מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה היא העובדה שיצירתם של חכמינו זכרם לברכה שימשה לאורך הדורות כתשתית מרכזית לספרות ענפה של דיונים בהלכה ובאגדה בכל תפוצותיו של עם ישראל, ובראש וראשונה בהקשר של דרך החיים היהודית ומחשבתה. התפתחות מעניינת חלה במאה השנים האחרונות עם יציאת ספרות האגדה של חז"ל מבית המדרש ופריצתה בעוצמה גדולה אל רשות הכלל, כאשר "ספר האגדה" של רבניצקי וביאליק (1908) יכול להיחשב בצדק כחלוץ העומד בראש המחנה.
בהקשר זה הוענקה תשומת לב מיוחדת ליסודות הרעיוניים והספרותיים של ספרות האגדה, ויעיד על כך העיסוק הרב בה גם במסגרות החינוך הבלתי־פורמלי וכן בספרים ובמאמרים הרואים אור חדשות לבקרים, בעברית אך גם בלשונות העולם – פרסומים הזוכים לפופולריות גדולה, ובצדק. עם זאת, שאלת התשתית הטקסטואלית שעליה נסמכת פעילות ענפה ופורייה זו דורשת דרך קבע עיון ובירור, זאת בשל פער השנים הרב בין התנאים והאמוראים ויורשיהם ובין הדורות האחרונים.
שלחו ידיהם בטקסטים
תקופה ממושכת מאוד הייתה ספרות חז"ל באגדה ובהלכה ספרות שעל פה במשמעותו הפשוטה של צירוף זה, עד שהועלתה על הכתב החל במשנה של רבי יהודה הנשיא – אם אכן לא נערכה רק על פה. בעקבות מעשהו המהפכני של רבי החלו להיווצר אט־אט בכתבי יד אוספים של דברי חכמים, במקביל להמשך העברתן של מסורות על פה, תהליך שנמשך לפחות עד להופעת הדפוסים במאה החמש־עשרה. מתברר אפוא שלגבי חיבורים מסוימים מדובר בתקופה של למעלה מאלף שנים, אשר במהלכן הם הועתקו עוד ועוד, ולא נוכל לשער את מספר ההעתקות ואת מידת הדייקנות שאפיינה את עושיהן, אשר לא אחת אף ראו עצמם כעורכים הרשאים לעשות בהם כידם הטובה.
סביר להניח אפוא שלקראת סיומו של שלב זה כבר עמדו לרשות עם ישראל לפזורותיו כמה וכמה נוסחים של כל חיבור וחיבור. הופעת הדפוס עצרה את תהליך ההעברה בכתבי יד כמעט במחי יד, כאשר המדפיסים – יהודים ונוכרים כאחת – סיפקו את תיאבונו של עם הספר לספרי היסוד שלו בקצב הולך וגובר. דא עקא, שהמדפיסים בדרך כלל הדפיסו את נוסח כתב היד שהשיגה ידם, ולאו דווקא את הקדום או הטוב ביותר שיכולים היו אולי להגיע אליו. לכך יש להוסיף גם את דרכם של חלק מן המדפיסים להתערב בטקסט שהדפיסו, כדי לשבח את מרכולתם. כך קרה שהדפוס הראשון של החיבור קבע את הנוסח שבעקבותיו הלכו מדפיסים נוספים, שגם הם לא חששו לעיתים מלשלוח את ידם במעשה ידיהם.
אם באים אנו, למשל, לצטט מאמר של רבי עקיבא מן התלמוד הירושלמי או לדון בסיפור על רבי יוחנן, המצוי במפואר שבמדרשי האמוראים, מדרש בראשית רבה, מי לידינו יתקע שאנו עושים שימוש בדברים כפי שהיו במקורם, לאחר שעברו את המסננת המסובכת של העתקות והדפסות רבות? רבנים ומורים, דרשנים ואוהבי ספר ישלפו מן המדפים את נוסח הדפוסים, שמטבע הדברים הוא הזמין להם והעומד לרשותם, ויצטטוהו מתוך אמונה שהם אכן נותנים ביטוי לדברי חכמינו. כך הגענו למצב הכמעט אבסורדי שמדפיסים בקושטא או בווילנה הם שקבעו לדורות של קוראים מה הוא נוסחם הנכון של דברים, שראשיתם כבר נסתרה מאיתנו. ואם יגיד מי שיגיד כי אין בכך כל רע, וכי בסופו של דבר גם המצוי בדפוסים הם דברים ראויים וחשובים, נשיב לו כי כבודם של חז"ל מכריע את הכף כנגד שימוש תמים ובלתי ביקורתי בנוסחים העומדים לרשות הכלל.
