נגינה על עוגב בבתי כנסת נתפסה כקו פרשת המים וכסלע מחלוקת מרכזי בין אורתודוקסים לרפורמים באירופה של המאה ה־19. אולם מעטים יודעים שכמה בתי כנסת ברחבי ארצות האסלאם אימצו גם הם את העוגב, מבלי שהדבר יעורר מחלוקת עזה בקרב הקהילות. בתי כנסת אלו שילבו בין ישן לחדש, ובין המסורת המקומית למודרניזציה הקולוניאלית. איגרת מרתקת ששיגר הרב דוד אשכנזי, רבה של אוראן שבאלג'יריה, אל הראי"ה קוק, ושבה הגן על הנגינה בעוגב מול ביקורתו של הרב קוק, מעניקה לנו הצצה לעולם דתי שהתערבבו בו מזרח ומערב, ספרדיות וצרפתיות, קולוניאליזם והלכה.
לפני שנגיע לאיגרת עצמה, נרחיב מעט על הרקע ההיסטורי והסביבתי שמתוכו צמחה. קהילת יהודי אלג'יריה בתקופה הקולוניאלית הייתה תופעה יחידה במינה בהיסטוריה הארוכה של יהודי ארצות האסלאם. מ־1830 חייתה יהדות זו תחת שלטון קולוניאלי־צרפתי נוקשה, ששאף לשחרר את האלג'יראים מה"פנאטיות" והניוון שאפיינו אותם לדעתו. יהודי צרפת נטלו גם הם חלק במפעל קולוניאלי זה. בעידודם הוקם בשנת 1845 הקונסיסטואר היהודי באלג'יריה, כארגון־הגג של הקהילה שנועד לייצר יהדות אלג'יראית פרנקופילית ומודרנית, בצלמה ובדמותה של יהדות צרפת. תהליך ה"תִרבות", האקולטורציה, הגיע לשיאו ב־1870, כאשר "צו כרמיה" העניק אזרחות צרפתית מלאה לכלל יהודי אלג'יריה, וביטל את האוטונומיה שניתנה לקהילה היהודית ואת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. האזרוח הניע גם שינוי במארג יחסי הכוח שבין יהודי אלג'יריה ליהודי צרפת, בהשוותו את מעמדם מבחינה משפטית־פורמלית. לצד הקניית החינוך והתרבות הצרפתית, החלו היהודים האלגי'ראים לקחת חלק פעיל בעיצוב מוסדות הקונסיסטואר, שעד אז נשלט באופן בלעדי כמעט על ידי יהודים צרפתים.
גם אם יהדות אלג'יריה לא זנחה כליל את מורשתה, חדרו אליה אלמנטים צרפתיים מובהקים. בדומה לנעשה במערב אירופה באותם ימים, בכירי הקהילה ניסו לקדם שורת תיקונים בחיי הדת, במטרתה להתאים את הפולחן לאסתטיקה המערבית ולנורמות תרבותיות צרפתיות. כך, לאורך המאה ה־19 נעשו מאמצים גדולים לסגור את בתי הכנסת הקטנים והפרטיים, שהיו אופייניים לכלל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ונתפסו על ידי ההנהגה היהודית־צרפתית כמבצרים מסורתיים ו"ילידיים" שפעלו מחוץ לסמכותה, ולכן איימו על כלל הפרויקט הציוויליזציוני. השאיפה הייתה להחליפם בבתי כנסת ריכוזיים, רשמיים ובעלי אלמנטים נעימים לעין המערבית, שיסמלו את השתלבות היהודים במודרניות הצרפתית. בעשורים האחרונים של המאה ה־19 החלו להיבנות בתי כנסת גדולים בכל רחבי אלג'יריה, ונסגרו בזה אחר זה בתי הכנסת המסורתיים (לעיתים תחת לחץ וכפייה). באוראן, בעידודם של הרבנים הראשיים הצרפתים, ותחת ניהולו של נשיא הקונסיסטואר שמעון אלקנווי, החלו לבנות בית כנסת מונומנטלי בשנת 1880. בית הכנסת הגדול של אוראן נחנך רק בשנת 1917, והיה בעת ההיא בית הכנסת הגדול ביותר ברחבי צפון אפריקה.
