כל חיי הבוגרים למדתי קטגוריות. הרבה למדתי מרבותיי להכניס את מוצרי המזון לקטגוריות של כשר וטרף, לכתחילה ובדיעבד, ואת לוח הזמנים שלי לזריחה ושקיעה וחצות. כשלמדתי להסמכה לרבנות הקטגוריות הפכו לקטגוריות משנה, לסעיפים ותתי סעיפים. למדתי הרבה, העמקתי בניסיון להבין כיצד לסדר את חיי לפי הקטגוריות הנפלאות ההן. הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו אפילו חתמו על תעודה שלפיה מותר לי לסדר את החיים למי שיחפוץ בעצתי לפי אותם הכללים. ויצאתי אל העולם. נשאתי אישה שאהבה את הכללים, וביקשה גם היא לחיות לפיהם, וילדנו ילדים שגם להם הנחלנו אותם.
איני יודע מתי זה קרה וכלפי מי להפנות את האצבע המאשימה, אולם ככל שהתבגרנו גילינו שהחיים לא מעוניינים לסדר את עצמם לפי הכללים שקבענו. גילינו עוד תופעה מופלאה וקשה לעיכול – והיא שהחיים מסדרים את עצמם לעיתים באופן שנראה יותר מוסרי וטוב. וככל שהחיים הלכו והתרחקו מהכללים היקרים שלנו, הלכו מסדרי הקטגוריות והידקו, כך שמצד אחד טבעת הגבולות ההלכתית הלכה ונתהדקה, והחיים הלכו ורופפו את הכללים, חדשים גם ישנים.
ערעור ההיררכיות הישנות
קהלת אמר כבר את האמת, אין חדש תחת השמש. מאז ומעולם זה היה כך. בעלי הסמכות קבעו והוסיפו וקבעו, הידקו והידקו, והעולם היהודי עבד אלילים, התייוון, הפך לקראי, השכיל, התבולל, התחלן וירד מהארץ. תמיד היו אלה המעטים שניסו לחיות לפי הכללים שניתנו בסיני, ועוד מעטים נוספים שנותרו בליבם לפחות ייסורי מצפון, והיה די באלה, ובשנאת ישראל, כדי לשמר את העם היהודי. רק דבר אחד התחדש בעת החדשה, ושינה את הכול. ה"עויילם" כבר לא כל כך "גויילם", לרוב האנשים יש גישה לידע, וכמו בכל המהפכות של העת החדשה, כך גם עתה, שכבת הביניים הדתית היא זו שערערה על עולם ההלכה. שכבת הביניים הזו של תור ההשכלה, שלמדה בישיבות ונחשפה ליסודות של עולם ההלכה, למדה כי אפשר היה להרפות במקום להצר, וכי להלכה יש יותר מדרך אחת, תלוי בכוונת הלומד. החתם סופר הבין זאת, ונאלץ לנטוש, למראית עין, את עולם הדיון ההלכתי על כל דרכיו ופרשנותו, לטובת הסלוגן הבעייתי "חדש אסור מן התורה".
מעמד הביניים של המאה ה־19 הלך והתבולל, התרחק מאמונה והקרבה, ובחר בטקסיות ובחיי נוחות. עתה, באדיבות ישיבות ההסדר והמדרשות צמח לו שוב מעמד ביניים בקרב המעטים שעדיין נאמנים להלכה, והם שוב דורשים לפתוח מסילות. רבנים שונים, בני ישיבות, בנות מדרשות, תלמידות חכמים ותלמידיהם, גילו שוב את הסוד הזה, שלהלכה דרכים משלה. והם הולכים ומבקשים מן ההלכה לתת מענה לעולם המתחדש, הנתפס בעיניהם כטוב ומוסרי יותר, והם מבקשים לתקן עולם ולתקן מלכות ש־די. ואין תחום הלכתי שנותר שלם, מסודר כשהיה, פשוט. הכול מסובך.
דומני כי שדה המערכה הדרמטי ביותר של הסדר ההלכתי החדש הוא בתחום המשפחה. סקרים וסטטיסטיקות על נישואין וילודה, גירושין ונטיות מיניות מציפים את החברה הדתית. ערעור על ההיררכיות הישנות והשלכותיהן מאיים להחריב עולם ישן עדי יסוד, לא כלום מתמול, מחר־ הכול. נישואין אזרחיים, חתונות "שוויוניות" שבהן יש קול גם לאישה וטבעת לאיש, הסכמים של טרום נישואין וחוזים של סיומם, ברכות של גברים, נשים, זוגות, פחד בלתי מוסבר בעוצמתו מרבנים וממועצות דתיות, דיני הטהרה, תכנון המשפחה, רווקות מאוחרת ונישואי בוסר. הכול עומד תחת ביקורת, המחאות הולכות וגוברות, ולא אלו שמבחוץ מטרידות, אלא אלו שבתוך הנגמ"ש.
