"אני אומרת לתלמידות: 'ימימה לא פה. מה היא הייתה אומרת – לא רלוונטי"

"ימימה ביקשה שהיא לא תהיה הנושא. בחיים האישיים ימימה היא הצדיקה שלי, ואני הולכת להתפלל בציון שלה. אבל במרחב הלימוד, וגם כשאני כותבת, אני משתדלת שהיא לא תהיה הנושא. אני אפילו אומרת לתלמידות: 'ימימה לא פה. מה היא הייתה אומרת – זה לא רלוונטי'. צריך להיזהר לא לעשות ממנה באבא"

19 שנות הלימוד שלה, עם עצמה ועם אחרים, התכנסו לתוך 110 פרקי הספר "עד שליבך יתנגן" (הוצאת ידיעות ספרים), המעניק כלים בסיסיים בסוגיות שכולנו פוגשים: רצון, אשמה, פגיעוּת, פיתוח מחשבה אישית, פרידות, תלות, קבלה עצמית ויחסים תקינים בין גוף לנפש. הוא מציב זרקור על מערכות היחסים בחיינו ועל דרכי התיקון מול ההורים, בני הזוג והילדים, ועוסק גם בנושאים הנוגעים לשורשי הנפש ולעומק החוויה האנושית: אהבה, בדידות, כאב, תפילה, געגועים, פחדים והתחדשות.

לפני שש שנים פרסמה לב את הספר "במלוא הדופק: רישומים של רווקות מאוחרת". הטיוטות לספר הנוכחי כבר היו אז בידה, אבל היא קיוותה להכיר את בחיר ליבה ולהוציא אותו לאור ממקום אחר. "לא רציתי שזה יהיה עוד ספר על רווקות, על החיסרון. אבל בסוף גם זה אחד הנושאים שאני עושה עליהם את עבודת הנפש שלי ומעמיקה בהם, ובשלב מסוים קלטתי שזו מי שאני עכשיו, ועם זה אני מתמודדת".

לעיתים, היא אומרת, התמודדויות שנראות שונות נובעות משורשים דומים, ודיבור על אחת מהן משליך על אחרות. "מישהו שפוּנה מביתו בעמונה אמר לי שהוא הרגיש הזדהות עם הספר הקודם שלי. 'בַּאין בית שלך כתבת את האין בית שלי'. זה הפתיע אותי מאוד. חשבתי שאני כותבת על הרווקות, אבל מתברר שהוא נגע באנשים שהיה להם חיסרון אחר. הבנתי שהספר הבא גם יהיה כזה. נראה לי שבשנים שעברו מאז, הלימוד הבשיל אצלי עוד. אם הייתי מוציאה אותו אז, הוא לא היה נראה ככה".

המסע שלה אל הספר החל בקובץ שפתחה במחשב, ואליו התחילה לאסוף קטעים שכתבה. בכותרת כתבה שתוציא את הספר "תחת גפני ותאנתי". "זה לא קרה, אבל האמת היא שאני כן מרגישה ככה. נכון, עוד לא התחתנתי, אבל אני במקום הרבה יותר מיושב. אני לא רוצה ליפול לקלישאות, אבל אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי, כי אני עושה עם עצמי עבודה. זה שיש לי חסרונות וקשיים לא אומר שאני לא בן־אדם טוב. הבנתי שלכל אדם יש שדה, מקום שדרכו הוא מתפתח. אצל אחרים זה בא דרך קשיים בזוגיות ושלום בית, או דרך התמודדות עם הילדים.

"ביום שבו הבנתי שאני כמו כולם, רק שהרווקות היא השדה שדרכו אני לומדת ומתפתחת, ופוגשת את החסרונות והכאבים אבל גם תקווה ויופי ואופטימיות – קיבלתי ביטחון. בעבר התפיסה הייתה שאם לא התחתנת אז יש לך בעיה, היום זה כבר לא ככה. אני שווה לכולם, וזה המקום שבו אני נמצאת ועושה את מלאכתי. לכן הלב שלי שקט".

בלשון נקבה

השבוע לפני 24 שנים הלכה לעולמה ימימה אביטל. היא נולדה בקזבלנקה בשנת 1929, עלתה לארץ כשהייתה בת עשרים ולמדה לתואר שני בפסיכולוגיה. ימימה, כפי שהיא קרויה, פיתחה שפה מקורית לתיאור אזורים וכיוונים בחיי הנפש, ותורתה מחברת בין תובנות פסיכולוגיות לתפיסות קבליות. את הרעיונות שלימדה היא כינתה "חלקים". תלמידיה העלו את הדברים על הכתב, והעבירו אותם הלאה בשיעורים שמסרו. אלומה לב עצמה מלמדת כבר קרוב ל־15 שנים את תורתה של ימימה. ספרה החדש מקיף את יסודות המשנה הרוחנית הזו.