בית כנסת זה היה רווי סמלים ואיתותים של מנהיגי הקהילה אל עבר החברה הצרפתית. גובהו של הבניין, כמו גם הצבתו ברחוב ראשי, סימלו את השוויון בין כל הדתות בתוככי הרפובליקה ואת ביטול חוקי הד'ימה שאסרו על היהודים לבנות בניינים גבוהים. הסגנון הנאו־מורי, ספוג אוריינטליזם, סימל את החזרה הסימבולית לאנדלוסיה של תור הזהב, כמו גם את השורשים הספרדיים הממשיים של חלק מבני הקהילה. השינוי לא היה מבני בלבד, אלא נגע גם לצורת התפילה. אף שנשמרו אלמנטים צפון־אפריקאים אחדים, דוגמת הישיבה סביב לתיבה ולא בשורות, בית הכנסת ביטא את הנורמות הצרפתיות החדשות. חזן מקצועי ומקהלה, מלווים בעוגב, החליפו את התפילה המסורתית הנאמרת בקול על ידי כל הקהל. עזרת הנשים הרחבה אפשרה השתתפות מלאה של נשות הקהילה בחיי הדת, ונוספה בימה קדמית שבה יכול היה הרב לדרוש בצרפתית
בית הכנסת הגדול של אוראן לא היה תופעה יחידאית בנוף הצפון־אפריקאי. באלג'יריה בלבד ניגנו בעוגב גם בבית הכנסת הגדול של אלג'יר, ובעוד כמה בתי כנסת בערים הגדולות. תעודות נוספות מאפשרות לקבוע את הימצאותם של עוגבים גם בבתי כנסת אחדים במרוקו, בתוניסיה, במצרים ובטורקיה. לרוב, נראה שהנגינה לא הייתה בשבת. במקרים בודדים בלבד ניגנו בשבת על ידי גוי (מאיגרתו של הרב אשכנזי משתמע שכך נהגו באוראן). בניגוד לאירופה, העוגב לא נתפס כסמל של עזיבת ההלכה, ולכן הקהילות לא נקרעו סביבו. אין זה אומר שרבנים ספרדים תמכו בו. רובם בחרו להעלים עין מהתופעה השולית יחסית, שנגעה בעיקר בשכבות המתמערבות ביותר של יהודי ארצות האסלאם. המעטים שהתבטאו בנידון, נטו להתנגד.
באלג'יריה עצמה, ההתייחסות הרבנית היחידה שהתפרסמה עד כה היא של הרב יוסף משאש, אז רבה של תלמסן שבמחוז אוראן. הרב נשאל על ידי "צורבא מרבנן החפץ בעילום שמו", האם ניתן לעשות שימוש בכלי זמר במהלך התפילה. לא מופרך להניח שהשואל היה לא אחד מהרב דוד אשכנזי עצמו. תשובת הרב משאש הייתה חד־משמעית לשלילה. כך ענו גם פוסקים ספרדים אחרים שנשאלו בנידון, ובהם הרב חזקיהו מדיני בעל "שדי חמד", הרב חיים פלאג'י והרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל.
איגרתו של הרב דוד אשכנזי היא אפוא כתב הגנה חריג של רב צפון־אפריקאי על השימוש בעוגב. באיגרת מעיד הרב אשכנזי שזכה לתמיכה רבנית נוספת, חשובה ומפתיעה: תמיכתו של הרב רפאל אנקאווא, אז רבה הראשי של מרוקו ומגדולי הפוסקים הצפון־אפריקאים. עם זאת, הרב אנקאווא לא צירף את תשובתו לספרי השו"ת שלו, ונראה שהיה זה היתר נקודתי עבור קהילת אוראן.
