פרשת שלח לך פותחת במשימה מיוחדת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". עבור מה נדרשה משלחת זו? איזו מטרה היא באה להשיג?
דומני שכדי להבין זאת עלינו לשוב אחורה, אל פרשת בהעלותך, שם ראינו כיצד משה מחפש מדריך לחציית המדבר ופונה לחותנו חובב: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". חובב מסרב, ובינתיים הארון נשלח למשימה: "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם… לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". כפי שראינו ברשימה הקודמת, התוצאה הייתה בעייתית: גם משה וגם ארון הברית לא היו בתוך המחנה, מה שיצר מחסור ברוח ה' בקרב העם.
בפרשתנו נאמר (אמנם בנוגע למעפילים, אך נראה שזה היה המצב הקבוע): "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה". אם כן, נדרש גורם אחר שילך לפני העדה לתור עבורם את הדרך ואת היעד, ולהיות להם לעיניים. מי ייבחר למשימה?
תעתועי ראייה
שני קריטריונים מופיעים בדברי ה' למשה: "אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ", כלומר, נציג לכל שבט. ואיזה נציג? "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם". ואולם, שמות האנשים מלמדים שלא מדובר בנשיאים שפגשנו בעבר אלא באנשים אחרים לגמרי.
הרשב"ם מפרש לאור זאת:
כל אלה שנים עשר אנשים תיקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת, שתכריז לשאול את העם מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ… ולא נקבם ה' בשמות כשם שעשה לנשיאים.
כלומר, משה בוחר מתנדבים, אחד מכל שבט, על פי ראות עיניו (בניגוד לראשי השבטים שנבחרו במפורש על ידי ה'), והוא מגדיר להם את המשימה: "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב… וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא". תתורו את הדרך ואת הארץ, תראו מה יש שם ותספרו לנו. תהיו העיניים שלנו.
ואמנם, הדבר הראשון שעושים האנשים כאשר הם חוזרים למחנה הוא "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ". אך הדיווח האובייקטיבי מתחלף מהר מאוד בראייה סובייקטיבית: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". לאמור: האנשים כבר אינם העיניים של העם אלא עיני עצמם.
וכאן מתחילה הבעיה. כי בראייה יש משהו מתעתע. אדם נוטה לסמוך על מראה עיניו, אך האמת היא שראייה שטחית עלולה להיות מטעה מאוד. הרי גם יהושע וכלב ראו בדיוק את אותו דבר, ובכל זאת הם פירשו את המציאות אחרת לגמרי. מדוע? כי הם האמינו בה' והבינו שלא כל דבר שנראה אולי בלתי אפשרי, הוא באמת כזה. הם מנסים לשכנע את העם שהמראה החיצוני לא באמת משקף את המציאות, ומשתמשים יפה בלשון נופל על לשון: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם".
אבל זה לא עוזר. העם כולו נופל לפחד ולחוסר אמונה ביכולת ה' להביאם לארץ, וה' כועס על כך עד שהוא מבקש לכלות את בני ישראל.
בנקודה זו, משה לוקח אחריות על המצב ומבקש את רחמי ה' בנימוק הבא: "וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה'". כלומר, אתה ה' נראית לעם ישראל והתגלית להם באופן כל כך עוצמתי, כך שלמי שמביט מבחוץ ברור שאמונת בני ישראל בה' חייבת להיות חזקה מאוד. במצב זה, המסר שיתקבל אצל מצרים יהיה ברור: לא ייתכן שבני ישראל כפרו בה' אחרי כל מה שראו, ואם כן הסיבה היחידה שהוא ממית אותם היא שאין בכוחו להביס את יושבי כנען, והוא מעדיף לסיים את הסיפור במדבר.
השתדלות משה מועילה למחצה. העונש נדחה, אך הגזירה נגזרה: "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי… אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ". כל אלו שהראייה שלהם כבר נפגמה עד כדי כך שאיבדו את האמונה בה' ואת היכולת לראות מעבר למציאות הפשוטה, לא יזכו לראות את ארץ ישראל.
האדם יראה לעיניים
נותרת לנו שאלה קשה: האם משה רבנו "פספס" בבחירת האנשים הראויים למשימה? רמז לכך שגם משה חשש מטעות נמצא בדברי חז"ל על בחירתו של יהושע בן נון, איש אמונו של משה, להיות חלק מהמשלחת, ועל שינוי שמו מהושע ליהושע: "י־ה יושיעך מעצת המרגלים".קשה מאוד לבחור על פי מראה עיניים. זאת אנו למדים משמואל הנביא שבא למשוח מלך, אך בתחילה בחר בבנו הגדול של ישי ולא בדוד. על כך אמר לו ה': אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".
נדרש ליצור מנגנון שייתן מענה לטעויות כאלו, אשר עלולות להתרחש גם אצל נביאים דגולים כמשה ושמואל. לכן, בהמשך הפרשה אנו קוראים: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה". ייתכן מצב שגם המנהיגים הרוחניים, "עיני העם", יטעו. לשם כך צריך קורבן מיוחד שיכפר על שגגה כזו. ומה לגבי פשוטי העם?
כאן מגיעה פרשת ציצית. התורה מצווה להטיל בציצית הבגד פתיל תכלת: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". בתכלת, צבע הים והשמיים, יש גוון עמוק. פתיל התכלת מזכיר לנו שאסור לראות את המציאות באופן שטחי בלבד, כזה הגורם לנו "לתור" אחר עינינו. עלינו להסתכל ולראות לעומק, להאמין שמתחת לרובד הגלוי יש מציאות שלמה שה' בתוכה.