אחד הדברים שמאפיינים את לימוד ימימה הוא הלימוד בקבוצה על ידי מנחה. אפשר בכלל ללמוד את זה לבד?

"יש יתרון בקבוצה, שאת לא מרגישה לבד. למשל, את מרגישה על עצמך את הדבר הכי איום ונורא, ואז את רואה שעוד נשים חושבות ומרגישות אותו. בקבוצה יש הדהוד ושיתוף. אבל העיקר הוא לקחת את החומר ולעשות איתו עבודה פנימית, לא משנה איך. אני מקווה שאנשים יעמיקו בספר. כתבתי בהקדמה שלדעתי קשה לגשת לספר באופן כרונולוגי ולקרוא אותו בלגימה, אם כי יש אנשים שכתבו לי שזה מה שהם עשו".

הדיבור של ימימה היה לנשים, והשארת את השפה הזו גם בספר. זה לא מובן מאליו.

"זה באמת היה עניין שהתלבטתי מה לעשות איתו. הדיבור של ימימה היה לנשים, אבל הספר לא פונה רק לנשים. איפה שיכולתי העברתי ללשון רבים, אבל יש מקומות שזה אכן בלשון נקבה. רוב הלומדות הן נשים, אז אמרתי 'הגברים יסתדרו, הם יתגברו על המשוכה הזאת'. אי אפשר להעביר דברים שנאמרו לאישה, ללשון זכר. אנחנו קוראות כל הזמן בלשון זכר ורגילות לזה, אז אפשר שבספר אחד זה יהיה ההפך. אין כאן איזה דגל פמיניסטי שאני מניפה, זה פשוט כך נאמר ונכתב".

לימודי ימימה צברו פופולריות בחלקים שונים של החברה הישראלית, וגם בשיעוריה של לב יושבות נשים דתיות לצד חילוניות. "פעם לומדת חילונית אמרה לי: את יודעת למה באתי אלייך? כי את בלי השביס הגבוה המאיים על הראש. לא רציתי לשבור לה את הלב", היא מחייכת.

תורת ימימה כוללת עיסוק נרחב במה שקורה אצלי ובתוכי. זה לא עלול להפוך את האדם לאגוצנטרי?

"בסוף, מה שקורה בתוכי מנביע את כל מה שקורה כלפי חוץ. אם אני נכנסת לשיעור חסרת ביטחון וחושבת שאני לא מספיק טובה ואולי התלמידות לא מקשיבות – תחושות שקורות לנו כל הזמן – ואני עוצרת שנייה ואומרת 'זה איזה חלק חלש בתוכך, אבל הכול בסדר', אז המשך השיעור יהיה הרבה יותר טוב. אני לא אלמד בתדר של 'אני אשכנע אותם באותות ובמופתים שאני המורה הכי טובה, ואראה להם כמה ימימה צודקת'. כשאני מתקנת משהו בתוכי ועושה התבוננות פנימית, זה משפיע על המרחב כולו ומשפר מערכות יחסים בצורה מדהימה. אם אני באה לדייט מתדר של 'זה נידון לכישלון', במקום להראות את הטוב שלי, אז ככה זה נראה".

אורות או תורות

אלומה לב (39) נולדה בירושלים. אביה למד בישיבת מרכז הרב, ואימה למדה רפואה. בזמן שהאם סיימה את לימודיה, ביישוב מחולה שבבקעת הירדן חיפשו רב ורופאה. המשפחה הצעירה עברה לשם ומילאה את שני התפקידים. בבית הספר הקיבוצי שבו למדה הייתה אלומה "בת הרב" – היחידה שלבשה חצאית. בהמשך למדה באולפנת כפר פינס. את השירות הלאומי החלה בחדר המיון בבית החולים שערי צדק, אבל מהר מאוד הבינה שהיא לא שייכת לצד הרפואי במשפחה ועברה לתפקיד קומונרית במחולה.

אחרי השירות החלה ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל. "הייתי סטודנטית טובה, אבל הרגשתי מאוד צעירה מול כל השאר. היו סביבי בני שלושים פלוס שראו עולם, ועכשיו נכנסים למסגרת תובענית. הלימודים הצריכו מחויבות גבוהה, אנשים לא ישנו בלילות. קלטתי שאני לא במקום הזה". באותה תקופה החלה ללמוד ימימה באופן קבוע, וחשה שמצאה את מקומה.