עולם ההלכה נבוך. מעולם לא עמדנו במלחמה בכל החזיתות, ומעולם לא עמדנו במלחמה אל מול טענות לוגיות, מוסריות ורוחניות, הרואות עצמן נעלות מאלו של הממסד הרבני. אי אפשר להכניסן לקטגוריות הישנות של יצר הרע, עבודה זרה, כפירה או רשע, והן באות עם מראי מקומות ועם טיעונים המבוססים על יראת שמים. את הרב קוק במאמר הדור כולנו יודעים לצטט, אך איש אינו מוכן לקבל את הנחות היסוד שלו כי מדובר במהפכה קדושה, וכי הערעור על עולם ההלכה הוא מחויב המציאות, ותפקידו לחלץ את ההלכה מאחיזתה החונקת של התורה הדוגמטית של הגלות בדורות האחרונים. במקום להקשיב לצעקה אנו צועקים עליה ומבזים אותה, ובמקום שפוסקי ההלכה והממסד הרבני יפתחו במסע של תשובה, אנו דורשים מהמערערים לשוב, והם דווקא הולכים ומתרחקים.
המשפחה, כמו מוסדות רבים אחרים שהיהדות ייסדה, כמו השבת, כשרות המזון, התפילה וערך הלימוד, היא מוסד נפלא וחשוב, ללא ספק. משפחה יוצרת קהילה ועם, היא המנוע המרכזי להעברת מורשת ומסורת, זיכרון והמשכיות. אלא שכל אחד מהמוסדות הללו הפך לכלא, ואפשר לבעלי סמכות להיות שומרי הסף שלו. יש להדגיש: לא הנישואין ולא הכשרות, לא טהרת המשפחה ולא התפילה הם מנגנוני כוח, אך לאורך הדורות, ועד ימינו אלה, יש כאלו שהופכים קרבנות למסגרת הנוקשה. מעמד כלכלי ורוחני שנשלל מנשים, נשים עגונות המשלמות את מחיר קדושת הנישואין שנקבע על ידי הכללים ואלם המוטל על קולן, מערכי כשרות שקיימים רק כדי לממן חצרות פוליטיים של כוח, תפילה הנמכרת כסגולה על ידי רבנים למרבה במחיר ומעניקה אשליות, שבת שבמקום להיות שבת שלום הפכה לשבת מחלוקת ולכוח פוליטי, משפחה שיש בה היררכיות שאמורות היו לעבור מן העולם ותחת זאת קובעו בהלכות שונות, מרחב ציבורי שהחזקים מבקשים להדיר ממנו את כל מי שאינו כמותם, בין אם זה במאה שערים או בתל אביב, ומערך בתי דין ומועצות דתיות הכפופים למדינה ולשומרי הסף, ולא לקהל שאותו הם אמורים לשרת.
כבר לא מדובר בשוליים. האורתודוקסיה על כל זרמיה מאבדת רבים מבניה ובנותיה, ורבים אחרים כבר לא מקבלים דבר כמובן מאליו. ולמרות שאנו יודעים שלהלכה כלים חשובים להכיל ולקדם ולתקן, אנו הולכים ומתגוננים וחוששים מהכלה שתיראה ככניעה, וממדרון חלקלק שכרגע הוא בעיקר גורם החלקה לאלו המבקשים לעלות בהר. וגרוע מכול, גם כאשר אנו יודעים שמדובר בחומרה חברתית ובשיקולים חינוכיים, אנו מסווים זאת בפלפולי סרק הלכתיים ובסיסמאות נפוחות, בהנחה שגויה שרוב הקוראים בורים.
כך קורה, כפי שכתב הרב קוק (שמונה קבצים ב, ל), שהשערים נפרצים והקהל הולך ומתרחק מחיבת הדת ומיראת שמים הקשורה קשר הדוק ליראת רבנים, ואנו, האמורים להראות את הדרך, הולכים ונשרכים אחרי ההמון החכם והמוסרי. ובמקום שהתנועה תהיה תנועה פנימה, היא פועלת בכיוון ההפוך והרע, ומוכיחה, בזכות ההזנחה שלנו, שבעצם צדקנו.
אורות משני העולמות
הזעקות על חורבן המשפחה הן חטא כפול. מחד, הן מתעלמות מן המצוקות האמיתיות ומהחידושים הגדולים של העת החדשה, ומאידך הן מפקירות את הדור הנאלץ לבחור בין "חיי תורה" ובין "חיי עולם". העת החדשה חידשה זכויות אדם ונתנה קול לנשים ולילדים, היא דורשת משפחה שבה לכל אחד מחבריה יש הזדמנות שווה להגשים את עצמו כיחיד, ומתוך כך כמשפחה. העת החדשה יצרה מערכת הגנות ותמיכה כדי לאפשר למשפחה להעצים את יכולתה, מבלי שנשים יקריבו את עצמיותן למען בעליהן. הסקרים מלמדים שאחוז הגירושין אינו שונה מבעבר, והתפרקות התא המשפחתי עקב חוסר נכונות להינשא נגרמת בין השאר כתוצאה מהעמדת הברֵרה – משפחה או הגשמה עצמית, עקב עיוורון כללי. טקס החופה והקידושין עצמו לא משקף דבר מן השינויים שחלו במעמד הנשים, וככזה הולך הוא ומתרחק מנפש הצעירים המתחננים לטקס שישקף את החיים שהם רוצים לחיות, וכזה שההלכה יכולה לאפשר.
