"קרנה של הספרות אולי יורדת, אבל אנחנו עדיין זקוקים לה"

הטלפון בבית משפחת טובול מצלצל. על הקו העורכת הראשית של הוצאת הספרים, והיא מבשרת כי בעיתון סוף השבוע של "הארץ" תפורסם ביקורת על ספרו של הרב, והיא לא תהיה מחמיאה. בבוקר יום שישי ממהרת הרבנית לרכוש עותק של העיתון, והמילים מוטחות בה: "ספר הביכורים של הרב והמקובל רבי יוסף חיים טובול הוא ספר שלא היה צריך להיכתב… כתיבה יומרנית פסאודו־פילוסופית, פסאודו־איכותית. יותר משמדובר בספרות – מדובר בניסיון ברוטלי לכבוש את התרבות הישראלית".

בסצנה הצולפת הזו נפתח "תוגת צעצועיך הקדושים", רומן הביכורים של אלעד נבו (35), מבקר ספרות בעיתון ישראל היום ומעורכי כתב העת "סְפָר". במרכז הסיפור ניצבת דמותו של המקובל הירושלמי יוסף חיים טובול, שכל עולמו והווייתו נתונים ללימוד תורה וקבלה. כאשר הוא מתחיל לשלוח את ידו בכתיבת פרוזה, הווייתו נפתחת לעולמות חדשים והוא עובר תהליך חניכה מסעיר. העיסוק בספרות לא נותר בינו לבין עצמו אלא גולש למערכות יחסים נוספות בחייו, בהן אשתו מרים ותלמידו הקרוב יונתן. ככל שהכתיבה תופסת מקום בעולמו, אזורים אחרים בחייו מתערערים. עד שמפגש עם דמות של רב אניגמטי, ששולח גם הוא את ידו אל עולמות הסוד והמילה, מאלץ את הרב טובול לקבל החלטות קיומיות.

בחירתו של נבו לעסוק בעולמם של מקובלים מסקרנת, בייחוד על רקע הביוגרפיה האישית שלו: הוא גדל בבית ירושלמי חילוני ("לא ידעתי מי היו אברהם, יצחק ויעקב"), הצביע לחד"ש והשתתף בהפגנות השמאל בשייח־ג'ראח. לפני כעשור החל תהליך חזרה בתשובה. את הספר כתב בתקופת היותו אברך בישיבת הגולן בחיספין, במקביל לצלילת העומק שלו אל לימודי הקודש. גיבור הסיפור ויוצרו עוברים תהליכים דומים, אבל הפוכים: רבי יוסף חיים הוא איש תורה שמגלה את הספרות, ונבו הוא איש ספרות שגילה את התורה.

תהליך הכתיבה החל בעקבות בלוג שפתח באותה עת בשם "תנועת עיניים מהירה", העוסק בחלומות. "חלימה זו חוויה קולקטיבית, וחשבתי שמעניין להסתכל על העולם דרך הפריזמה הזאת. היא חושפת משהו פנימי ונסתר. באחד הפוסטים כתבתי סיפור על חלום שנכנס למציאות, ושאלתי את עצמי איזו דמות מעניין אותי ליצור כדי שתחלום את הסיפור הזה. בעיניי, דמויות הן תמיד הלב של הסיפור, עוד לפני העלילה. הבנתי שאני רוצה לכתוב על מקובל, אדם שמרים את הווילון של הקיום ורואה את מה שמעבר לו. כך נוצרה דמותו של רבי יוסף חיים, שלבסוף הובילה אותי לכיוונים אחרים לגמרי מאלה שחשבתי שאכתוב כסיפור קצר".

מיסטיקה שמחוברת למציאות

גיבור הספר, רבי יוסף חיים, ניגש אל הכתיבה מתוך תחושת דחף והכרח. הוא משתוקק לכתוב סיפור על נגר שחולם חלומות על סקיצות של רהיטים שבנה, ואז יוצא למסע בעקבות הרהיטים והאנשים שרכשו אותם. בתהליך הכתיבה שלו העולם הופך לדימויים, הנופים מדברים אליו, והמילים מתגבשות סביבו לתמונה סיפורית חיה ופועמת. הכתיבה של נבו שופעת מטאפורות וסמלים, העברית עשירה ומסחררת, ואוירה מיסטית אופפת את העלילה, גם ברגעיה הקונקרטיים והענייניים.

