המחיצה בבית הכנסת הפכה במאות האחרונות לאבן מחלוקת בין הזרמים ביהדות ולדיון על גבולות האורתודוקסיה. גם בתוך העולם האורתודוקסי היא שימשה אבן בוחן להתמודדות ההלכה עם המודרנה ולרגישות כלפי מקומן של נשים בחיי הדת בכלל ובבית הכנסת בפרט. התומכים בישיבה מעורבת ראו בכך מבחן ליכולתה של היהדות לתת מענה לשינויים בעידן המודרני; המתנגדים ראו בישיבה המסורתית ביטוי ליכולתה של היהדות להישאר איתנה מול איומי המודרנה ולשמור על מסורת אבות. סוגיית המחיצה כוללת היבטים הלכתיים, היסטוריים, חברתיים, ערכיים, פוליטיים ומשפטיים, שהפכו אותה לנושא מרכזי בספרות ההלכתית ובבתי הכנסת ברחבי העולם היהודי.
פוסקי ההלכה לדורותיהם הסכימו על עצם הצורך בהעמדת מחיצה בזמן התפילה בציבור. המחיצה הפכה למנהג ישראל ולמעין תקנת הקהל, ובתוך העולם האורתודוקסי אין מערער על נחיצותה. עם זאת, הפוסקים נחלקו בשאלות הקשורות למטרת המחיצה וטעמיה. האם היא נועדה להפריד בין המינים, או למנוע הסתכלות של הגברים על הנשים? וממילא, האם גובהה יכול להיות עשרה טפחים בלבד, או שעליה להתנשא מעל ראשי המתפללים?
בשולחן ערוך לא קיימות "הלכות מחיצה", כנראה משום שלא היה בהן צורך – אם משום שנשים לא הגיעו לבית הכנסת, ואם משום שהתפללו בחדר נפרד. כך כתב הרב אליעזר ולדנברג:
וזה שלא נזכר בשולחן ערוך מדין עשיית מחיצה בין בית הכנסת לעזרת נשים, הוא מפני שאז לא הייתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשויים באופן שכותל עב היה מפסיק בין בית הכנסת לעזרת נשים, והייתה מגעת מהרצפה ועד הגג, וקול התפילה היה מגיע להם דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים שהיו עושים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיה כזאת אם צריכים מחיצה (שו"ת ציץ אליעזר ז, ח).
עדות מעניינת אנו מוצאים בדבריו של החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), המתאר מה שראו עיניו בקהילת קאוואליון שבצרפת, במסגרת מסעותיו בעולם היהודי: "ותחת בית הכנסת של נשים יש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה". לדבריו, הנשים התפללו במעין מרתף שהיה מחובר לבית הכנסת באמצעות חורים ותעלות אור, שדרכן הנשים שמעו וראו את התפילה. מבחינה היסטורית, עזרת הנשים הקדומה ביותר המוכרת לנו באירופה היא בבית הכנסת שבוורמס (וורמייזא) בגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ועזרת הנשים נוספה בשנת 1213. בבית הכנסת העתיק "אלטנוישול" בפראג, שנבנה בשנת 1270, נוספה עזרת הנשים רק במאה ה־17.
"כוונת יצר הרע ומלאכיו"
בספרות חז"ל מצויים שני מקורות המלמדים על הצורך להציב מחיצה. המשנה במסכת סוכה מתארת את סדרי שמחת בית השואבה, ובין השאר נאמר כי "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול". מהו אותו "תיקון גדול"? על כך מובא בגמרא:
בראשונה היו נשים בפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים למטה (סוכה נא, א).
מדברי הגמרא לא ברור אם ההפרדה בין גברים לנשים הונהגה במקדש רק בזמן שמחת בית השואבה, או במשך כל ימות השנה.
המקור השני שממנו ניתן ללמוד על הפרדה בין המינים והעמדת מחיצה הוא הסוגיה במסכת קידושין, שבה נמסר כי "אביי דייר גולפי, רבא דייר קנה". כלומר, כאשר גברים ונשים התכנסו יחד לדרשה או לשמחה, היו מסדרים מחיצה של כלי חרס או של קנים כדי להפריד ביניהם. נראה שהיה זה נוהג של חכמים אבל לא פסיקה הלכתית.
ישיבה נפרדת בבית הכנסת, באופן כזה או אחר, מאפיינת את המסורת היהודית מאז ימי הביניים והלאה. השינוי ההיסטורי החל כאשר בשנת 1845 ביטלה הקהילה הרפורמית בברלין את עזרת הנשים העליונה (הגלריה) בבית הכנסת ואת המחיצה המסורתית בין נשים וגברים. ואולם, אף שהוסכם על ישיבת גברים ונשים באותה קומה, הקהילה המשיכה לשמר את ההפרדה בין המינים בזמן התפילה: גברים ישבו בצד שמאל של האולם, ונשים בצד ימין.
