קרח ועדתו: מי שפעל מאינטרס אישי נעלם, אך מי שהונע מאידיאולוגיה הונצח

"וַיִּקַּח קֹרַח". מה לקח? רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שקורח "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". אכן, סיפור קורח הפך להיות שם נרדף למחלוקת. אבל מה בעצם מבדיל בין תלונה למחלוקת? מדוע המתאוננים, או המרגלים למשל, אינם נחשבים כחולקים אלא כמתלוננים?

הפסוק הבא מספר: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה". יש כאן ביטוי לתחושתם של החולקים. הם לא חשים כפופים למשה ונתונים למרותו, ורק מתלוננים על פעולה כזו או אחרת שהוא עושה או לא עושה. הם עומדים מולו כשווים מול שווה, ומערערים על כל מודל המנהיגות.

אכן, החולקים על משה הם מבכירי העם. קורח הוא מראשי שבט לוי, דתן ואבירם היו לפי חז"ל משוטרי בני ישראל עוד במצרים, ועוד מאתיים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם". ראינו כבר ש"נשיאי עדה" הם אנשים בעלי מעמד גבוה (הנישאים מעל העדה), "קריאי מועד" הם כנראה אנשים שהיו מגיעים לאוהל מועד ללמוד תורה, ו"אנשי שם" הם אנשים מוכרים ששמם הולך לפניהם. כבר לא מדובר בקבוצה קטנה או שולית. אלו אנשים משמעותיים המעמידים לכאורה מודל הנהגה חלופי.

הכרעה, שכנוע וגישור

מהי ההתמודדות הראויה במצב כזה? מניתוח הפסוקים נראה שמשה נוקט בשלוש דרכים שונות:

הכרעה – "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ". פעולה שתוכיח מי צודק ומי טועה;

שכנוע – "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי הַמְעַט מִכֶּם…". ניסיון לשכנע את החולקים לוותר על דרישתם;

גישור – " וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם". ניסיון להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן כדי להגיע אולי להסכמה על פשרה.

ומדוע? נראה שכל אחד מהגורמים במחלוקת משך לכיוון אחר, ולכן צריך לנקוט בשלוש דרכים במקביל: מול 250 נשיאי העדה, מציע משה מנגנון הכרעה. על פניו, הטענה שלהם נשמעת עניינית ואידיאולוגית. הרי נאמר לכל העם "קדושים תהיו", אז מדוע לא ניתן להיות חלק מהכהנים? אם זו טענה עניינית, מי שצריך להכריע בה הוא הקב"ה, ומכאן ההצעה למבחן הקטורת.

ביחס לדתן ואבירם, מבקש בהתחלה משה להגיע לפגישה, כנראה מתוך מטרה להבין את מבוקשם המדויק, ואולי לנהל איזשהו משא ומתן. בהמשך משה מבין שהטענה שלהם היא לא על אהרן וקדושתו אלא על מנהיגותו שלו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר".

באמצע, משה מנסה לשכנע את קורח לרדת מכל הסיפור. הוא מדבר לכאורה לכל בני לוי, אבל למעשה פונה ישירות לקורח. משה מבין שקורח הוא היזם, הדבק שמחבר בין הגורמים השונים במחלוקת, ואם הוא יוותר – כל המחלוקת תתפורר. מצד שני, לא ברור מהו בעצם האינטרס האישי שלו – להיות כהן או מנהיג?

לפי חז"ל, קורח כעס על כך שלא נבחר להיות נשיא שבט לוי. ייתכן שזו הסיבה שמשה פונה לקורח אולם מדבר לבני לוי כולם. אם כל שבט לוי יבהיר שאין בכוונתו להתנגד לכהונת אהרן ובניו, קורח, הטוען למנהיגות עליהם, יוותר על העניין.

קורח לא משתכנע, דתן ואבירם לא מסכימים להליך של גישור, ו־250 אנשי השם הולכים למבחן הקטורת. משה מבין שהאינטרס של דתן ואבירם הוא אישי ולא אידיאולוגי, וקובע שערעור על מנהיגותו ועל שליחותו מאת ה' חייב להיענות בתגובה החריפה ביותר האפשרית: להיעלם מעל פני האדמה. מאתיים וחמישים האנשים נשרפים, בדומה לבני אהרן שהקטירו אש זרה. אולם המחתות שלהם דווקא מתקדשות, ובציווי ה' אף הופכות להיות חלק מהמזבח, מה שמוכיח כנראה שהטענה הבסיסית שלהם הייתה אכן אידיאולוגית, והם באמת רצו להתקרב לה' ולהתקדש.

ומה עם קורח? מעניין לראות שבגמרא בסנהדרין מובאת מחלוקת מה היה סופו. לדעה אחת הוא לא נבלע באדמה ולא נשרף (ייתכן שלפי דעה זו הוא אכן השתכנע לוותר), ולדעה השנייה הוא גם נבלע וגם נשרף, כלומר היה בשני הצדדים גם יחד. מחלוקת זו משקפת את התייחסותו הפרטנית של משה לקורח, כפי שהזכרנו.

שומרי הסף

אולם בכך לא מסתיים הסיפור. העונש הדרמטי גורר את התלונה הבאה של בני ישראל: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". את הביטוי "עם ה'" אנו זוכרים מדברי משה עצמו בפרשת בהעלותך: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים". העם טוען כלפי משה: הרי אתה אמרת שהלוואי וכל ישראל יזכו לרוח ה', אז מדוע המתם את אלו שרצו בכך?

כמענה לכך מצטווה משה לקיים את "מבחן המטות". מטות ראשי השבטים נלקחים למשכן ונשארים שם למשך הלילה. כאשר מגיעים בבוקר מגלים שמטה אהרן הוא היחיד שפרח. מה משמעותו של מבחן זה? נראה שהמסר הוא כזה: נכון שכולם צריכים להיות קדושים, וכולם זכאים לנסות להתקרב ולקבל מרוח ה'. אולם ישנה גם קדושה עצמית, שאינה תלויה במעשים. קדושתו של אהרן וחיבורו למשכן ולמקדש הם נתון גנטי, שלא תלוי בבחירה.

בדומה לצמח, שגדל ופורח רק במקום הטבעי שלו ובמקום אחר הוא קמל, המטה היחיד שפורח בעודו במשכן הוא מטה אהרן. שאר המטות, המסמלים את השבטים האחרים, אינם יכולים לראות במשכן עצמו את מקום גידולם וחיותם, ולכן אינם פורחים שם.

לאחר שבני ישראל מבינים את המסר הזה, נשארת רק הבעיה הטכנית: כיצד לוודא שהקִרבה אל ה' תיעשה בדרך המותרת והרצויה בלבד ולא בדרך אסורה? על כן הלויים מתמנים כ"שומרי שכר" על בני ישראל שלא יתקרבו למשכן, ועל כך מקבלים את שכרם – המעשר. במקביל, הכהנים מקבלים מהלוויים את תרומת מעשר, כדי לשמור גם על הלוויים שלא יחטאו כקורח וירצו להיכנס למשכן ככהנים.