עליית קרנה של המסורתיות הספרדית, התעצמות תופעות הדתל"שים, הדתיים-לייט ו"דתיי הרצף" (הרב יהודה ברנדס, גיליון כ"א בתמוז) וניצני השיח על מסורתיות אשכנזית (מיכל ברגמן, גיליון ל' בניסן) מצטרפים לשיח הוותיק על "השיבה לארון הספרים" בציבור החילוני. הם תובעים לברר מה קורה במרחב המרכזי של החברה היהודית-ישראלית, בין הקצה הלא מבוטל של המקפידים על ההלכה לבין הקצה הקטן יותר של חילונים פוסט-יהודים.
עולם המושגים של הרב יהודה ברנדס הוא דתי והלכתי: הוא רואה את העולם דרך מצוות ועבודת ה'. זו נקודת מבט רצינית ומכובדת, אבל היא אינה מספיקה כדי להסביר את התופעות הללו. לצורך הבנה טובה יותר נידרש לשלב שני סוגי מבטים, אנכי ואופקי, היינו: היהדות כעבודת ה' והיהדות כהשתייכות קהילתית ולאומית.
יהדות כחלקיק וכגל
אין טעם לנסות להכריע, כרגע או בכלל, אם היהדות היא דת או לאום. כמו במכניקת הקוונטים, נמדוד אותה כחלקיק – והיא תיענה; נמדוד אותה כגל – תיענה לא פחות. רוצים לספר את תולדות היהודים והיהדות כמסכת מפוארת של עבודת ה'? נקבל סיפור מבוסס, עשיר ומרשים. ואם תרצה לומר שתולדות אלה הינן מרקם חיים של השתייכות למשפחה, קהילה ועם – נקבל סיפור לא פחות מבוסס, משכנע ומעורר השראה. זה היה שורש המחלוקת בין אחד-העם לבין יחזקאל קויפמן והאסכולות שייצגו: הראשון ראה בלאומיות את הכוח הראשוני ופירש את הדת כמסגרת סמכותית תומכת, והשני סבר שדווקא הדתיות היא הגורם הראשוני. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", שיננה ההגות הדתית; וההוגים הלאומיים השיבו כי "אין התורה תורה אלא בהחלתה על האומה הישראלית", כפי שכותב אליעזר שביד ("תיאולוגיה לאומית בציונות"). לנו אין אלא לומר שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים.
סצנת הפתיחה המפורסמת של "כנר על הגג" מספרת את השניות הזו: "מסורת", מכריז טֶביה הכְרז ושוב. הוא מודה בגילוי לב חינני שאינו יודע מנין מגיעות המסורות הללו, אבל זה לא משנה – בזכותן כל אחד מאיתנו יודע מי הוא, ומה ה' מצפה ממנו לעשות. יש חוקרים הסבורים שזו אחת מתופעות המודרנה, המבטאת חילון של הסמכות הדתית, אבל הם-עצמם לוקים בתסמונת אחת של "תזת החילון" ומניחים שהעולם הקדם-מודרני היה דתי ואדוק. החוקר פיטר ברגר קורא לכשל הזה "מיתוס האדיקות הקדומה", ואף הוא, למרבה הפרדוקס, חלק מתזת החילון. הגיע הזמן להשתחרר גם ממנו, ולהניח שגם בעולם הקדם-מודרני, מתחת לשפה הדתית-לכאורה ולצידה פיעם מניע מרכזי של השתייכות אופקית, ולא רק של ריצוי אנכי.
לא קשה לבסס את הקריאה הזו אם מתבוננים דרך משקפיים "אופקיים" על היבטים הלכתיים מרכזיים. נקל להבין כיצד הלכות כשרות, איסור נישואי תערובת, תפילה במניין, בעברית, לעבר ארץ-ישראל וכן תחומים הלכתיים נוספים מחזקים את השייכות לקהילה ולעם. אחד מסודות הצלחת המערכת היהודית הוא הצלחתה לשלב בין הציר האנכי (הקיים מסתמא בכל התחומים שהוזכרו) לבין האופקי.
המשקפיים האופקיים מצביעים על המניע העיקרי של האדם בתוך העיסוק בתכנים היהודיים. עדיין נידרש לשאול מהם התכנים היוצרים את אותה השתייכות, וכמובן שהללו הם רובה של המורשת היהודית: החיים בקהילה והאפשרות לארח ולהתארח, ההשתתפות בהתכנסויותיה, שפתו של העם על הסיפורים, ניבי הלשון והגוף הטקסטואלי המשותף, ימי המנוחה והימים המיוחדים, ועוד.
