נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָםם.
מדוע "גם"? נציץ בסוף הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, ונראה כי היא מסתיימת בתפקידם של הלויים ממשפחת בני קהת. מדוע חכמים חילקו את הפרשיות כך, שתפקידם של בני קהת נכתב בפרשת במדבר, ואילו תפקידיהם של בני גרשון ובני מררי מופיעים בפרשה שלנו, פרשת נשא?
עוד בולט ההבדל בין הפתיחה לפרשייה העוסקת בבני גרשון – "נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" – ובין הפתיחה לפרשייה הבאה העוסקת בבני מררי – "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". מה משמעות הפועל הייחודי "נָשׂא" שנאמר לגבי בני גרשון?
מסקירה כללית של הפרשה נשים לב שהשורש נש"א חוזר פעמים רבות, במגוון הקשרים: החל בפתיחת הפרשה, כפי שראינו – "נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן"; המשך בתפקידם של בני גרשון ובני מררי – וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם"; בברכת הכהנים המסיימת את פרשיות האמצע של הפרשה – "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (שאותה אנו מכנים כידוע "נשיאת כפיים"), ובסיום הפרשה – "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל", "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם", ועוד. האם יש קשר בין המופעים השונים של השורש הזה?
לספור ולהרים
בדומה למה שראינו בשבוע שעבר בנוגע למושג "לפקוד", גם הפועל "נשא" יכול להתפרש כספירה טכנית (כמו בתחילת פרשת במדבר: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"), אך נראה שהוא משמש גם במשמעות של הפרשה או הרמה – לקיחת בני קהת מתוך כלל בני לוי, ובהמשך בני גרשון מתוך שאר שבט לוי – לצורך ייעוד מסוים. גם הנשיא הוא זה שהופרש והורם מעל בני שבטו, על מנת לייצג אותם ולהנהיגם.
פירוש זה יכול לתת מענה לשתי השאלות הראשונות שבהן פתחנו. על בני מררי לא נאמר "נשא", שכן לאחר שמשה "נושא" את בני קהת ואחר כך את בני גרשון, כבר לא נדרשת פעולת הפרשה או הרמה של בני מררי, שהרי הם ממילא האחרונים שנותרו מתוך משפחות לוי.
הפרשה מתחילה עם תפקידם של בני גרשון, שתפקידם לשאת את קלעי החצר של המשכן ואת היריעות. הם שמבדילים למעשה בין המשכן עצמו למחנה בני לוי והכוהנים שסביבו. כלומר, הם שנושאים את המסגרת של מחנה שכינה.
בנוסף, נראה שנשיאת המשכן אינה רק במובן הטכני של ההרמה וההובלה הפיזית במהלך המסעות, אלא יש בה ממד עמוק יותר, במשמעות הרוחנית של הרמת מחנה השכינה מעל מחנה הלוויה שהוא הנושא אותו, ושניהם יחד נישאים מעל מחנה ישראל.
כלומר, פרשת נשא מחדדת שמודל החלוקה בין המחנות אינו דו־ממדי אלא תלת־ממדי. אם היינו צריכים לשרטט אותו היינו מציירים משהו מעין חרוט. המודל הזה מבהיר לנו כי מחנה השכינה הוא הנישא ביותר, והקדושה היוצאת מתוכו כאילו "נשפכת" ומתרחבת ליתר המחנות ומשפיעה על מה שקורה בהן.
קדושה משולשת
הבנה זו עשויה להסביר את הנושאים ההלכתיים המופיעים באמצע הפרשה. בחלק המרכזי שבפרשה אנו פוגשים כמה נושאים הלכתיים שהקשר הספציפי שלהם כאן טעון הסבר: שילוח הטמאים מן המחנות, אשם מעילות (השבת מעילה והקורבן המכפר על כך), דין הסוטה, פרשת הנזיר וברכת הכוהנים.
נתחיל בשילוח הטמאים. צו זה נועד לבטא את ההבחנה בין המחנות השונים, כפי שמביא רש"י:
שלוש מחנות היו שם בשעת חנייתן – תוך הקלעים היא מחנה שכינה; חניית הלויים סביב היא מחנה לוויה; ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן; הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתיים; וטמא לנפש מותר אף בשל לוייה, ואינו משולח אלא משל שכינה.
לאחר מכן מגיעים שלושה נושאים המגדירים לנו את היותו של מחנה שכינה המרכז העליון המשפיע את הקדושה למטה, אחראי על הסדר הרוחני בתוך המחנות, ומטהר אותם במקרים של הפרת גבולות וטשטוש הסדר הטוב:
מעילה כספית, כלומר הפרת גבולות ממוניים בתוך מחנה ישראל, דורשת לא רק השבת הכסף לבעליו ותיקון המצב החברתי, אלא גם קורבן אשם לה', שמטהר את המצב הרוחני שנפגם. המושג מעילה ממשיך איתנו גם לפרשייה הבאה – לאישה הסוטה מבעלה "וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל". גם כאן, טשטוש הגבול המשפחתי בתוך מחנה ישראל צריך להיפתר על ידי עלייה למחנה השכינה וטקס שתיית המים, המטהר את האישה או חלילה להפך.
הנזיר נמצא במחנה ישראל אך רוצה להתקרב ולהתקדש – "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה'". כאשר הוא חוזר למעמדו המקורי משום שנטמא או לאחר שתמו ימי נזרו, צריך לעלות גם הוא לפתח אוהל מועד ולהקריב את הקורבן המחזיר אותו בשלום אל מקומו. פרשיות אלו נחתמות בברכת הכהנים המבטאת את העיקרון הזה: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ… וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". קדושת ה' הנמצאת במחנה השכינה, יורדת לעם דרך מחנה הכהונה והלוויה.
הפרשה מסתיימת בקורבנות הנשיאים. גם הנשיאים המורמים מעם, "הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים", צריכים לשאת עליהם את קדושת השכינה. לכן הם מביאים את העגלות שבהם נושאים את המשכן, מוסרים אותן ללוויים, ואלו, כפי שראינו, נושאים את המשכן – מחנה השכינה.