יש בעולם הכללי אורות רבים, וככל שהאורות גדולים, הצללים כבדים מאוד. גם בעולם התורה יש אורות עצומים, וגם אצלנו הצללים הולכים ונערמים. ומסתבר שהאורות של זה יכולים להאיר את הצללים של זה, וכן להיפך. המאבק וההתלהמות רק גורמים להחשיך את האורות של השניים, ולשמר את הצללים. עולם התורה לא יתוקן מבלי אורות עולם החולין, ועולם החולין בלי כוחה של תורה הולך והופך לחומרי ונהנתני, לחסר משמעות. ויותר מכל האורות והצללים שבעולמות, הלכות המשפחה הן המנוגדות ביותר. זוגיות ואהבה, הורות וילדות, מיניות וצניעות, מחויבות ובחירה, שליטה והדדיות, אלו וכל שאר ערכי המשפחה נתונים במחלוקת עמוקה בין העולמות. איש מאיתנו לא ירצה לחיות לפי הלכות המשפחה של המאה השמינית לספירה, וגם לא של המאה ה־19, ורובנו לא נרצה לחיות בעולם שבו מתקיימת רק הזוגיות המודרנית, הלא מחויבת, שהאהבה בה נשענת בעיקר על קשר פיזי, ושילדים הם נטל עליה. ובמקום להאיר האחת מרעותה, אלו ואלו מציבים את המודל שלהם כמוחלט ואת השני כפסול, למרות שכולנו יודעים איזה עוול אנו עושים לשתי הדרכים.
דיון הלכתי כן ואחראי יכול היה בקלות רבה להתיר לנשים לברך תחת החופה, בהבנה כי המושג "כבוד הציבור" הוא מושג דינמי התלוי בדרך שבה רואה החברה את מושגי הכבוד. דיון כזה היה מחייב להוסיף לכתובה הסכמים שונים שיכסו למעלה מאלף שנות שינויים כלכליים וחברתיים, וכן היה שואל שאלות בדבר הצורך ביצירת מרחב זוגיות אזרחי, שנהג בעבר בצורות שונות גם בעם ישראל. מאידך, הדיון יחייב אותנו להסביר את מהות הקניין, שאינו אלא קבלת אחריות ויצירת מחויבות הדדית ובלעדית בין שני בני הזוג, ולוותר על הצורך ההולך וגובר בקרב הצעירים למתן טבעת נוספת תחת החופה, וכן יוכל לגלות משמעויות חבויות בטקס המופלא הזה, בלי צורך באפקטים שונים ומשונים שנועדו להחיות טקס חסר חיוּת.
דיון הלכתי המבקש לגעת במציאות החיים ולתקן אותה חייב לתת את הדעת על המעבר מזוגיות משימתית המבקשת בעיקר תוצרים (ילדים, חינוך להמשכיות, בניין החברה, צמצום הניידות החברתית) לזוגיות פיזית (המובילה לכרסום בנושאי טהרת המשפחה ושמירת נגיעה), ניידת מאוד (נסיעות לחו"ל, טיולים, מעברי דירה), מתוכננת מאוד ומאוחרת (מיעוט ילודה), אישית וקשה מאוד (רווקות מאוחרת). איזה מענה חינוכי אנו נותנים לאתגר? מה נוכל לקבל ולמה נחנך וכיצד? ומה בשינויים הללו הוא ברכה?
אני מניח שלמקרא הדברים הלב נזעק. וכי מפיהם אנו חיים, וכי תורת ישראל זקוקה להארה מן החוץ? הלא תורת ישראל מן השמים, בנבואה וברוח הקודש ומגדלותם של חכמים ניתנה, ואיך ייתכן שאנו זקוקים לחכמת העולם כדי שתהיה לנו תורה? אכן, אנו לא. איננו מבקשים לנו אלא תורה מן השמים ואמונת חכמים. הכול מפי רועה אחד נאמר, ומפי הגבורה דיבר הרועה, גם דקדוקי סופרים. אלא שבעזרת חכמת העולם מתגלה תורת ישראל, מתחת למילים חבויות ומשמעויות כבויות, במידות שהתורה ממשיכה להידרש בהן, בבתי מדרש שיש בהם חידוש, בפסקי הלכות, ומתוך הקשרים של שפה ועולם ורעיונות, ומדע וחינוך, לפתע מגלים בתורה פנים, כהלכה. וכל מה שיעצור זאת, לימד אותנו הרב קוק (שמונה קבצים א, רפא), סופו לנחול כישלון. ובמקום להגיב למציאות, ולהשתרך אחרי העולם, ובמקום להפגין ולקרוא תיגר ולהשמיץ ולכעוס, מוטב שיתנהל הדיון בבית המדרש, ומתוכו, ולא מחוצה לו, תצא תורה.
הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת מחניים מבית רשת "אור תורה סטון" ורב קהילת יעל בירושלים