הסרת המחיצות בבתי הכנסת של התנועה הרפורמית בגרמניה והתנועה הניאולוגית בהונגריה, עוררה מחאה רבתי. בשנת 1865 התכנסו בעיר מיהלוביץ' בהונגריה 24 רבנים, אשר יצאו בפסק פומבי להחרמת בתי הכנסת שאינם מקפידים על מחיצה בין גברים לנשים. בהמשך הצטרפו לפסיקה זו עוד שבעים רבנים. הפוסקים האורתודוקסים ראו בהסרת המחיצה שינוי מהסדר המקובל ופריצת גדר, ומחו על כך בתוקף. כך למשל כתב רבי חיים מצאנז:
באו מחבלים כרמים פרצו ועברו חוק… ובנו במות לעצמם לנתוש ולהרוס להחליף ולשנות בתבנית דמות בית הכנסת בביטול המחיצה בין עזרת נשים לאנשים… כוונת יצר הרע ומלאכיו משלחת מלאכי רעים, נראה בעליל רק להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אומות העולם ולהחליש ולעקור דת יהודית (שו"ת דברי חיים, יב).
בתקופה מאוחרת יותר, גם הראי"ה קוק יצא חוצץ נגד המתקנים את מבנה בית הכנסת ומורידים את המחיצה:
והפֹרצים התחילו בחומת הקודש הקובעים את חותמם על צורת העדה בכללותה, והם סדרי בתי הכנסת, עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד (שו"ת אורח משפט אורח חיים, לה).
עם זאת, הסרת המחיצות לא הפכה עדיין לישיבה מעורבת. גם בתחילת המאה העשרים סירבה הקהילה בהמבורג, ערש הרפורמה הגרמנית, לתרומה של מיליון מארק מהבנקאי האמריקאי הנרי בדג', שחזר לגור בהמבורג בעקבות מות אביו, כיוון שהסכום היה תלוי ב"ישיבת נשים וגברים ביחד" במבנה המחודש. בני הקהילה ורב בית הכנסת ראו בכך רעיון שאינו מתקבל על הדעת, והודיעו בפומבי: "בטמפל של המבורג גברים ונשים ימשיכו לשבת בנפרד, ללא כל שינוי".
חידוש אמריקאי
ישיבה מעורבת בבית הכנסת, או על פי המושג הנפוץ יותר במאה העשרים "ישיבה משפחתית", התפתחה לראשונה במעגלים יהודיים רפורמיים בארצות הברית. יצחק מאיר וייז, רבה של קהילת "אנשי אמת", טען שהוא היה החלוץ בהושבה מעורבת בשנת 1850, בבית הכנסת הרפורמי בעיר אולבני שבמדינת ניו־יורק. וייז לא המציא את הישיבה המשפחתית מתוך אידיאולוגיה, אלא כמעט כלאחר יד; קהילת "אנשי אמת" רכשה בניין של כנסייה בפטיסטית, וחנכה בו בית כנסת ב־3 באוקטובר 1851. בבניין היו "ספסלים משפחתיים" והקהילה החליטה לשמר אותם, ללא צורך בהוצאות כספיות נוספות. בהמשך הונהג חידוש זה בכל הקהילות הרפורמיות בארצות הברית. ככלל, ישיבה מעורבת חדלה להיות נושא שנוי מחלוקת ביהדות הרפורמית מאז שנות השבעים של המאה ה־19.
אף שלא ניתן בסיס רעיוני להנהגת ישיבה מעורבת, חברי הקהילות מצאו כנראה שתפילת משפחות יחד, בסגנון האמריקני, נעימה יותר מישיבה נפרדת. בהמשך החלו לפתח נימוקים כדי להצדיק את הישיבה המעורבת. אחת הסיסמאות של התומכים בביטול המחיצה הייתה: החוויה של בני זוג המתפללים יחד, זה ליד זה, יוצרת משפחות שמחות יותר. טיעון זה בא לידי ביטוי בסיסמה מפורסמת: "משפחות המתפללות יחד, נשארות יחד". המנהיגים הרפורמים טענו שבדרך זו הם משאירים את הקהל בבית הכנסת ומונעים עזיבה לנצרות.
בשנת 1921 הגיעה השאלה לכינוס הרבני של התנועה הקונסרבטיבית. מסקנתם הייתה כי "ישיבת נשים בעזרת נשים עליונה (גלריה) אינה נחוצה, אולם ישיבה נפרדת של המינים הינה מסורת יהודית מבוססת כבר כאלפיים שנה, ואין לזלזל בה". בתנועה הקונסרבטיבית החלה הישיבה המעורבת רק בשנות העשרים של המאה העשרים. בשנת 1941 החליטה הוועדה ההלכתית של אספת הרבנים הקונסרבטיביים על ביטול המחיצה בבתי הכנסת, כדי לכבד את של הנשים. מאז, רוב בתי הכנסת המסורתיים הנהיגו ישיבה מעורבת.