רב נמרץ ופטריוט צרפתי
בשנות השלושים שהה באוראן יהודי מזרח־אירופי בשם חיים לשץ, אשר שימש כמורה בבית הספר היהודי בעיר. שנים לאחר מכן עלה לארץ, עברת את שמו ללשם, והותיר אחריו כמה מאמרים במדעי היהדות. ככל הנראה, לשץ לא היה יהודי אדוק, אך הוא ידע שהחת"ם סופר הטיל חרם בלתי מעורער בקרב העולם האורתודוקסי על שימוש בעוגב בבית הכנסת. לאור זאת הוא הופתע לגלות שבבית הכנסת הגדול באוראן, שבו הונהגה כאמור נגינה בעוגב, התפללו גם רבנים אדוקים: לא רק רב העיר, הרב דוד אשכנזי, אלא גם הרב דוד הכהן סקלי, דיין הקהילה, ובכירי הפוסקים הצפון־אפריקאים של זמנו.
לשץ פנה אפוא לרבני העיר, ואלה השיבו שהחרם היה אולי נכון לשעתו עבור יהודי בודפשט, אך מעולם לא אומץ על ידי היהודים הספרדים ברחבי צפון־אפריקה. בשלב הבא פנה לשץ אל הרב קוק ושאל, ספק בסקרנות ספק בהתרסה, האם ייתכן שהעוגב נאסר על האשכנזים בלבד והותר לספרדים. תשובת הרב קוק, שהתפרסמה בספרו "אורח משפט" (סימן ל"ו), הייתה כמובן שלילית. לשץ מיהר להביא את תשובתו אל הרב דוד אשכנזי, וזה יצא בשצף קצף נגד דברי הרב קוק. איגרתו של הרב דוד אשכנזי אל הראי"ה קוק נשמרה בכתב־יד מהאוסף של הרב פרופ' מאיר בניהו ז"ל בספרייה הלאומית (Ms. TEU 43.1). היא הועלתה לאחרונה לאתר הספרייה, כחלק מפרויקט "כתיב", האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים.
הרב דוד אשכנזי (1983-1897) היה אז רב צעיר, ששנים בודדות קודם לכן מונה לרבה הראשי של העיר. הוא לא נולד למשפחה אדוקה אך התקרב לדת בנערותו, אצל מורו וחמיו לעתיד הרב חיים טויטו. מתעודות ארכיוניות רבות עולה דמותו של הרב אשכנזי כרב מלא מרץ, שפעל רבות כדי לשפר את שמירת הדת בקרב בני קהילתו ולשמר את המסורות המקומיות. כבר בשנות העשרים הוא הקים מוסד להכשרת מוהלים, חזנים, שוחטים ותלמידי חכמים. במקביל ניהל ביד רמה את מוסדות החינוך היהודיים בעיר, חיזק את לימודי הקודש והביא לעלייה משמעותית במספר התלמידים.
עם זאת, הרב דוד אשכנזי היה גם ספוג תרבות צרפתית והותיר אחריו כמה נאומים פטריוטיים במיוחד, שבהם הילל את צרפת ושיבח את ערכי הרפובליקה. כפילות תרבותית זו הפכה אותו לדמות אהודה הן על החלקים המסורתיים יותר של הקהילה והן על חלקיה המתמערבים. בזכות אהדה זו נבחר הרב אשכנזי ב־1930 כרב הראשי של העיר. היה זה אירוע חריג, מכיוון שמאז 1846 כיהנו רק רבנים ממוצא צרפתי על כס הרבנות הראשית של אוראן. ב־1960 נבחר הרב אשכנזי לרבה הראשי של אלג'יריה; גם הפעם, הוא היה לרב האלג'ירי הראשון שכיהן בתפקיד זה. זאת עד לעזיבה ההמונית של היהודים את המדינה שנתיים לאחר מכן, עקב הכרזת העצמאות של אלג'יריה והיחס העוין של הרשויות החדשות אל הקהילה.
