"צלם" ו"דמות" הם שניים מביטויי היסוד של המחשבה היהודית. המסורת היהודית שללה כל משמעות גשמית של ביטויים אלה ביחס לא־ל, ומאידך גיסא היא הדגישה דווקא את המיוחדות האנושית תוך שימוש במושג "צלם א־לוהים" שבאדם. ואכן, כשאנו עוסקים במושגים אלה, מסתכלים אנו למעלה, אולי יש בנו, בני האדם, משהו שמימי? ומצד שני מסתכלים אנו למטה, אולי קיימת בנו עדות כלשהי המצביעה על כך שיש בנו משהו שבו אנו שונים מהיצורים החיים האחרים?
שלוש גישות פרשניות
אם אנו סוקרים את הפרשנות הקלאסית שניתנה למושגים "דמות" ו"צלם" נוכל להיווכח בקיומן של שלוש גישות יסודיות שונות בפירושם:
[1] הגישה הראשונה היא הנפוצה ביותר. אדגים זאת בפירושו של "הפילוסוף" רש"י (כן! הוא שנלחם כדי שקוראיו לא יטעו לייחס דמות אדם להקב"ה) על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו": "כדמותנו – להבין ולהשכיל" (א, כ). גישה רציונליסטית קלאסית, אך היא יונקת ממסורת יהודית עתיקה, ובוודאי גם מתרגום אונקלוס.
[2] גישה שנייה מצויה בכתבי הרי"ד סולובייצ'יק שדיבר בחיבורו "איש האמונה" על שתי רמות שבהן מצויה האנושיות. ברמה הראשונה (אדם א' במינוח שלו), ה"צלם", בא לידי ביטוי הכוח היצירתי האוניברסלי של האדם, שאגב כולל למשל אף את המדעים המופשטים, כמו המתמטיקה. ומעבר ל"צלם" מצויה "רוח א־להים", מדרגה גבוהה יותר שאליה מגיע אדם ב'.
[3] את הדרגה השלישית מצאנו בכתביו של ר' מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה א, כו): "הצלם הא־להי הוא הבחירה החופשית", דהיינו חירותו של האדם לעשות טוב ורע. אציין רק שדרך פרשנית זו מצויה כבר בכתביו של המהר"ל.
סיבת הבריאה
ועתה, נשנה את כיוון דיוננו בעקבות שאלה אחרת, הפעם מחוצפת: לשם מה ברא הקב"ה את העולם? אין לי ספק שלא תהיה לנו תשובה מספקת. ולמרות זאת, הבה ננסה לנסח ספקולציות בנושא ולשמוע את שענו חכמים. אם מבקשים לסקור את הגישות הקלאסיות נראה שנמצא שתי גישות עיקריות. הראשונה: א־לוהים רוצה להיטיב, ולפיכך כביכול זקוק ונצרך הקב"ה לאדם. כבר דיברו על כך הנביאים, שדרשו שלא יתהללו בני האדם בהישגיהם. אל יתהללו החכם, הגיבור והעשיר, אומר הנביא, "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט, כב־כג). מושג חדש מופיע כאן, הדרישה של ה"הידמות" לא־ל. ותוכנה של ההידמות היא ההליכה בעקבות רצון ה', החזון של הטוב.
ועתה הגישה השנייה: כדי למלוך, כדי להיקרא "מלך", "זקוק" הא־לוהים לעם שיקבל אותו למלכו. ולמה להיות מלך? במשך דורות הייתה המלכות מוצלחת והיוותה מודל ליחסי הקב"ה־האדם. אחד המקומות העצובים ביותר במקרא הוא הפסוק באיכה (ד, כ): "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'… אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם". ביטוי נפלא. האכזבה מהמלוכה מתוארת בכך שלא הייתה מסוגלת להילחם נגד חרב האויב, ושאף ביום של שמש יוקדת לא יכלה לתת צל לסובלים. והיום, האם עדיין יש משמעות לשימוש במטפורה "מלך"? כנראה שדמות המלך עדיין נשארה, אבל היא איננה אלא ריקנית. צפיתי (מרחוק) בביקורו בארץ של אחד מבני בית המלוכה של אנגליה. כבוד בני מלכים ניתן לנסיך. ואף על פי כן, הביקור וסרטים שראיתי על בית המלוכה יצרו בי רושם שונה. נוצרה בי אסוציאציה לדמויות מסרטי אימה שבהם הדמות המאיימת קמה מן הקבר לזמן מה, ועוד מעט היא תחזור שוב שמה.