בין הפוסקים המרכזיים בדורות האחרונים אשר התייחסו לסוגיית המחיצה מתוך עולם ההלכה ומתוך הבנה לצורכי הדור, בולט הרב משה פיינשטיין, הפוסק המובהק של יהדות ארה"ב. הרב פיינשטיין הסביר שמטרת המחיצה "אינה מצד איסור הסתכלות", אלא כדי למנוע ערבוב שיש בו קלות ראש: "שבאו מזה לידי קלות ראש שהוא להרבות שיחה ביניהם ולנגיעה בידיים וכדומה" (אגרות משה או"ח, א, לט). מסיבה זו הסתפק הרב פיינשטיין במחיצה "עד גובה הכתפיים" (כמטר וחצי, עם אפשרות שהשליש העליון יהיה שקוף וניתן יהיה להביט דרכו לצד השני).
הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל "שרידי אש", תמך בגישה זו והסביר מדוע הדבר נצרך בדורנו:
בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לבית הכנסת תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש"ס ופוסקים… ובמחיצה של י"ח טפחים אי אפשר לבוא לידי קלות ראש ואין לחוש כי בשעת התפילה יבואו להסתכל לשם הנאה (שרידי אש א, ח).
הרב יהודה הרצל הנקין והרב יוסף דב סולוביצ'יק הרחיקו לכת עוד ופסקו שאם מטרת המחיצה למנוע קלות ראש וערבוב בין המינים, ניתן להסתפק במחיצה של עשרה טפחים בלבד:
ישיבה אחורי מחיצת י' טפחים נקראת שלא בערבוב… והגרי"ד סולוביצ'יק כמה פעמים התיר תפילה במחיצה בת י' טפחים בשעת דחק גדול (שו"ת בני בנים א, א).
חולשה או אידיאולוגיה
פוסקים אחרים חלקו על הרב פיינשטיין וגרסו שהצורך במחיצה אינו כדי למנוע ערבוב אלא כדי לא לאפשר הסתכלות של הגברים בנשים, ולכן דרשו מחיצה גבוהה יותר. בראש החולקים עמד האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, שהיה בר־פלוגתא של הרב פיינשטיין גם בנושאים אחרים. בתשובה ארוכה ומנומקת הוא חולק על האפשרות להעמיד מחיצה בגובה 18 טפחים וכותב:
מה יועיל מחיצה שעד הכתפיים, הלא יכולים להרבות בדברים ושחוק וקלות ראש, והמחיצה שבין הגופים אינה כלום… והיאך אפשר להתיר באיסור דאורייתא על סמך סברא בעלמא (שו"ת דברי יואל, או"ח י).
יצוין כי גם בעל "דברי חיים" מצאנז נימק את המחיצה מצד ההסתכלות: "אסור לעשות מחיצה באופן שיוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם" (שו"ת דברי חיים, יב, ה).
אף שברוב בתי כנסת האורתודוקסיים המשיכו בישיבה נפרדת של גברים ונשים, תופעת הישיבה ללא מחיצה או במעורב לא פסחה עליהם. בתי כנסת רבים אשר הוקמו בפרוורים וביקשו למשוך קהל צעיר, לא הקפידו על בניית מחיצה כדת וכדין. רבנים אורתודוקסים רבים שלמדו בישיבות שירתו בקהילות עם ישיבה משפחתית, והמשיכו להשתייך לוועד הרבנים האורתודוקסים ללא חשש מהרחקה. ברבים מבתי הכנסת האורתודוקסיים לא הקפידו בשנות החמישים על דיני מחיצה וישיבה נפרדת. בשנות השישים עדיין היו מאות בתי כנסת אורתודוקסיים ללא מחיצה, וב־1961 היו קיימים כ־250 בתי כנסת אורתודוקסיים שהונהגה בהם ישיבה משפחתית. מציאות זו הובילה את ועד ההלכה של הסתדרות הרבנים בראשות הרב סולוביצ'יק לפסוק כי אין להתפלל בבית כנסת שאין בו מחיצה.
אישור למצב היסטורי זה אנו מוצאים בדבריו של הרב פיינשטיין עצמו, אשר נדרש לשאלה מה צריך להיות היחס לבתי כנסת ומתפללים אורתודוקסים שאינם מציבים מחיצה. הרב פיינשטיין לא מצא לנכון לדחות יהודים אלו, אף שבפועל הם נהגו כמו הקונסרבטיבים. הוא הדגיש שאינם עושים זאת ממניעים אידאולוגיים אלא מחולשה דתית:
אבל אלו בתי כנסת של אורתודוקסים שאינם כראוי, כגון בלא מחיצה ראויה ומשתמשים במיקראפאן, אינם ח"ו כופרים במצוות אלו, רק שמזלזלין… אף שמאמינים בעצם בכל מצוות התורה (אגרות משה יו"ד ב, קח).
ניכר שהרב פיינשטיין ניסה למצוא את הדרך ההלכתית להקל ככל האפשר על פי מצב היהודים ובתי הכנסת בזמנו, מתוך רצון לשמור על הקהילות האורתודוקסיות ולא לאבד חברים לקהילות הליברליות, זאת לצד נאמנות להלכה.
