סיימנו את ספר ויקרא בעודנו בהר סיני, ואנו מתחילים ספר חדש שבו אנו יורדים מההר אל המדבר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
ספר במדבר פותח תקופה חדשה. מפסגות מתן תורה ובניית המשכן אנו עוברים לתקופה מייגעת של נדודים. זוהי תקופת מעבר כפי שנאמר במדרש, המעניק הגדרות לחלקי התורה השונים
אמר רבי סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו;"וַיְהִי אוֹר" – כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה;"וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות; "וַיַּבְדֵּל אֱ־לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ;"וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לָאוֹר יוֹם" – כנגד ספר משנה תורה (דברים) שהוא מלא הלכות רבות (בראשית רבה ג, ה).
ספר במדבר הוא ספר מעבר – בין מצרים לארץ ישראל, בין דור לדור, ולפי המדרש גם בין שני ספרים המלאים בהלכות, ויקרא ודברים, כאשר ספר במדבר כמעט ריק מהן, כפי שמציין גם הרמב"ן בפתיחה לספר:
אין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים.
מהי אפוא חשיבותו של ספר זה? מדוע צריך להקדיש לתקופה כזו ספר שלם?
לכל תלמיד תפקיד
אני מבקש ללכת בעקבות חז"ל, שכינו את חומש במדבר "חומש הפקודים", ולהציע שלושה כיוונים פרשניים למושג "פקודים", כיוונים שילוו אותנו במהלך עיונינו בפרשיות ספר במדבר:
הפירוש הפשוט ביותר מסביר "פקודים" מלשון מִפְקָדִים. הספר מתחיל במפקד, ולקראת סופו יש מפקד נוסף. בנוסף ישנה ספירה של הלויים, ספירה של הבכורים ועוד. המפקד כולל גם את הספירה עצמה, ובנוסף את ארגון המחנה באופן מסודר וברור, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ".
המסע המכונן של עם ישראל עובר במדבר, בארץ צייה ושממה, ארץ הפקר וחוסר סדר. בתוך אזור כזה, אנו לומדים במהלך הספר עד כמה חשובים הסדר, ההיררכיה, ההקפדה על ההנחיות המדויקות – כדי להצליח לשמר במדבר את המסגרת הנורמטיבית שנצטווינו עליה. הסבר זה מזכיר לנו את הפקודה הצבאית "מספרי ברזל להתפקד!", שנאמרת בדרך כלל בעת מסע לילי, כאשר קל מאוד להתפזר ולאבד את הסדר הרצוי.
פירוש שני יסביר "פקודים" מלשון תפקידים. בספר במדבר ניתנים תפקידים רבים: תפקידם של הלויים המופיע בתחילת הספר, "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם"; תפקידים משמעותיים לראשי השבטים, הנשיאים ונציגי השבט – במפקד עצמו, בקורבנות הנשיאים, ביציאה למלחמות, במשלחת לתור את הארץ, בפרשת הנדרים ועוד; תפקידם של שבעים "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו"; תפקידם של "פְּקוּדֵי הֶחָיִל" – הלא הם שרי הצבא; וכמובן תפקידו של המנהיג העתידי אחרי משה, לקראת סוף הספר: "יִפְקֹד ה' אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה".פירוש זה מזכיר לנו את המוטו החינוכי "לכל תלמיד תפקיד", המבטא את החשיבות של העצמת הפרט ושיתוף אנשים רחב ככל האפשר באחריות למצב העם.
ספרם של הבנים
פירוש שלישי ומחודש יותר מסביר "פקודים" מלשון פקודות, כלומר הוראות או הנחיות. אמנם אין בספר כמעט מצוות לדורות, אולם יש בו הרבה מוסר השכל שניתן ללמוד מהדמיון שבין הסיפורים כאן לסיפורי ספר בראשית.
מסעות בני ישראל במדבר מזכירים את מסעותיהם של אברהם ויעקב; הרעב והצמא של עם ישראל מזכירים את התמודדותם של האבות עם בעיות דומות; המרגלים, מוציאי הדיבה על הארץ, מזכירים את יוסף שהביא את דיבת האחים; מחלוקת קורח, בן דודם של משה ואהרן, על הכבוד והבכורה, מזכירה את המחלוקות בתוך משפחת יעקב (נציין גם את עונש הבליעה באדמה, אשר מזכיר את יוסף שהושלך לבור); בלק הרוכב על אתונו הוא תמונת מראה לאברהם הרוכב על חמורו; ובני גד וראובן החושבים על ריבוי המקנה שלהם, נפרדים מיתר השבטים ולוקחים את הצד המזרחי של הארץ – מזכירים את לוט הנושא את עיניו ואת מקנהו מזרחה לסדום ונפרד מאברהם.
כמובן ישנם הבדלים רבים והסיפורים גם מסתיימים אחרת, אבל דרך סיפורי המסעות וההתמודדות עם הקשיים, המלחמות הפנימיות, האמונה והיעדרה, הבחירה בין רכוש לאחווה ועוד – אנו לומדים המון על מה שחז"ל מכנים "דרך ארץ".
הגמרא במסכת עבודה זרה מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", ומסבירה: "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים". בהתאם לכך אפשר לפרש גם את האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה": סיפורי האבות בספר בראשית מלמדים מידות והנהגות "ישרות", כלומר מוסר ודרך ארץ, לפני ספר שמות שבו נקבל את התורה.
"מעשה אבות סימן לבנים", לימד הרמב"ן, ונראה שספר במדבר הוא ספרם של הבנים המקביל לספר האבות, ספר הישר. במובן זה, כשם שבראשית הוא הקדמה לשמות, כך ספר במדבר הוא הקדמה לספר דברים, ספר משנה תורה. ואם בספר בראשית למדנו כיצד יש להתנהג בדרך ארץ כיחידים, ספר במדבר מלמד כיצד יש להתנהל בדרך ארץ כעם – כיצד מכוננים חברה סביב קדושת המשכן והקשבה לדבר ה', ומתוך כך מנהיגים עם, צולחים משברים, פותרים סכסוכים ומגיעים להסכמות. אולי לכך רומז הפסוק בתהילים: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".
