כדי להמשיג את הקשר בין היהודים ברחבי העולם, טבע הרב סולוביצ'יק את המושגים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". ברית הגורל היא תחושת האחווה הטבעית עִם עַם ישראל, על כל בניו ובנותיו באשר הם. הדימוי המובהק של ברית זו הוא המשפחה, הבית; אנו משפחה אחת הקשורה בקשר דם.
ברית הגורל נחקקה בעומק ליבנו באירוע המכונן של לידת האומה ביציאת מצרים; היא התחשלה על ידי האיבה והרדיפות, העלילות והגזירות שהיו מנת גורלנו בהיסטוריה הארוכה של הגלות, והועמקה במלחמות החוזרות ונשנות מאז שובנו לארץ. בחיי היום־יום השגרתיים היא רדומה, אך בעיתות צרה או מלחמה היא מתעוררת ובאה לידי ביטוי מועצם, רגשי ומעשי. ביטויה המובהק הוא הסולידריות העמוקה לעם ישראל, שרובנו ככולנו חשים בתערובת של תוגה וגאווה בימי הזיכרון הלאומיים לשואה ולמערכות ישראל.
ברית הייעוד, לעומתה, היא השייכות לייעוד של העם היהודי, ייעוד שנאמר בתמציתיות אך בבהירות לאברהם אבינו בראשית מסעו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל…. וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". היחיד, אברהם, הופך לעם שתפקידו וייעודו להביא ברכה לכל האנושות, בעצם היותו חברת מופת רוחנית וערכית. הייעוד הזה נישא בפי כל הנביאים ואף נחרת בפתח בניין האומות המאוחדות, כתקווה עתידית לכל העולם: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם… וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
בעת הזו, כאשר ברית הגורל וברית הייעוד מתרופפות, יש צורך בברית נוספת, שיכולה לתת מזור לקשיים בעולם היהודי המתפורר, ולאחות את הקרעים בחברה היהודית במדינת ישראל. ברית זו היא "ברית הדרך". ברית הגורל אינה עניין פשוט או מובן מאליו. לאורך הדורות וגם כיום יש מי שבחרו לנטוש את העם היהודי וגורלו. כמו כן, היא לבדה חלשה מכדי להעניק משמעות קיומית. גם ברית הייעוד אינה עניין פשוט: הדרך הארוכה והמרה למימוש הייעוד מביאה לייאוש ממנו ואף להכחשתו.
מתוך הקשיים הללו של שתי הבריתות, נראה שהדבר החשוב ביותר הוא ללמוד לצעוד יחד את הדרך הארוכה הזו. מילת המפתח היא ביחד, על אף ולמרות ההבדלים והמחלוקות. כדי שהמסע של עם ישראל יימשך, אנו חייבים להחליט שאנחנו הולכים אך ורק ביחד. החלטה זו היא בעצמה כריתת ברית, ברית הדרך, שעשויה לפתוח פתח להתחדשות של ברית הגורל וברית הייעוד.
להכרעה לכרות את "ברית הדרך" תהיה משמעות רק אם נלמד לממש אותה בפועל. להלן אציע סיפור מסגרת והנחות יסוד להתארגנות מחדש להמשך המסע הישראלי, שלכידותו התערערה בעקבות מחלוקות יסודיות ועמוקות. היעדר הסכמה משותפת על העקרונות ועל המסגרת של ההליכה יחד וניהול המחלוקות, איננו מאפשר התמודדות הולמת עם אתגרים אלו. מטרתה של הצעה זו היא לחדש את ה"ביחד" של המסע המשותף על בסיס של הסכמות יסודיות, מתוך רצון לאפשר צמיחה והתפתחות של עם ישראל על כל חלקיו. להצעה זו, המבקשת לתת כלים למימוש ברית הגורל, אקרא "אמנת הדרך".
שער הכניסה ל"אמנת הדרך" צריך להיות רחב ככל האפשר, עם דרישות סף מינימליות. הראשונה: "דרך ארץ" במובן של ערכיות בסיסית ושיח מכבד גם עם דעות חולקות. השנייה: תודעת שייכות לעם היהודי ולמדינת ישראל, כזהות וכערך יסוד ולא רק כעובדה. השלישית: תודעת אחריות שתתבטא בשותפות אמיתית בנשיאה בנטל החובות הבסיסיות לעצם הקיום של החברה, העם והמדינה, ובנטילת חלק בפיתוחם ושגשוגם.
