חודש נובמבר 1985, המרגל היהודי ג'ונתן פולארד ואשתו אן נכנסים עם רכבם למתחם שגרירות ישראל בוושינגטון. הקב"ט במקום מוציא אותם, וזמן קצר לאחר מכן הם נעצרים על ידי שלטונות ארה"ב. שגריר ישראל בוושינגטון דאז מאיר רוזן נעדר, וממלא מקומו הציר אליקים רובינשטיין עודכן על המקרה לאחר מעשה על ידי הקב"ט.
הדיונים סביב התקרית הם רבים, אך בנקודה אחת עסקו פחות: כיצד הדבר השפיע על יחסי ישראל ויהדות ארה"ב? רובינשטיין מספר כי הדבר גרם לשבר של ממש. "מי שהפעיל את פולארד לא הבין את ההשפעה הקשה שתהיה לכך על יחסי ישראל והקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. הייתי נוכח באותה תקופה בוושינגטון, וראיתי זאת במו עיניי. לפתע הרגשנו חשדנות כלפינו מהממשל ומהקהילה היהודית".
רובינשטיין נזכר כי "האימפקט היה עצום. הלכתי ביום המעצר לתדרוך בקונגרס של הנשיא רונלד רייגן על פגישה עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, והסנאטור הדמוקרטי פרנק לאוטנברג מניו ג'רזי תפס בידי ושאל אותי: 'הייתכן? הייתכן?'. היה מאוד קשה לשכנע ארגונים יהודיים לסייע לשחרורו של פולארד. זה לקח הרבה מאוד שנים. אך מה שזכור לי במיוחד מאותה התקופה הוא העבודה שיהודים בממשל התרחקו. יהודים ממחלקת המדינה ובתפקידים בכירים בממשל האמריקני בתקופה שאחרי פולארד אמרו לי בפירוש 'שמע, קח קצת מרחק'. היה גורם בכיר, יהודי, שרמז לי ללכת ולדבר עם הסגנים שלו ולא איתו. לא אנקוב בשם, אבל הוא לא היה היחיד".
הוא מספר כי בתקשורת האמריקנית, כמובן גם זו היהודית־אמריקנית, עסקו בנושא בצורה רחבה ביותר. העיתונאי היהודי ויליאם ספייר כתב על כך כמה פעמים בניו יורק טיימס. אחת הכותרות למאמרים שלו הייתה "נושכי היד המאכילה". במאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 1987, אחרי מתן פסק דינו של פולארד, כתב ספייר: "ג'ונתן פולארד, הבוגד, אשר בצדק נגזר עליו מאסר עולם על כך שהעביר סודות לישראל, הוא יהודי אמריקני…". הוא אף התייחס לקרע בין שני הצדדים. "יהודים אמריקנים מרגישים ללא ספק בגידה", כתב על החלטת ישראל להפוך את פולארד למרגל, "רובנו נעלבנו קודם כול כאמריקנים, בעקבות העובדה שכספי הסיוע למדיניות חוץ של ארה"ב שימשו ל'רכישת' סודות אמריקניים. בנוסף, אנו מרגישים נבגדים בעקבות הניצול הקל של הציונות של פולארד על ידי אנשי ביון ישראלים שהיו עיוורים לחוסר המוסריות של המרצה שלו לבגידה, ולהשלכות ההיתפסות". ספייר מאשים את אלה שגייסו את פולארד בכך שהם גרמו לאנטישמים להרים ראש, ולהאשים שוב את היהודים בכך שהם אינם נאמנים לארה"ב.
רובינשטיין משתף כי הוא גאה בכך שעשור אחרי כן הצליח לשכנע את הארגון היהודי היציג המקיף ביותר לקרוא לשחרורו של
פולארד, דבר שלא נשמע עד אז. "ב־1995 הצלחתי לשכנע את ועידת הנשיאים לצאת בקריאה לשחרורו. מנכ"ל הארגון מלקולם הונליין כתב לי אז, 'יו דיד איט'. היה מאוד קשה לשכנע עד אז ארגונים יהודיים לסייע לפולארד. לשחרור אן פולארד פעלנו בהצלחה הרבה לפני כן".