בגיל 25 כבר החלה ללמד את תורת ימימה לאחרים. "הרגשתי שהגיע הזמן לפתוח קבוצה. מי שלימדו עד אז היו אנשים שימימה בעצמה אמרה להם לפני שנפטרה 'אתם תלכו ללמד'. אני הייתי בת 15 כשהיא נפטרה, ולא קיבלתי ממנה ברכת הדרך. גם האנשים במרחב שלה לא נתנו לי את ברכתם, אבל היו אחרים שכן עודדו אותי. אימא של סלעית הזמינה אותי לחדרה, לנבור במחברות שהיא סיכמה בהם את ימימה, וביקשה שאעשה עם זה משהו טוב. לקחתי את המחברות, הקלדתי חלקים, למדתי אותם והתחלתי ללמד".

הקבוצות הראשונות היו בירושלים וברמת־גן. היא פגשה שם את הדסה בן־ארי, שערכה אז את מגזין "הלל" לנשים. בעקבות ההיכרות ביניהן מונתה לב לתפקיד עורכת במגזין, וצברה ניסיון בתחום. בנוסף ערכה את אתר "ביכורים" בפורטל כיפה, שנתן במה ליוצרים במגזר הדתי.

לב מעריכה כי ימימה הותירה אחריה בין 2,000 ל־3,000 "חלקים" – כלומר קטעי הדרכה לפי משנתה. אצלה בלבד הצטברו למעלה מאלף "חלקים", מתוך מחברות שאספה מתלמידותיה והקלידה. שיעוריה מיועדים לנשים, אבל היא משתדלת להעלות מדי שבוע שיעור ליוטיוב. "הלימוד של ימימה הוא לימוד מתמשך שאין לו התחלה וסוף. כל תלמידה נמצאת כמה שמתאים לה. אני לא רוצה תלמידות שלא מחוברות לעניין, מבחינתי אין חובה להישאר", היא אומרת.

בשנה האחרונה ישבה וחיברה כתבים שהצטברו אצלה במשך השנים, ערכה וליטשה. "באתי אל השנה הזו עם שברון לב והמון דברים להבין בתוכי. אמרתי שבזמן שאני עושה את העבודה שלי אני גם אעבוד על עצמי, לשנות את ההתייחסות שלי לכל מיני דברים. עכשיו הספר ראה אור, ואני מקבלת את ההדהוד שלו. זה פרויקט חיים שלי, ואני מאושרת לראות אותו".

את מרגישה החמצה שלא פגשת את ימימה?

"זה נושא שאני חושבת עליו הרבה. ימימה ביקשה שהיא עצמה לא תהיה הנושא בלימוד. אני עושה הפרדה בין החיים האישיים שלי למרחב הלימוד. מבחינתי כמו שיש אנשים שרבי נחמן הוא הצדיק שלהם, אז היא הצדיקה שלי. אני מדליקה לה נרות, וכשאני מגיעה לבאר־שבע אני הולכת להתפלל בציון שלה. אבל במרחב הלימוד, וגם כשאני כותבת, אני משתדלת שהיא לא תהיה הנושא. המון פעמים אני אפילו אומרת כמעט בבוטות לתלמידות שלי: 'ימימה לא פה, היא נפטרה. מה היא הייתה אומרת ומה הייתה חושבת – זה לא רלוונטי'.

"אני מבינה שלמי שלמדו מפיה יש את היתרון של לומר 'ימימה אמרה לי כך וכך'. פעם ראיתי מלמדת ותיקה שפרסמה שללמוד איתה זה הכי קרוב למקור. זה חרה לי. מי אמר שזה אכן כך, וגם אם כן, זה גורם לחיים שלך להיות טובים יותר? הלימוד הזה מבקש שכל אחת תתמקד בתחושות ובמחשבות שלה ותפתח את עצמה. גם אני לא האישיו אצל התלמידות שלי. כשאני מציעה תשובה ללומדת, אני אומרת לה 'זה מה שאני חושבת, ואת תעשי מה שאת חושבת'. זה אחד היסודות בלימוד. אפשר לעשות מימימה באבא והילולה, אבל צריך להיזהר שלא. על כל צדיק צריך להיזהר".

כשאני שואלת על יחסו של העולם הדתי ללימודי ימימה, אלומה נאנחת ומחייכת. "דתיים מפחדים מרוחניות. זה קטע ממש מעניין שאני רואה אותו הרבה. קשה להם לדבר על זה. לימוד ימימה הוא מרחב רוחני ולא דתי. היא לא אומרת 'תקיימי מצוות'. מהרבה תלמידות לא דתיות שלי למדתי שזה בסדר לדבר על אמונה.