שלוש מחנות
הרקע ל"אמנת הדרך" הוא מפת המחנות העיקריים בעם ישראל, שאותה שרטט הראי"ה קוק לפני כמאה שנה. שלוש המחנות העיקריים שהוא זיהה בעם ישראל היו: המחנה הדתי, שערכיו הם קבלת עול מלכות שמיים, תורה ומצוות; המחנה הלאומי, המסור לעם ישראל, לארץ ישראל ולממלכתיות; והמחנה הליברלי, הדוגל בהשכלה, מוסר ואוניברסליות.
שלושת המחנות הללו משקפים את שלוש התשובות העיקריות שניתנו לשאלה שעוררה המהפכה המדעית והפוליטית של העידן המודרני, ובפרט האמנציפציה שניתנה ליהודים: מהי היהדות? שלוש תשובות עיקריות ניתנו לשאלה זו: היהדות היא דת – כך בעיני האורתודוקסיה והרפורמה (כל אחת לפי דרכה); היהדות היא לאום – כך בעיני הציונים בהנהגת הרצל ואחד העם (כל אחד לשיטתו); היהדות היא קבוצה אתית, אוניברסלית וקוסמופוליטית, שהערכים הליברליים עומדים ביסודה – כך בעיני משכילי מערב אירופה, כמו הרמן כהן ופרנץ רוזנצווייג. כל אחת מהתשובות הללו התגבשה למחנה אידיאולוגי, לעיתים גם פוליטי, שמאמין שהוא הביטוי האותנטי הבלעדי או העיקרי של מהות היהדות.
שלושת הנטיות, הערכים והכוחות הללו, הם שלושת העמודים שעל גביהם ייבנה בית ישראל. קיומם של שלושת הדעות והמחנות הללו הוא ברכה. ה"קללה" היא שכל מחנה רואה עצמו כשלם ולא כחלק, כמי שהאמת והטוב כולן אצלו, ואת המחנות האחרים כשקר וכרע. התוצאה העגומה וההרסנית היא השלילה הגורפת והמאבק המר ביניהם. התיקון יבוא מתוך הבנת הנחיצות ההכרחית של כל הכוחות לקיומם והתפתחותם של עם ישראל ומדינתו. ההיפתחות של היחידים והמחנות אל הרוח הפנימית המפעמת בעם ישראל, שהיא המקור לשלושת המחנות, תיתן מקום לכולם ותכונן מחלוקת לשם שמיים המתקיימת ומקיימת, מדייקת ומפרה את כל המחנות, והולכת ומשלימה את עם ישראל בכללו.
אכן, החלוקה של החברה הישראלית כיום שונה מזו שהייתה בימיו של הרב קוק. המחנות העיקריים החולקים הם המחנה השמרני והמחנה הפרוגרסיבי, היהודי והדמוקרטי, הדמוקרטי והליברלי, הלאומי והאוניברסלי, הדתי והחילוני, הימין והשמאל, המזרחי והאשכנזי, הפריפריה והמרכז ועוד. עם זאת, הלאומיות, הדתיות והליברליות, הן עדיין התפיסות היסודיות המעסיקות את כל הקבוצות הללו ואת הכוחות המתגוששים גם כיום בקרבנו.
טבעי ומובן שכל אדם יזהה את אחת הרוחות עם עומק אישיותו, יחשוב שהיא הנכונה והעיקרית, יראה בה עיקר זהותו, יקדיש לה את עיקר משאביו ויצטרף למחנה שזהו דגלו. ברית הדרך אינה כור היתוך שתכליתו סינתזה. אמנת הדרך בנויה על כך שכל אחד יחיה בהתאם להשקפת עולמו. עם זאת, היא קוראת לכל אדם להכיר את הדעות והדרכים האחרות ולרחוש להם הערכה ואמפטיה, מתוך הבנה שגם הם מביאים משהו חיוני ומשמעותי לפסיפס הישראלי־יהודי ההולך ונבנה.