"כל ההגמוניה התפוררה. אין מעמד של מבקר וגם אין מעמד של סופר. אם נשתמש לרגע בדבורים כדימוי, הן הולכות ונכחדות וזו היעלמות מסוכנת, כי ההאבקה שלהן מקיימת את הצמיחה בכל העולם. גם הספרות היא עולם שמפרה את כל מה שסביבו, והוא הולך ונכחד. קרנה של הספרות אולי יורדת, אבל אנחנו עדיין זקוקים לה"

איזה מגע יש לך עם עולמות המיסטיקה?

"בתחילת החזרה בתשובה היו לי חוויות רוחניות גדולות, ועם הזמן זה נהיה שגרה. כבר לא מגיעים לתפילה וזה וואו. אבל אני מנסה למצוא את המקומות האלה בתוכי מחדש. המיסטיקה מעניינת אותי כאדם פרטי. מעולם לא פקדתי מקובלים, אבל ברמה העיונית פגשתי אותם בישיבה, באמצעות הטקסטים. בשלב מסוים הבנתי שהחוויה המיסטית שלי היא דרך הקריאה, הלימוד, השיחה עם הטקסטים. זה המקום שבו דברים נפגשים ומתבהרים. כמו יונתן, תלמידו הקרוב של רבי יוסף חיים בסיפור, שבא לישיבה כדי לגלות מה העולם הזה בא להגיד, גם אני באתי לישיבה בשביל זה.

"כשהגעתי לישיבה לא ידעתי גמרא, בוודאי לא קבלה. ניגשתי לזה בזהירות. למדתי תניא ואז רמח"ל, ועולמות הסוד נפתחו לאט לאט. עולם הסוד מרתק כי הוא עוסק בדימויים. אצל רבי נחמן הכל הוא 'בחינת' משהו. אתה לומד על תופעה ומוצא לה הדים במקומות אחרים. דימוי מושך דימוי, ואלה עולמות שיש בהם מפגשים והתפתחויות. אני לא מיסטיקן, אבל החוויה של לימוד ודיאלוג עם כתבים עתיקים מתקופות שונות, זה הדבר הכי קרוב לחוויה פנימית מעוררת".

נבו מבטא גם הסתייגות מגישות מסוימות אל העולם המיסטי. "בחיפוש חוויות מיסטיות יש גם משהו אגואיסטי. אדם מחפש חוויה אולטימטיבית של עצמו כאדם, אבל כל עניינה של החוויה המיסטית הוא מפגש עם משהו אחר, משהו שמעבר, לא עם העצמי. בארצות הברית יש סצנה של תלמידי ישיבה שחיפוש אחרי חוויות משנות תודעה זה חלק מהעולם הרוחני שלהם. בעיניי זה פספוס. אתה אברך בישיבה ואתה צריך מרחיבי תודעה בשביל לעבור חוויה? אז מה אתה עושה בבית המדרש? לחפש אחרי חוויות מיסטיות זה להחמיץ את הנקודה.

"אני כן מחפש חוויות של גילוי וחיבור, ויש רגעים כאלה בעמידה מול טקסט. לפעמים יש תפיסה כאילו כתבי הקודש זה משהו מת, כאילו הקודש נאצל לפני הרבה שנים ומאז הכול חתום וסגור. אבל מה שיפה בעיניי ביצירה היהודית הוא שהכול הדהוד על גבי הדהוד. אתה לומד עכשיו משהו שמתייחס לטקסט מלפני 300 שנה, וגם הוא מתכתב עם משהו שנכתב אלף שנה לפניו, והוא מתכתב עם עוד שנים אחורה, והכול מתחבר ויוצר משהו חדש".

בספר שלך, הרב יוסף חיים "רואה" מילים. היצירה שלו באה מתוך ההשגות הרוחניות שלו.

"כן, הוא שואף לגלות את העולם דרך המילים. כרב מקובל הוא סגור לכאורה בעולמות הכי פנימיים, אבל דווקא הספרות פותחת לו פתח מעבר לזה. חביבה פדיה אמרה פעם שכאנשים רגילים אנחנו מאוד מצומצמים ביום־יום שלנו, ואנחנו מחפשים כל הזמן איך להרחיב את עצמנו ואת היכולת להרגיש ולקלוט דברים. אבל אצל מקובלים החוויה הפוכה; הם רק מנסים לצמצם את הקליטה של דברים, כי מלכתחילה החיישנים שלהם פתוחים והם סופגים הכול. גם הרב יוסף חיים 'קורא' את העולם ורואה את הסיפורים שאנשים מספרים, אבל בסוף, ההשגות הרוחניות זה לא הכול והמיסטיקה היהודית מאוד מחוברת לצד המוסרי. גם אם חווית את עצמך כאדם־על, בסוף כיהודי אתה נבחן באופן שבו אתה מדבר עם אנשים ומתנהל בעולם בדיבור ובמעשה. המיסטיקה לא מנותקת מהמציאות".