מלך אביון
יש הרבה מה להוסיף אבל מבקש אני לסיים עם התייחסות לאחד הפיוטים של ראש השנה, הפיוט על "מלך עליון". במקום מסוים הוא מפסיק ומביא שתי שורות על "מלך אביון". דיברנו על שלושה פירושים יסודיים של היהדות ל"צלם א־לוהים" שבנו. אבל נזכור שאנו מסוגלים לפגוע בהם לרעה. אנו עלולים לפגוע ברציונליות שבנו. בכוח היצירה אנו מסוגלים להשתמש לרעה ולהרס, ולבסוף אנו מסוגלים להרוס את רגש האחריות ואת החובה לעזור לסובל.
הפיוט כולו נאמר כשארון הקודש פתוח, לא כך כאשר אנו מגיעים לשורות של "מלך אביון". שתי השורות הללו נאמרות כשדלתות ארון הקודש סגורות. מאז ילדותי מתאונן אני שממהרים ופותחים מחדש את דלתות הארון טרם הצלחתי לסיים את הקטע על "מלך אביון". והנה נודע לי שהקטע שבפנינו עבר צנזורה, אולי כי לא נעם לאוזניהם של מלכים בשר ודם, אך השורות הנוספות של הפיוט המקורי השתמרו. ומאז, מרגיש אני שאוכל לקרוא את הקטע של מלך אביון ולגמור אותו לפני שיפתחו את הארון, ושדבריו יישמעו בשמים.
…לַעֲדֵי עַד יִמְלֹךְ.
סוגרין הארון:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. בָּלָה וְרָד שַׁחַת. בִּשְׁאוֹל וּבְתַחַת. בְּלֵאוּת בְּלִי נַחַת. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. דָּוֶה כַדֶּבֶר. דּוֹבֵר וְעוֹבֵר. דּוֹמֶה לְעִוֵּר. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. וְחָפֵץ בְּרֶשַׁע. וְעוֹשֶׂה רֶשַׁע. וּמוּכָן לְפֶשַׁע. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. חוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵחַ. חָשׁ וּמִשְׁתַּכֵּחַ חָב וּמִתְוַכֵּחַ. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. יָמָיו טְפָחוֹת. יוֹמוֹ לְמַפָּחוֹת. יְחוּם טִפּוּחוֹת. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. לְצַלְמָוֶת יֻשְׁפַּל. לְרֶגֶב יְאֻפַּל. לְאַשְׁמָן יְקֻפַּל. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. נָע לִרְגָעִים. נֶחְפָּז מִפְּגָעִים. נִבְהָל בְּשִׁגּוּעִים. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. עוֹבֵר וּמִתְעַבֵּר. עַפְעַפָּיו מְעַוֵּר. עֲפָרוֹ צוֹבֵר. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. צַחֲנָה תַּבְאִישֶׁנּוּ. צוֹאָה תַּלְבִּישֶׁנּוּ. צִיָּה תִירָשֶׁנּוּ. עַד מָתַי יִמְלֹך:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. רִמָּה לוֹבֵשׁ. רָטֹב וְיָבֵשׁ. רָשׁוּף בַּמַּיִם וּבָאֵשׁ. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן. תְּנוּמָה תְּעוּפֶנּוּ. תַּרְדֵּמָה תְּעוֹננּוּ. תֹּהוּ יְשׁוּפֶנּוּ. עַד מָתַי יִמְלֹךְ:
אֲבָל מֶלֶךְ עֶלְיוֹן:
וחוזרין ופותחין הארון.
