולמו של הדובר.
שמירה על הבית
אבל האם ניתן באמת לכונן פתיחות כאשר אין מוכנות לשינוי? אם אינך מוכן "להשתכנע", האם אינך אוטם עצמך ומזלזל בבן שיחך? וברמה הכללית – האם שיתוף חילונים ודתיים לא מחייב התפתחויות ושינויים גם בעולם הדתי?
כאמור, איני מוצא את עצמי במרחבים המקדשים את "התנועה על הרצף" או את השילוב של אלמנטים חילוניים ודתיים בכפיפה אחת (להבדיל ממסורתיות קלאסית). אני רחוק מלזלזל בעמדה זו. אנשים החיים כך ולא מתוך קלות דעת חיים במרחב מאתגר, מפתח ומעשיר, וגם חוסכים מעצמם הרבה כיווצים של האדם הדתי החי בתוך מרחבי התרבות הכללית המודרנית. למעשה ללא אנשים אלו אני אישית הייתי כנראה נטול קהילה.
ובכל זאת, חלק יסודי מהיותי בן אדם שומר מצוות הוא היותי "בן ברית". אולי ניתן להגיד שאני אפילו "קנאי" לברית של התמסרות לה' ותורתו. ההתמסרות והנאמנות מולידות העמקה של הקשר, תחושת ביתיות ויכולת ליצור אינטימיות עם התורה ועם א־לוהים. באופן אישי אני מסתכל אחורה היום על תקופת ראשית התעניינותי ביהדות כתקופה של "פלרטוט" או אולי אפילו "אירוסין". היה בתקופה זו משהו מאוד מרגש ומלא אהבה, אך יסוד הברית עם כל הנובע ממנו היה חסר בה. לכן אינני יכול להתפשר על הברית הזו. זו מחויבות מלאה מבחינתי.
ובכל זאת, צודק מי שטוען שמפגש ללא דיפוזיה והשפעה הדדית הוא מפגש עקר וכמעט לא ראוי לשם מפגש. אפשר בהחלט לדבר על התפתחויות מבורכות שדווקא המפגש עם העולם החילוני מאפשר אותן. מה שמתחיל לפעמים כהכרח ובדיעבד הופך בהמשך לדבר רצוי לכתחילה. היתרים הלכתיים או נפשיים הנובעים מעקרונות מטא־הלכתיים כגון "אחדות ישראל", "דרכי נועם", "קירוב" וכו' יכולים לאפשר התרחשויות שיש בהן יופי וחידוש מבורך מצד עצמן.
כמה מחזירים בתשובה הודו בפניי על העונג שהם גילו בלמידה משותפת עם קבוצה של נשים וגברים, וגם אני יכול להעיד על נושא הקרוב לליבי – שילוב שירה ישראלית בעולם התפילה והטקס הוא דבר שקשה לעשותו בתוך העולם הדתי. במרחב המשותף תופעה זו מתרחשת הרבה יותר בקלות (וללא הפרה של איסורים הלכתיים) ואני מוצא בה המון ברכה לעולם התפילה היהודי.
התפתחות נוספת נוגעת באלמנטים נפשיים ורוחניים המתעוררים במפגש עם החילוניות, לפעמים יחד עם האתגר והמאבק שהוא מזמן. הראי"ה קוק, לדוגמה, העיר את יסודות החירות והחופש הרדומים בתורת הסוד היהודית כתולדה ממפגש עם העולם החילוני המודרני. בהחלט ניתן לדבר גם היום על אלמנטים שכאלו, אך חלקם הגדול מתעורר דווקא כשיש מפגש איכותי. נראה לי שקיימת תפיסה מוטעית כאילו העולם הציוני הדתי דהיום כבר "לא צריך" את המפגש עם העולם החילוני כדי להיות מופרה מיסודות אלו.
אנו מצויים על מסלול ההיפגשות עם העולם החילוני ואיננו יודעים מה ילד יום וכיצד יגולל א־לוהים את ההתפתחויות. צריך להודות שחלק מהדברים שקורים היום בציונות הדתית, כולל באגפי "הקו", לא היו יכולים להתקיים כלל בעולמו של הראי"ה קוק עצמו. לא־לוהים המתגלה בעולם התורה וההיסטוריה דרכים משלו להניע תהליכים. לכן איני מוצא עצמי בכתביהם ודבריהם של מורים ופובליציסטים שטוענים שכבר מצאו את הנוסחה להווה או לעתיד. רק המודעות לאפשרויות הללו והתפילה שיבואו בדרך נכונה וישרה ללא ניסיון לדעת אותן בטרם עת או לכפותן בכוח מולידות סבלנות ואהבה.
אורי וייל הוא מוזיקאי, מרצה ורכז קהילתי בתל אביב וברמת גן