החזון הנשקף מבעד לאמנת הדרך הזו קשור לחזונו של הרצל, לחלומו של ביאליק, למשנתם של א"ד גורדון ושל הראי"ה קוק ולהוגים רבים נוספים. הוא אינו חותר לסינתזה, וכל שכן לא לכור היתוך, אלא להופעה של כל הכוחות, איש על מחנהו ואיש על דגלו, כריבוי דיאלקטי, דיאלוגי ודינמי. השייכות העמוקה לסיפור הישראלי היא המכנה המשותף והבסיס המוצק של כל המחנות. השייכות הזו מתגלה בפועל בתחושת אחווה וסולידריות, כבוד ואמון, ומאפשרת תנועה מתמדת והתמודדות עם המצבים המשתנים, הכוללים גם מתח וסתירה, פער ומחלוקת. כך נראים חייו של היחיד, וכך ראוי להיות ובעוצמה יתרה בחיי החברה.
הדינמיות, הדיאלקטיקה, הדיאלוג, המתחים והמחלוקות, ההשתנות וההתחדשות, הן נשמת אפה של התרבות הישראלית. והלא באשר לייעוד הסופי ולגאולה השלמה יש לנו רק מושג כללי, אופק הפרוש לפנינו ואפיקים ההולכים אליו ונבלעים בו. לכן, עד שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה עלינו לראות את הזהות שלנו כזהות של שיח, ואת הייעוד שלנו כנושא ללימוד המברר אותו, ולא פחות מכך מעצב ומפתח אותו. בשלב זה נעיר כי אמנת הדרך אמורה לכלול גם את יהדות התפוצות; ולאחר שהיא תתבסס, יש לשאוף לכך שהיא תכלול גם את אזרחי המדינה שאינם יהודים.
הנחת היסוד של "אמנת הדרך" היא שאנו זקוקים הן לקודש הן לחול, לנפש ולגוף, לרוח ולחומר. יתר על כן, אין שום יתרון למי שמבטא את הערך העמוק של ההוויה באורח חיים דתי, על פני מי שמבטא אותו בהתמסרות לחשיבה ולעשייה אתית ופוליטית, מדעית, טכנולוגית, רפואית, כלכלית, פילוסופית וחקלאית, או ביצירה אמנותית, ספרותית ותרבותית. בית ישראל ייבנה דווקא על ידי ריבוי הפרצופים והדעות. ריבוי המחנות בעם, שאפשר שאף יתגבשו ל"שבטים", הוא הכרח חיוני. ישראלי דתי, ישראלי ליברלי, ישראלי לאומי וכך הלאה – כולם ישראלים ויהודים לכתחילה. כולם יכולים, כל אחד בדרכו, להיות מושרשים בברית הגורל, מחוברים לברית הייעוד ומחויבים לברית הדרך.
אם נשכיל להתבגר, שאלת היתרון של מחנה על חברו או של איש על רעהו לא תעניין אף אחד. כשאוהבים, לא מתחשבנים מי יותר ומי פחות. היתרון יבוא לידי ביטוי ביכולתם של כל יחיד ומחנה לערוך חשבון נפש פנימי ביחס לעצמם. היתרון יהיה בבהירות ובצלילות התודעה של כל יחיד ומחנה ביחס לערוץ הרוחני שלו, וביחסו המכבד לערוצים האחרים. עיקר היתרון יהיה במעשה הטוב והמיטיב, וביכולת הדינמית – תנועה מתמדת של העמקה והרחבה, תיקון ושכלול של הרוח ושל המעשה הטוב לגווניו השונים.
הסעיף הראשון של האמנה יכריז, אם כן, בקול רם וצלול: כל המחנות הקיימים היום בעמנו הם ביטויים נצרכים, לגיטימיים ואותנטיים של עם ישראל. אין שום יתרון עקרוני בישראליות של יהודי דתי על פני יהודי מסורתי, חילוני, ליברלי, לאומי וכך הלאה. כל אחת מהדרכים הללו היא אמיתית ונכונה, אך חלקית. כל אחת מהדרכים הללו היא חלקית, אך אמיתית ונכונה. הדרכים הללו מאזנות זו את זו, ודווקא יחד בונות את הפסיפס הישראלי המרהיב. כל הדרכים הללו נצרכות להופעה החיה והמתפתחת של עם ישראל, כאיברים שונים בגוף חי אחד.