הרב דוד אשכנזי היה אפוא מנהיג בולט של היהדות האלג'ירית במהלך המאה העשרים. עם זאת, כיום הוא מוכר יותר בזכות בנו, ההוגה היהודי הנודע הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). הרב אשכנזי הבן פעל יחד עם אנדרה נהר, עמנואל לוינס ואליענה אמדו לוי־ולנסי, כדי לשקם את יהדות צרפת לאחר השואה. בשנות החמישים הוא נפגש עם הרב צבי יהודה קוק, התפעל מאישיותו ותורתו, והפך לתלמיד־חבר שלו. הגותו הייחודית צוברת פופולריות בשנים האחרונות בחוגים ציונים־דתיים, בהשפעת כמה מתלמידיו שהפכו לרבנים בכירים. האיגרת הקשה של הרב אשכנזי האב אל הראי"ה קוק, מקבלת אפוא רובד נוסף לאור ההערכה העמוקה שהתפחתה שנים לאחר מכן בין ילדיהם.
"כל הארץ חרם"
איגרתו של הרב דוד אשכנזי לרב קוק היא מסמך ייחודי מכמה בחינות. ראשית, זוהי התשובה ההלכתית היחידה המצויה בידינו, שבה רב ממוצא לא־אירופי מתיר את הנגינה בעוגב בעיצומה של המאה העשרים. בולטים בה מרכיבים השאולים מעולמות מנוגדים. מחד, זהו כתב הגנה על השאיפה היהודית־צרפתית לשנות את סדרי הפולחן כדי להתאים אותם למודרניות האירופית; מאידך, המוגרביות באה לידי ביטוי הן בעברית הפיוטית האופיינית לחכמי האזור, והן בהזדהות העצמית של הרב אשכנזי כרב ספרדי, הרואה את תפקידו כמגשר בין כל חלקי הקהילה, גם במחיר של פשרות הלכתיות. זוהי תעודה חשובה להבנת תהליכי המודרניזציה שאפיינו חלק מיהודי ארצות האסלאם; היא פותחת צוהר למודרניות היהודית באלג'יריה כשילוב חריג בין עולמות יהודיים זרים, שחוברו זה לזה נוכח המציאות הקולוניאלית הייחודית.
הנגינה בעוגב והניסיון להגן עליה היו סממנים בולטים של היהדות הליברלית במערב אירופה ובצפון אמריקה. אשכנזי מודע לכך לחלוטין, ומדגיש פעמיים שאם הנגינה בעוגב מצדיקה חרם, אזי "אנחנו בדידן כמו שאר קהילות צרפת, אירופא ואמריקא". כלומר, מבחינה זו הרב אשכנזי רואה את קהילתו כחלק מהקהילות הליברליות שהתפתחו במערב כולו, ואינו מעלה על דעתו את האפשרות שיחרימו קהילות כה רבות בגלל חילוקי דעות הלכתיים. "אם חרם החתם סופר חל על כל קהילות, ישנות וחדשות, יש לעשות כל הארץ חרם", הוא קובל. לדידו, גם אי הסכמות חריפות בין קהילות יהודיות על שמירת המצוות ועל פולחן בתי הכנסת אינן צריכות להוביל לקרע ולהחרמות.
נוכח סובלנותו של הרב קוק כלפי החלוצים החילונים בארץ ישראל, הרב אשכנזי מופתע מגישתו הקנאית כלפי הקהילות הליברליות. לאחר דין ודברים על עצם האפשרות להחרים קהילות שלמות בזמננו, הוא שואל בעוקצנות: "אמור נא לי אתה, שהקולר תלוי עליך בגלל ארץ הצבי, החרמת כל קבוצות של אחינו האשכנזים אשר באו על הארץ ויטמאוה במעשיהם ובשקוציהם?"