זו בדיוק המטרה שבגינה עמלו ועמלים חוקרים רבים בניסיון להגיע קרוב ככל האפשר אל דברי חכמינו במקורם – תנאי יסודי להכרתם ולמחקרם. אמת, תקופת הספרות שעל פה והמאות הראשונות של העתקת הטקסטים בכתבי יד כבר נעלמו מאיתנו, אך עדיין ניתן לנסות ולהתקרב אל החומר המקורי על ידי איסוף כל כתבי היד שאפשר היום להגיע אליהם, השוואתם המדוקדקת, בדיקת ציטוטים מהם הבאים בכתביהם של חכמי ימי הביניים (שגם הם עברו, כמובן, גלגולים דומים). מלאכה מפרכת זו הצמיחה מה שמכונה בשם "מהדורה מדעית" או "מהדורה ביקורתית", ולשמחתנו מספר החיבורים מעולמם של חז"ל שזכו למהדורה כזו הולך וגדל (לחלקם יכול המתעניין להגיע בעזרת "מאגר היהדות הממוחשב", הידוע יותר בשם "פרויקט השו"ת", של אוניברסיטת בר־אילן). אכן, יש להודות שאל הנוסח המקורי ממש לא נוכל להגיע, אבל אפשר לדלג בנקל על מערכת הדפוסים אשר פגיעתם לא אחת רעה, בשל שיקולים ראויים ושאינם ראויים גם יחד.
חותמו של הקב"ה
זה עתה נתבשרנו על הופעת מהדורה כזו לחלק ממדרש במדבר רבה, מעשה ידי פרופ' חננאל מאק. בספר עב הכרס פורש לפנינו המהדיר מבוא רב היקף ועומק על מדרש במדבר רבה בכלל, מקורותיו, תכונותיו ותפוצתו; סוקר את כתבי היד השלמים והמקוטעים שלו ועדים לנוסחו, ואף מפרסם את פרשות א-ה של המדרש על פי כתב יד בלוויית רשימה של נוסחים מכתבי יד אחרים (וגם מן הדפוס הראשון, שיש לו, עם כל הזהירות, מעמד מקביל לכתב יד), רשימת מקבילות לדברי המדרש ופירוש רחב עד מאוד. המבוא דן גם בשאלת זמנו של עורך המדרש ומקומו – ככל הנראה פרובאנס של המאה הי"ב. תארוך מאוחר זה מצדיק דיון בשאלה עד כמה אפשר לראות בחיבור זה השתקפות של עולם חז"ל התנאי והאמוראי, אך לא כאן המקום לעסוק בשאלה נכבדה זו.
הופעת המהדורה הזו מצטרפת לשורה של חיבורים שזכו למהדורה דומה במסגרת אותו "מפעל המדרש" (כגון מדרש שמואל או מדרש אסתר רבה), ולמספר גדול הרבה יותר של חיבורים ההולכים ונוצרים (כגון מהדורות למדרש תהילים, סדר אליהו רבה ושיר השירים רבה). במקביל, העמיד "מפעל המדרש" במרשתת לרשות המתעניין רשימה מלאה של הנוסחים השונים של כמה מדרשים, לא רק אלה שכבר ראו את אור הדפוס אלא גם אלה המצויים בהכנה.
לא רק כבודם של חכמינו זכרם לברכה הוא הדורש לשוב אל כתבי היד באמצעים העומדים לרשותנו ולצטט אותם בנוסח הקרוב ככל שאפשר אל צורתם המקורית. הרדיפה אחר האמת חשובה לא פחות, ואין שום נימה של תמימות או היתממות בהסתמכות על המסורת כי חותמו של הקב"ה היא האמת. לדידי, כחוקר ספרות חז"ל, גם המדע רודף אחר האמת, וכשמדובר בעיסוק בנוסח המדרש הדבר קל יותר מאשר בתחומים אחרים. בנוסף לכך, יבוא מדרש במדבר רבה עצמו ויזכיר לנו כלל גדול שראוי תמיד לשוב אליו והוא יפה גם לענייננו.
כוונתי לקטע גדול מן המדרש, שנשמט מן הדפוסים, ועל כן הקורא בהם לא יכירנו. קטע זה, שיש לו מקבילות חלקיות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים אחדים, דורש את דברי ספר משלי, "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא" (כב, כב) בכמה דרכים. תחילה בחובה לתת לעניים את כל המתנות הראויות להם, ולאחר מכן בדרישה לחוס על כבודו של התורמוס, אותו ירק צנוע ודל: כשהוא בא כמרכיב עיקרי בקינוח לסעודה, יחד עם פירות וקטניות יקרים ממנו, ראוי להקדים ולברך דווקא עליו. ואחרונה: "כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו נאמר 'אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא', וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משַליש הלכה", היינו למסור את המסורת "לא רק בשם אומרו הקרוב, אלא אפילו בשם המוסר השלישי והרחוק שלה" (מאק בפירושו, עמ' 164).
על דרך ההיפוך נראה לי לומר כי ראוי לקפץ מעל המוסֵר העומד לנגד עינינו, הלוא הם הדפוסים הנפוצים בימינו. לדלג מעליהם אל הדפוס הראשון, הוא המוסר השני – ומשם אל כתבי היד ואותם לצטט. לא נראה שאפשר לעשות יותר מכך, אבל אם התקרבנו בדרך זו במעט אל דבריהם של חכמינו זכרם לברכה – עשינו ככל שיכולה ידינו להשיג, ואל יהיה הדבר קל בעינינו.