ביקורת ספרות בעידן הנטפליקס

אלעד נבו גדל בבית חילוני בקטמונים, לאבא יליד קיבוץ ולאימא ממוצא תימני. ההורים הכירו במרכז ללימודים רוחניים, ומורים רוחניים מילאו תפקיד נוכח ומרכזי בבית. גירושי הוריו כשהיה בן 13 גרמו לאלעד להפסיק ולפקוד את בית הספר. אחרי תקופת היעדרות ממושכת הוא הגיע לבית הספר ליפתא לנוער נושר, מוסד ששם דגש על אמנויות. הוא למד שם כתיבה יוצרת, תיאטרון ומוזיקה. "בהרבה מובנים שם מצאתי את עצמי, גיליתי את הקול שלי", הוא אומר.

אחרי שחרורו מצה"ל, שבו שירת בתותחנים, החל לעבוד בהוסטל של אלו"ט בירושלים ושם פגש את רעות, אשתו לעתיד. נדמה שרק העבודה באותו מקום הייתה מסוגלת להפגיש ביניהם, חילוני שמאלני עם ימנית מבית ציוני־דתי, שגם גדולה ממנו בחמש שנים. הם עברו להתגורר בתל־חי ונישאו.

השבתות בבית הוריה של רעות, עלית ואפי איתם ממושב נוב, פתחו בעבור נבו פתח לחוויה חדשה ומסעירה. "זה היה הגילוי הראשון של חיים דתיים עבורי. חוויתי משהו שאי אפשר לתאר – המשפחתיות, הארוחות, בית הכנסת. כשאכלנו ארוחה בשרית ואי אפשר היה לשתות אחר כך נס קפה, אמרתי לעצמי שאני צריך להבין על מה ולמה זה. התחלתי ללמוד קצת כדי להכיר ולדעת, וזה היה גילוי מרעיש. שילוב בין משהו חווייתי למשהו רציונלי לימודי".

התקופה הזו הייתה מבלבלת עבור הזוג הצעיר. רעות הייתה דתל"שית באותם ימים, ואילו אלעד החל להראות סימנים של חזרה בתשובה. "ההלכה הייתה מאוד חשובה לי בשלב מסוים, והעולם שהיא עזבה חזר אליה בצורה בוסרית ולא מפותחת. זה היה תהליך דינמי להבין איך השינוי משפיע על היחסים. גם לי לקח זמן להבין מי אני, אצל מי אני לומד, מה הספרים שמושכים אותי".

לאחר פרק זמן של לימודים במכינה בקשת הוא עבר לישיבת הגולן בחיספין ולמד שם כאברך במשך ארבע שנים. במקביל למד לתואר ראשון בחינוך ותושב"ע. כיום שניהם דתיים, מתגוררים במושב יונתן ברמת הגולן, והורים לחמישה. נבו מנחה תוכניות ברשת בתי הספר ברנקו וייס ומלמד בתוכנית "דרך רוח" במכללת תל־חי, שבה תלמידי תיכון לומדים מדעי הרוח. לצד אלה, הוא פועל כמבקר ספרות בעיתון "ישראל היום".

איך אתה רואה את תפקידה הנוכחי של ביקורת הספרות? עוד יש לביקורת איזשהו מעמד או חשיבות?

"מוסד הביקורת כבר לא קיים היום. כל ההגמוניה התפוררה. אין מעמד של מבקר וגם אין מעמד של סופר. אם נשתמש לרגע בדבורים כדימוי, הן הולכות ונכחדות וזו היעלמות מסוכנת, כי ההאבקה שלהן מקיימת את הצמיחה בכל העולם. גם הספרות היא עולם שמפרה את כל מה שסביבו, והוא הולך ונכחד. קרנה של הספרות אולי יורדת, אבל אנחנו עדיין זקוקים לה. לספרות וגם לביקורת יש חשיבות, גם אם לפעמים יש תחושה שפועלים בחלל ריק, כמו עץ שהולך ונכרת ואף אחד לא שומע.

"אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים לדבר ולהגיד משהו. אצלי הכתיבה היא שיחה. שואלים למה צריך ספרות בימינו – הרי יש את נטפליקס, עם המון סיפורים. אבל מה שכתיבה עושה זה לעסוק בשפה. זה הכלי שלה, לצלול למעמקי השפה ולדלות משם חיבורים חדשים".

גם הספר שלך נפתח בסיפור על ביקורת. מאשימים את רבי יוסף חיים שהוא סוס טרויאני שבא לכבוש את הספרות.

"הספר צמח גם מהצורך לדבר על הביקורת. בעבר הייתה תקופה של שיא בביקורות הקוטלות, אם כי היום אנחנו ברגיעה מסוימת. ביקורת ספרות הפכה בעיתונות לכלי ניגוח. כמבקר אני לא מעודד אנשים לרוץ ולקרוא ספר, אבל באותה מידה אני גם לא קורא להם להימנע מהקריאה כי מדובר בספר גרוע. כשאני כותב ביקורת אני בא להגיד מה אני מוצא בו ולהתייחס לנקודות שהוא מעלה. לעיתים נדירות קטלתי ספר. אני מחפש לגעת ברבדים העמוקים של הסיפור".

יצירה בתוך הבית

שמו של הספר, "תוגת צעצועיך הגדולים", מרפרר לשורת הסיומת של השיר "ירח" מאת אלתרמן. השיר מתאר חוויה של היקסמות מול הפלא של המציאות, בדומה לחוויה שגיבור הספר חש מול גילוי הספרות. גם הספר עצמו עשיר בציטוטים מן המקורות ומלהטט בין שפה לירית לביקורתית, בין שפה קבלית לעברית עכשווית. אני שואלת את נבו מהיכן נבעה השפה הזו.

"עד שחזרתי בתשובה הכרתי רק שפה חילונית ירושלמית. הכתיבה של הספר הייתה התנסות ברבדים השונים של השפה הדתית. זו הייתה הדרך שלי לעבד את השפה הזו, לבטא את העושר הזה שנגלה אליי. כל יוצר אמור לפתח קול אישי. אני לא יודע אם עד הספר הזה ידעתי מה הקול שלי. היו דברים שהלכו איתי הרבה שנים בכתיבה שלי, אבל כאן משהו יצא החוצה. יש כאן שיח עם יצירות אחרות ועם רפרנסים, ואני מודע לזה שיש מי שעשוי לחוות את זה כעומס".

הדמות בסיפור שלך חווה את הספרות כגילוי רוחני, ברוח הרב קוק שראה בספרות כלי לרומם את העולם. בפועל אנחנו לא רואים הרבה תלמידי חכמים שעוסקים בכתיבת פרוזה.

"כתיבה דורשת השקעה של זמן, והרבה. קריאה היא חלק משמעותי בחיים שלי ואני רוצה לקרוא הרבה ספרים, יהדות וספרות כללית, אבל בסוף הזמן מוגבל וצריך להחליט למה אתה מקדיש את הזמן. יש גם את העניין של החופש. כי מצד אחד אתה צריך לכתוב לא מגויס ולא בשביל לרצות מישהו, ומצד שני אפשר להיבלע בכתיבה. מי שנחשף מגיל צעיר לעולמות של תורה ועבודת מידות, יש בו תנועות נפש שהן כמו שני קווים מקבילים. אז לעשות את השילוב הזה ולהיות פתוח להכול זו לא משימה פשוטה, כי ספרות מזמינה עיסוק במקומות אפלים. צריך דרמה וצריך קונפליקט, וספרות בהכרח מביאה את המקומות הפחות מוארים".

אחת השאלות שהספר עוסק בהן היא היחסים שבין משפחה ליצירה. לרבי יוסף חיים ואשתו יש ילד חולה במחלה שהיא ספק פיזית ספק רוחנית, וחלק מהמערבולת שהגיבור נשאב אליה קשורה לאופן הריפוי של הילד.

"יש כאן אמירה שהיצירה יכולה לפגוע ואף להזיק. שאלת היחס ליצירה וכתיבה היא שאלה גדולה, במיוחד כשאתה הורה, כי זה כוח גדול ועוצמתי שצריך לפעמים לצמצם אותו למסגרת חינוכית, ויש יוצרים שמאבדים את הגבול. העובדה שהכול מותר בכתיבה לא אומרת שזה יכול לחול גם על החיים. זו שאלה גדולה בספר וזו שאלה בחיים. גם ברמה הכי פשוטה, כשעוסקים ביצירה צריך להקדיש לזה זמן. יש משפחה ויש פרנסה, אבל כדי לכתוב צריך להתפנות. אצלי הילדים מאוד מושפעים מזה שהוצאתי ספר. הבן שלי גם התחיל לכתוב, ומשחק בהשראת העולם של כתיבה. המתח שבין משפחה ויצירה זו שאלה גדולה. חשוב לי שהיצירה תהיה חלק מהחיים, בתוך הבית. זה כוח גדול".