למעשה, הרב אשכנזי שולל את הרעיון של הטלת חרם בזמן הזה: "ומי הוא זה ואיזהו שיש מוח בראשו המרהיב עז בנפשו בזה הזמן להחרים ולנדות קהלה אחת או אפילו איש אחד אף על גופי תורה ?". תפקיד הרב, הוא טוען, איננו ניהול מלחמות קודש, אלא חינוך קהילתו על ידי ביקורת בונה משולבת בגישה מכילה: "אנחנו רועים את הצאן ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחזקה". על הרב לדעת לבחור את מלחמותיו ולוותר על דקדוקי עניות כדי לחזק את המצוות העקרוניות יותר: "ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כולם, שחיטה, גטין, חליצות, גמילות חסידים, קופת עניים וכו'". ברוח זו מעיד הרב אשכנזי על עצמו: "ושקלתי בפלס מאזניים וראיתי שיצא שכרו בהפסדו, והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים שהעולם עומד עליהם".
לצד מאפיינים של רבנות ליברלית בנוסח אירופי, כתיבתו של הרב אשכנזי חושפת צדדים קרובים יותר למחנה האורתודוקסי. עצם הניסיון להגן על העוגב באמצעות טיעון הלכתי מפורט, בהתאם לנורמות המקובלות בספרות השו"ת, ממקם אותו בתוך המסורת ההלכתית, זאת אף שמהמחצית השנייה של המאה ה־19 מצדדי העוגב והאורתודוקסים השתייכו למחנות ולמרחבי שיח שונים. כתיבתו של הרב אשכנזי חותרת אפוא תחת ההגדרות המקובלות של "רפורמי", "ספרדי" או "אורתודוקסי". במקומן הוא מציע מרחב חדש, שבו משתלבים זה עם זה טיעונים ומונחים הקשורים לכל אחד ממרחבי השיח הללו. הרב אשכנזי מגדיל לעשות ומכנה את עצמו ואת עמיתיו רבני אלג'יריה במונח "חרדי" ("מה ראינו אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו לשתוק על העוגב"), שבאותה תקופה היה מזוהה באופן ברור עם האורתודוקסיה.
כל זה לא מונע ממנו לשלב בכתיבתו ההלכתית טיעונים שהעלו מצדדי הרפורמה ממערב אירופה בדורות הקודמים. למשל, הוא טוען שהעוגב משפר את האסתטיקה של התפילה, ובכך מחזיר קהל מתבולל לתוככי בית הכנסת: "ונמשך לבם [של יהודי העיר] ובאו מדי שבת בשבתו לשמוע אל הרינה ואל התפילה". שנית, טוען אשכנזי, העוגב אינו מהווה סטייה מהמסורת אלא דווקא חזרה למצב הקדום שהיה נהוג במקדש. טיעון זה, שהיה נפוץ במיוחד בקרב מתקני הדת של המחצית הראשונה של המאה ה־19, והתבסס על הפסוק "הללוהו במינים ועוגב", עורר ביקורת חריפה מצד החת"ם סופר, שטען כי דוד ניגן בכלי זמר בביתו בלבד. הרב אשכנזי מצידו קבע שטיעון זה הוא "נגד התרגום ונגד האמת".
הרב אשכנזי מצטט שורה של מקורות כדי לדחות את הטענה שהעוגב נופל בקטגוריה ההלכתית האסורה של "חוקות הגויים". הוא מזכיר שרבי יוסף קארו תיחם את גבולות האיסור לדבר שטעמו אינו ידוע או לדבר מגונה, ומוסיף: "הרי אתה הוספת מדעתך ומסברתך… ולנו הספרדים אין לנו אלא דברי מרן הקדוש ולחכימא די ברמיזא". סניטתו גלויה למדי, ונותנת רובד עדתי לוויכוח כולו: בעוד הרב קוק – והפוסקים האשכנזים שקדמו לו – המציאו סברות מפוקפקות כדי לאסור את העוגב בטענת "חוקות הגויים", הרי שהספרדים המשיכו עם ההיגיון הבריא שאפיין את פסיקת מרן.