"יש רוחניות שאתה רק מתבשם בה, ושרק נותנת לך קישוטים לחיים. ממנה גם אני סולדת. ניגונים, טישים, לעלות לקברי צדיקים, לקרוא סיפורי צדיקים – זה מקסים ולפעמים זה באמת מעלה לך את הנפש, אבל בואי תבדקי איך זה משרת את החיים שלך. תבדקי שעכשיו כשתחזרי הביתה לא תתפוצצי על כולם כי יש לך נפילת מתח מהסיפורי צדיקים שלך. זה בדיוק המקום שרוחניות חייבת כלי. כל מה שאני חושבת בצורה רוחנית, כל האמונה שלי, לא יעזרו לי אם ביחסי אנוש אני על הפנים. אם התפללתי והייתה לי התעלות רוחנית, אבל האדם הראשון שנקרה בדרכי עצבן אותי, אז חסר לי שם משהו. אני רוצה שהרוחניות לא תהיה קישוט.

"ימימה אומרת שעבודה רוחנית תקינה משרתת את ההתקרבות על הקרקע. שמעתי ממישהי הגדרה, 'אורות ולא תורות'. אתה באורות של הדבר, אבל איפה זה נמצא בחיים שלך? אני נבהלת כשאומרים לי 'היה שיעור מדהים', כי אני רוצה לראות שאת לוקחת משהו מהשיעור הזה לחיים שלך, למי שאת. זה הדבר החשוב".

אלו תגובות את מקבלת ללימוד מהסביבה שלך?

"אני פוגשת את זה בעיקר בעולם הדייטים. הרבה חושבים שאני מרחפת או רוחנית, אבל עבדתי שנים בפרסום ואני עם רגליים על הקרקע. הצד הרוחני נותן לי גב להיות כזאת. בחורים דתיים־לאומיים רוצים לפעמים שתתעסקי בפשוט וברגיל. לא תמיד יודעים איך לקבל את זה. באחת הקבוצות הייתה בת של רב גדול, והיא סיפרה לו על הלימודים. הוא שאל אותה 'למה צריך ללמוד את זה? הכול נמצא בתורה'. אני האחרונה שתדבר נגד, אבל יש אנשים שיותר זקוקים להבין את הנפש שלהם. בשבילם צריך שיהיו מרחב וכלים".

לשנות את תדר האשמה

ספרה הקודם שעסק ברווקות קיבל במה נרחבת. אף שנדמה כי שתינו הגענו לריאיון הנוכחי מתוך רצון שלא להתמקד בזירה הזו, מצאנו את עצמנו חוזרות אליה שוב ושוב. בספר הנוכחי היא מקדישה פרק לעיסוק במערכות יחסים, אם כי כל אחד יכול לקחת את הדברים למקום שלו. "הבאתי את העבודה הנפשית שלי בנושא רק במקומות שאי אפשר היה אחרת. כשאני כותבת על הרווקות בפייסבוק, לפעמים אני מקבלת הודעות שמסבירות לי מה אני צריכה לעשות, מה לא עשיתי בסדר. מי שקורא אותי וחושב שזה מדבר רק עליי, לא באמת קורא אותי. מי שמבין רואה שגם המקומות הפרטיים מאוד, יכולים להדהד עוד מרחבים.

"לקראת סוף הספר דיברתי עם העורכת ואמרתי לה שבסוף אין הרבה בספר על מערכות יחסים. לא בא לי לכתוב קלישאות. חוויתי מערכות יחסים ארוכות ולא התחתנתי. היא אמרה לי 'תכתבי מהמקום שלך. מי שיבין משהו, יכול להבין מכל מקום שהוא נמצא בו'. כשאני מדברת בשיעור על זוגיות או ילדים אני מדברת על זה בדחילו ורחימו, ואומרת לתלמידות שלי 'אתן יודעות יותר ממני'.

באחד הפרקים המרגשים בספר היא משתפת בעדינות בתהליך שימור הפוריות שעשתה לפני ארבע שנים. "בתחילה שמרתי את זה לעצמי, אבל בשלב מסוים זה פרץ ממני. אחרי שכתבתי על זה, נשים כתבו לי שזה גרם להם גם ללכת לעשות את זה. מישהי בת 41 שלחה לי מתנה ומכתב תודה.

"זה לא תהליך קל רגשית לעשות אותו כרווקה. צריך לבוא עם תמיכה. אני לא מהצד הרפואי של המשפחה ואני לא מסתדרת במסדרונות בית החולים, אבל שמתי לעצמי מטרה. בית חולים מפגיש אותנו עם הגוף וחסרונותיו. אמרתי לעצמי, תשני תדר. במקום 'אני אשמה', תגידי 'אני הולכת ורואה תינוק מול העיניים, אני לא יודעת איך ומתי הוא יבוא, אבל אני רואה את האור של התינוק שאני מחזיקה בידיים'. באתי עם הרבה פתיחות ושמחה. מישהי אמרה לי 'בעלך יודה לך שעשית את זה'. הלוואי.

"אני לא נושאת דגלים אלא כותבת מה שעובר עליי. התחברתם? יופי. אני לא מרגישה אומץ אלא עיבוד תוך כדי הכתיבה. זה מה שאני זקוקה לו".