הסכנה שביצירה עולה גם בדמות נוספת בסיפור, של הרב אור־שלום ישראל. זו דמות אניגמטית בעלת כוחות מאגיים, מעין ארכיטיפ של מי שנכנס לפרדס ונפגע. בניגוד לרב יוסף חיים שמנהל את יכולותיו הרוחניות, הרב אור־שלום דבוק בסטרא אחרא. "הוא הצליח להגיע לכל מה שהעולם מציע, רק שהוא לא יודע איך להשתמש בזה. הוא אדם עוצמתי עם הרבה כוחות וגם הוא מייצג את השאלה מה הסיפור שלך ומה ספרות מסוגלת לעשות. לרב אור־שלום אין סיפור משל עצמו, כל הסיפורים שלו הם חסרי גרעין. הוא הולך סחור סחור כדי לא לגעת בדבר עצמו. זו אחת הסכנות של עולם הרוח. לא כל דבר רוחני הוא חיובי. יש שם סכנות".

בהשראת אחד העם

כאשר נבו סיים את כתיבת הספר, פרצה לעולמנו הקורונה. התגובות שקיבל על כתב היד היו טובות, אבל לא היה ברור לאן הכול הולך. על רקע תחושת המשבר והחלל הריק, הוא חשב על ייסוד כתב עת ספרותי. כך נולד "ספר", בימי הסגרים והבידודים. הוא פנה אל דביר צור, ויחד הם עורכיו של כתב העת שכבר פרסם שני גיליונות. בין השאר פורסמו בו טקסטים של נורית זרחי, חביבה פדיה, עמיחי חסון, שמעון אדף ועוד. בימים אלו הם שוקדים על הגיליון השלישי.

יש כמה וכמה כתבי עת ספרותיים. מה ביקשתם לחדש?

"תחת הכותרת 'כתב עת לספרות חורגת', ביקשנו לעסוק בספרות שחורגת מגבולות השפה והעלילה, כזו שבאה לבטא איזה מתח שיש בשפה או שחורגת מהרכיבים הספרותיים הרגילים. פרוזה ניסיונית שהשפה היא נושא מרכזי בה. על רקע המגמה של ספרות שהולכת ומאבדת ממעמדה, עוד יש קבוצה לא קטנה של אנשים שספרות עבורה זה עולם משמעותי. נוצר תהליך שהשוליים הספרותיים והספרות הניסיונית נעשו עם הזמן המרכז הספרותי.

"אני לא מיסטיקן, אבל החוויה של לימוד ודיאלוג עם כתבים עתיקים מתקופות שונות, זה הדבר הכי קרוב לחוויה פנימית מעוררת. בארצות הברית יש סצנה של תלמידי ישיבה שחיפוש אחרי חוויות משנות תודעה זה חלק מהעולם הרוחני שלהם. בעיניי זה פספוס. אתה אברך בישיבה ואתה צריך מרחיבי תודעה בשביל לעבור חוויה? אז מה אתה עושה בבית המדרש?"

"רוב כתבי העת כיום הם לשירה, ואנחנו מפרסמים סיפורים קצרים. אני מאמין שלכתב עת יש משקל סגולי מיוחד, יש לו ערך שנבנה עם הזמן. זו ריצה למרחקים ארוכים. גם בתחושה הרומנטית שלי אני מתחבר למשהו גדול. המדינה הוקמה על ברכי כתבי עת שגדולי המשוררים והסופרים כתבו בהם, כמו 'השילוח' של אחד העם או 'המעורר' של ברנר. נכון שהיו כל מיני מדינאים שפעלו לאורך הדרך, אבל דווקא הכותבים הותירו חותם לא פחות גדול. קראתי לאחרונה את היומנים של הרצל, וראיתי כמה מקום הוא נתן לספרות. החזון המדיני והספרות באו יחד. בלי היצירה ההגותית של אותו זמן, המפעל הציוני לא יכול היה להיבנות".