אימפריאליזם הלכתי
לצד המשא ומתן ההלכתי, מבטא הרב אשכנזי ביקורת עקרונית כלפי הרב קוק על עצם התעוזה לכתוב פסק הלכתי על קהילה אחרת מבלי לפנות קודם לכן לרבניה: "ותמיהא לי טובא עליך האדם הגדול, שראית להתערב בקהלה שאינה תחת השפעתך ולא לך משפט הגאולה". הוא תולה את תעוזתו של הרב קוק בגישה פטרונית כלפי הספרדים, סוג של אימפריאליזם דתי שנוטה לבטל כלאחר יד את יכולתם של הרבנים הספרדים לפסוק בסוגיות הלכתיות רגישות ולהנהיג את קהילותיהם לפי ראות עיניהם.
בהקשר זה ניכר שהרב אשכנזי ניסה להבליט את ההון הסימבולי של יהדות אלג'יריה, על ידי ריבוי ציטוטים ועברית מליצית, רוויית רמזים תורניים. מאותה סיבה הוא מדגיש את פסקיהם של רבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ), שאותו הוא מכנה "הגאון האמיתי הספרדי", ובנו רבי שלמה בן שמעון דוראן (רשב"ש) – שניהם מגדולי הפוסקים ומגדולי רבני אלג'יריה במאה ה־15. את עירו הוא מכנה בעקביות "אור[א]ן של חכמים", קרי עיר מלומדת דייה, שאינה זקוקה לחסדי הרב קוק.
תשובתו של הרב קוק חושפת כי הוא ייחס סגולות אוניברסליות לפסיקה האשכנזית־אורתודוקסית, והעניק סמכות חוצת גבולות לרבניה. הרב אשכנזי היה בוודאי רגיש לכך, שכן המנגנון הקולוניאלי באלג'יריה פעל גם הוא על פי ההנחה הסמויה שהמערבי הוא האוניברסלי. לפיכך, עוד בפתח מכתבו דאג לצרף לרב קוק את התואר "ראש הרבנים לעדות האשכנזים". המתח העדתי שוב נוכח, ומצמצם מראש את סמכותו של הרב קוק לקהילות האשכנזיות. בהמשך דבריו מתנגד הרב אשכנזי לרעיון שחרם שהוכרז על ידי חכם אירופי עבור קהילתו, בזמן נתון ועל פי נסיבות נתונות, יחול באופן אוניברסלי על כלל הקהילות: "החתם סופר ז"ל החרים בדורו את קהילות האשכנזים, ורבותינו הספרדים עדיין לא החרימו את בית הכנסת באוראן של חכמים".
חוסר ההתעניינות של הרב קוק בדעתם של רבני אלג'יריה, ותחושת העלבון שחש הרב אשכנזי בשם המסורת הספרדית, מזכירים לכולנו שהמתחים העדתיים לא נולדו עם הקמת מדינת ישראל. נכון יותר לראות את שורשיהם ביחסים הקולוניאליים בין המערב למזרח שהתפתחו מסוף המאה ה־18 והגיעו לשיאם בראשית המאה העשרים. במודע או שלא, אלה חלחלו גם אל היהודים ואף אל ההנהגה הרבנית, ויובאו לאחר מכן למדינת ישראל בתקופת המנדט וביתר שאת לאחר הקמת המדינה.
ממרחק של קרוב למאה שנה, נראה שרוב תלונותיו של הרב אשכנזי אל הרב קוק ממשיכות להדהד בעת לעת בקרב רבנים ופעילים מזרחים כלפי הציונות הדתית: גילוי סובלנות והכלה כלפי צד אחד תוך הדרה של צד אחר, בורות ביחס למסורת הספרדית, חוסר התחשבות בדעת הרבנים הספרדים, ופסיקה המעדיפה את ההחמרה ההלכתית על פני אחדות הקהילה.
