במסילת ישרים כותב רמח"ל על הקדושה שתחילתה עבודה וסופה מתנה. חומש ויקרא, שעניינו הקדושה והטהרה, תחילתו בעבודת הקורבנות וסופו בברכות. "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" על עבודת התמיד, נעשה ל"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם", והקריאה אל האדם להתקרב אל המשכן מתחלפת בברכת "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם". וחשוב מן הכל, בתחילת הדרך התבטאה בקשת הקִרבה ברצונו של האדם להקריב ולעבוד, וכעת היא מגיעה אל שיא בהכרה ששייכות ישראל לה' היא עובדה קבועה ומוחלטת: "עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
לצמד הפרשות האחרונות יש מסגרת בולטת המעמידה אותן כחטיבה אחת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי" בתחילת פרשת בהר, ועד "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה'… בְּהַר סִינַי" (כו, מו), וגם תוכן משותף – שביתת הארץ, כציווי על השמיטה בהיות העם חי בארצו, וכקללת "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" בצאתם לגלות.
אלא שלאחר מה שנראה היה כחתימת הספר נוספה פרשה קצרה, שהדינים המוזכרים בה קשים לעיכול עבור אדם בן זמננו – פרשת הערכין. אדם מתנדב להקדיש דבר בעל ערך, ועליו לתת את ערכו לקופת המקדש. אולם היישום של העיקרון הזה ביחס לבני אדם, כאילו ניתן למדוד את ערכם בכסף, נתפס בימינו כחילול הקודש של היות אדם.
קושי נוסף טמון בהבחנה של התורה בין ערכו של הזכר לזה של הנקבה, ובין ערכם של הבוגרים לאלה של הזקנים, הילדים והתינוקות. וכי מי יודע מה ערכם של חיי אדם, ועל בסיס איזה מדד נקבע את מי יש להעריך יותר?
מבטו של הנודר
הצעד הראשון לקרב את עצמנו לכלל הבנה מונח דווקא במה שאין בפרשת הערכים. התורה מבחינה אומנם בין הסכום שיתחייב לתת המעריך את האיש לעומת זה שמעריך את האישה, אבל היא איננה יוצרת הבחנה בין ערכו של העשיר לעני, בין הכהן הגדול לאדם הפשוט. דמי כולם שווים, והנודר את ערכם מתחייב בסכום הקבוע – "חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף".
נדמה כי יש לראות בכך התנגדות עמוקה למחשבה כאילו יכול אדם להעריך את ערכו ושוויו של זולתו או אפילו שלו עצמו. הסכום קבוע ובלתי משתנה; כלומר, מדובר בערך מוחלט. אגב, חמישים שקל כסף הם גם ערכו של שדה אחוזה, והמחיר ששילם דוד המלך תמורת גורן ארוונה. כל שדה אחוזה הוא כגורן ארוונה, וכל אדם – כמקום המקדש.
הצעד השני מבוסס על כך שהתורה אינה מצווה או מעודדת להעריך. היא לא שוללת אפשרות כזו, אבל גם לא מצדדת בה. התורה מכירה בחולשה האנושית להעריך, ומבקשת לעדן אותה ולחנך אותנו. היום לא מקובל להעריך את האדם לפי כוח העבודה שלו כבעבר, אבל גם אנחנו נוטים לאמוד כמה "שווה" מחזיק מניות עשיר, ונדירים מאוד בינינו האנשים שאינם חוטאים בהשוואה בינם לבין אחרים מבחינת כישרון או מעמד חברתי. הנטייה הזו עמוקה, עד שלא נכון יהיה להכריז כנגדה מלחמת חורמה; מוטב לעדן אותה במתינות ובסבלנות. בעיקר יש להפנים כי כל אחד הוא בעל ערך מוחלט, עולם ומלואו, וכנגדו ייתרם סכום קבוע ובלתי משתנה.
ומכאן – למה שיש בפרשה, הערכה בהתאם ליכולתו של הנודר, המעריך: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ… עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן". ההתחשבות במצבו הכלכלי של המתנדב להקדש, נעשתה להלכה מחייבת גם בנוגע לחובות שבין אדם לחברו, והיא מהווה בסיס גם לסעיף מקביל בחוק ההוצאה לפועל במדינת ישראל של ימינו. מאחוריה עומד עיקרון מפעים: הערך אינו משקף שווי של אדם, הוא לכל היותר ביטוי לנקודת מבטו של הנודר כלפי האדם שאותו העריך. וגם את נקודת המבט הזו התורה מבקשת לחנך ולהדריך – לא ערך משתנה, אלא ערך קבוע, ולא תלוי מעמד ומצב בריאותי אלא גיל ומגדר בלבד.
הכנה למעלה
בכלל, פירוש המילה "ערך" בתורה איננו זהה לשווי, לתועלת חומרית או לתמורה כלשהי. לערוך פירושו לסדר, וליתר דיוק להכין לקראת מטרה נכבדה. לאורך החומש למדנו על עריכת נרות המנורה לקראת ההדלקה, ועל סידור מערכות הלחם על שולחן הפנים לקראת השבת. פגשנו גם עריכה של העצים על גבי המזבח, ואפילו הנחת אברי הקרבנות נקראת בלשון זו: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים".
עריכת שולחן היא הכנה שלו לקראת הסעודה, ועריכת העצים והנתחים איננה אלא הכנה לקראת ההקטרה של הקורבן לריח ניחוח. לעיתים גם שימוש בערך כספי בא לבטא היבט של הכנה של האדם לקראת מימוש מעלתו. פדיון הבכור בחמישה שקלי כסף, כפי ערכו של תינוק מגיל חודש ומעלה, אינו קנייה שלו בעד שווי כספי מידי הכהן, אלא ביטוי של פוטנציאל קדושה והתאמה לתפקיד נעלה. ובלשונו של הרב קוק, "ערכו יערך לפי הכוח הגנוז בו".
התעלמות מן הפוטנציאל הזה היא השטחה של מה שהאדם ראוי להיות. ודווקא הפדיון הוא ביטוי של שייכות למדרגה גבוהה יותר, כמו "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱ־לֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם", כי לי בני ישראל עבדים.
ספר ויקרא, העוסק ברוממות האדם והתעלותו לקרבת לה', מסתיים בהכרזה על ערכו המוחלט של האדם, ובחירותו המהותית – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", ולכן "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". אבל שיא העוצמה של התורה הוא ביכולת לקרוא לאדם מן הנקודה האנושית שבה הוא נמצא, להכיר בנטייתו להשוות ולהעריך, ומשם לעדן ולרומם אותו, לערוך ולהיערך לקראת התעלות למעמד נשגב של רוממות וקדושה, מעין קדושתו של מקום.
אנו נפרדים מהרב אחיה בן פזי שעיוניו ליוו אותנו בחומש ויקרא, ומקדמם בברכה את חיים גורן, סגן ראש העיר תל אביב ויו"ר סיעת "מאמינים" בעירייה, שיכתוב על פרשות חומש במדבר