נבו מתגורר ברמת הגולן, פריפריה מרוחקת לא רק גיאוגרפית אלא גם תרבותית. "הגולן יצר לי שעמום בריא", הוא מספר. "הוא נתן לי ארבע שנים בלי הסחות דעת, ישבתי בישיבה ולמדתי. אני אוהב את החיים במושב קהילתי. מצד אחד אני מרגיש מאוד מחובר להתרחשות התרבותית, ויחד עם זה גם רחוק ממנה, ואני נהנה מהמצב הזה. נחמד לי ללבוש את שתי הגלימות, של איש תרבות אבל גם של אחד שחי בפריפריה ומנותק מהכול. הספר נכתב בזכות האטמוספירה הזאת".

ובכל זאת, גם בגולן מרגישים את המתח הסיסמוגרפי שרוחש בעוצמה במרכז הארץ. סימני הסדקים החברתיים צצים גם שם, אזור שמסמל דו־קיום של דתיים וחילוניים. "אחרי הבחירות הגעתי למכללת תל חי שאני מלמד בה, וראיתי את כולם בפנים אבלות. מישהי סיפרה שהיא התקשרה להוציא דרכון זר לה ולבנותיה, ושהסוכן אמר לה שהוא לא מספיק לענות לטלפונים כי יש גל עצום של פניות. אני יכול להבין את התחושה. הרפורמה באה עם אפס הסברה, ויש איזו תחושה שמובילי הרפורמה הם קצת כמו הילד שאכל מרורים בבית הספר ועכשיו הוא הלך ללמוד קונג־פו ורוצה להראות לכולם עם מי יש לו עסק. אני מבין את המצוקה של הצד השני, אבל חייבים להגיע להידברות ולהתחיל להבין איך צומחים מהמשבר הזה".

נבו החל ללמד השנה ב"דרך רוח", תוכנית שפועלת באוניברסיטאות ומכללות ומעניקה לתיכוניסטים תגבור בספרות ובפילוסופיה. "כשהצגתי את עצמי לתפקיד אמרתי שאני דתי. ברור לי שזה לא מובן מאליו, שהזהות היא אישיו. המתח החברתי הוא עניין רגיש. אני יודע שמסתכלים וחושבים עלי מיליון דברים שרובם לא קשורים אלי בכלל. אנשים מסתכלים ודבר ראשון מקשרים אותי עם דמויות פוליטיות מסוימות. מפריע לי שהשיח בין אדם לחברו הפך להיות רק סביב הרפורמה. אני יודע שאני בהכרח מייצג עולם מסוים שאני חלק ממנו ומזדהה איתו, אבל הייתי רוצה שהדיבור והקשר בינינו יהיה מעבר לזה, שלא יעצור שם".

"כמי שדובר חילונית כשפת אם ורכש גם את שפת בית המדרש, אני מבין את התסכולים והדאגות של שני הצדדים, אבל חושש מחוסר היכולת לתקשר. אנחנו זקוקים למתרגמים,  שמבינים את הכאבים של כל צד ומסוגלים להיות גשר. מתרחש כאן בירור עמוק של יסודותיה של המדינה, ומתוך הכאוס תיווצר אולי הבנה עמוקה יותר של מה אנחנו עושים פה יחד".

מתוך תחושה של דאגה ואחריות חבר נבו לקבוצת פעילים שמקדמת מפגשי שיח בגולן. תחת הכותרת "חולקים", תושבים מכל הקצוות החברתיים נפגשים לדבר על סוגיות שלדת ומדינה. למפגשים הגיעו דתיים רבים, מהחילונים באו בעיקר בני חמישים ומעלה, ולדברי נבו נוצר שם שיח משמעותי.

"בגולן פחות מרגישים את המתח", אומר נבו. "האווירה היא שאנחנו חיים יחד למרות הכול. המנחה החילונית בקבוצה הביאה דף מקורות יפה עם טקסטים של ברנר, נעמי שמר, גורדון, הרב קוק ובן־גוריון, שזה מקסים אבל כנראה עובד רק בגולן. בתל־אביב השיח הוא לא איזה מין יהדות אנחנו רוצים, אלא מה אני בכלל צריך את היהדות הזאת. יש דיבורים על נתק והיפרדות. בהרבה מקומות השבר הוא שכבר אין סיפור משותף. בגולן החיים המשותפים מאוד נוכחים, והשיח עדיין קצת רומנטי".

הספר הבא כבר מתחיל להתבשל?

"עכשיו, אחרי שהספר יצא, משהו בי התפנה ואני יכול לחשוב על הפרויקט הבא. לאט לאט מופיעים רעיונות. נראה לאן זה יוביל".