השיח העכשווי בישראל סובל משיוך המונח "מסורתיות" ליוצאי ארצות האסלאם. אולי יסייע אם נגמיש את השיח באמצעות המונח "מורשתיות". במבט זה ניתן לומר שרוב העם היהודי בהווה, ואולי גם בעבר, הוא מורשתי: רואה חשיבות בהשתייכות לעם, ועושה זאת באמצעות לקיחת חלק משמעותי במורשת היהודית. בתוך "הרצף המורשתי" נכללים חלק גדול מהציבור המתקרא חילוני (אלה "החילונים המורשתיים", להבדיל מהחילונים הפוסט-יהודים), וחלק גדול מהציבור המסורתי והדתי-לאומי. איני יודע לומר לגבי הציבור החרדי, אך לא יהיה מפתיע לגלות שבשוליו מתרחש תהליך דומה.
יש הבדלים משמעותיים בין התפתחות הזהות המורשתית בארצות האסלאם לעומת זו שבארצות הנצרות, ונשפכו על כך מילים אינספור. בארצות האסלאם התקיים דיאלוג גלוי וסמוי שבמסגרתו המסגרת הקהילתית התאימה עצמה לחיי החברים בפועל, על השינויים שחלו בהם. ללא טלטלות של חילון, שמרנות או רפורמה אידיאולוגיים, נשמרה החוויה הבסיסית של רציפות עם העבר. בארצות הנצרות חלו טלטלות אידיאולוגיות, וגם חורבן יהדות אירופה מילא תפקיד מכריע בחוויית הניתוק מבית אבא ומבית סבא. באופן טבעי, ההבדלים אינם רק באופן ההתפתחות ההיסטורי אלא גם בצורת הביטוי של הזהויות הללו כיום. מטרתי העיקרית כאן אינה להמשיג את ההבדלים שבין "המסורתיות המזרחית" ו"המסורתיות האשכנזית", אך כמובן שהם קיימים.
המרכז החדש
לנגד עינינו מתהווה מפה חדשה של החברה היהודית-ישראלית, ובמרכזה רוב גדול "מורשתי". ניתן לחלק אותו כמובן לגוונים שונים, כפי שעושים חלק מהסקרים החברתיים. הלמ"ס (הסקר החברתי, 2009) מבחינה בין "מסורתי-דתי" (13%) ל"מסורתי לא כל-כך דתי" (25%), ומציבה "חילונים" כקטגוריה נפרדת (42%); כך עושה גם המכון הישראלי לדמוקרטיה (24% "מסורתי לא-דתי", 12.5% "מסורתי דתי", 43% "חילוני", מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016); המכון למדיניות העם היהודי (אינדקס הפלורליזם 2017) מחלק דווקא בין "חילוני לחלוטין" (35%) ל"חילוני קצת מסורתי" (22%), ומציב "מסורתי" (19%) כקטגוריה נפרדת. סקר גוטמן (2012) מבהיר שהנתח של "חילוני אנטי-דתי" הוא מזערי לעומת "חילוני" (3% מול 43%). מחקרים שונים הציעו דרכים לפלח את הציבור הדתי עצמו, ולמשל אותו סקר JPPI (אינדקס הפלורליזם) מצא שבעוד ש-10% הגדירו עצמם "דתי", 2.5% בחרו ב"דתי-ליברלי" ו-1% "חרד"לי".
חלוקות-המשנה הן טבעיות, כי אכן יש גוונים שונים בתוך מרחב גדול זה. אבל בעיקר אנחנו נדרשים לשנות את המשקפיים הוותיקים, הנובעים חלקית ממערכות החינוך שלנו: חרדי, ממלכתי-דתי, ממלכתי. ממילא החלוקה הזו חוטאת למציאות וקורעת את המסורתיים בין שתי מערכות החינוך הממלכתיות. השיבה של עם ישראל לארצו, והחיים בעידן מודרני ופוסט-מודרני, יצרו מציאות חדשה, שבה רוב העם רואה חשיבות בהשתייכותו הלאומית ושמח בה, ומבקש לקחת חלק במורשת היהודית כדי לבטא שייכות זו – וזאת לאו דווקא לפי השולחן-ערוך. זאת לצד קבוצה לא קטנה השומרת על אורח חיים הלכתי מתוך תודעה "אנכית" חזקה, ובקצה המנוגד קבוצה לא גדולה המבקשת להתנתק מסממנים מורשתיים ולאומיים יהודיים.
נסיים בהערה שאולי תקדים רפואה למכה. ההשתייכות האופקית לקהילה ולעם, כמו גם הקריאה הלאומית במורשת היהודית, אין פירושן לאומנות מיליטנטית. כשם שלדת יש פוטנציאל לעדן ופוטנציאל להחריף, כך גם ללאומיות. לא קשה לדמיין לאומיות שאינה לעומתית, למשל מכיוון שהיא נובעת ממקור סובייקטיבי – אישוש המסורת הפרטיקולרית ככזו, ולכן מייחסת לגיטימיות דומה למורשות פרטיקולריות אחרות.