רובינשטיין מוסיף כי הוא "נתקל בבורות רבה" בישראל באשר ליהדות ארה"ב במגוון התפקידים שבהם כיהן במהלך השנים, "האמת היא שגם אנשים שהם ברמה מאוד גבוהה לא בקיאים במה שקורה ביהדות ארה"ב, בהתפתחויות ובמאפיינים של הזרמים השונים. אני לא בטוח שאני עצמי מעודכן כיום כמו שהייתי רוצה להיות, אבל אני משתדל להיות מעודכן".
מילואימניק של משרד החוץ
אני נפגש עם רובינשטיין בלשכתו בבית המשפט העליון בירושלים. באחת מקומות הספרייה המרשימה והממלכתית ישנו אגף של שופטים בדימוס, ושם, בין הרי דפים, ספרים, פסקי דין וקטעי עיתונות מן העבר, הוא יושב מדי יום, וממשיך בפועלו במגוון תחומים.
הוא נפגש עם יהודים אמריקנים עוד כאשר עבד בלשכת עורכי הדין בישראל, אך כאשר אני שואל מה היה המפגש המשמעותי הראשון שלו עם יהדות ארה"ב משיב רובינשטיין, שנולד בישראל, כי היה זה בשנת 1977, אז מונה על ידי משה דיין, שר החוץ הטרי, להיות ראש לשכתו. "תיכף נשאבתי לנושאים על הפרק, בעיקר השלום עם מצרים, אבל הייתי עסוק כל הזמן בחיבור לנושא העם היהודי בכל מקום שבו פגשנו יהודים. בראש ובראשונה עבדנו מול יהדות ארה"ב, אך לא רק עמה. מאותה שנה עסקתי כמעט באופן רציף בנושאים הקשורים ביהדות ארה"ב כגון בשליחותי כציר ישראל בארה"ב וכמזכיר הממשלה קרוב ל־8 שנים. הצמתים המרכזיים שלי מול יהדות ארה"ב נמשכו בעצם עד שנת 1995, אז חתמנו על הסכם שלום עם ירדן ועברתי לבית המשפט המחוזי בירושלים. כיועץ משפטי לממשלה וכשופט אמנם הייתי מעורב, אבל בצורה פחות אינטנסיבית.
"אני סוג של מילואימניק של משרד החוץ" הוא אומר, ומסביר כי "מדי פעם, כשיש כאן משלחות של ארגונים יהודיים, אני מרצה או נפגש עימם. הקשר לא ניתק, אך כאשר עסקתי בשפיטה הוא ללא ספק היה פחות חזק מבעבר".
סביב נושא החקיקה עסק רובינשטיין בעיקר בעניין הגיור, שכה מעסיק את יהודי ארה"ב, ומעט פחות את היהודים בישראל. "אפשר להגיד שלאורך השנים אני קרוב לנושא והנושא קרוב לליבי, אפילו לנפשי", הוא אומר בהתרגשות ומתקן: "הוא בנפשנו". וממשיך: "אם לא נגיע לשיפור המצב של היחסים עם יהדות ארה"ב, וגם עם קהילות יהודיות אחרות בעולם, נעשה שגיאה".
אם כאן בישראל אנחנו רגילים בשנים האחרונות לשמוע דיווחים על עלייה או ירידה במספר האירועים האנטישמיים בעולם, מתברר שלפני כמה עשרות שנים הנושא כלל לא היה על הכוונת של ממשלת ישראל באופן מערכתי. "ייסדתי כמזכיר הממשלה את המעקב של ממשלת ישראל אחר האנטישמיות ברחבי בעולם, דבר שלא היה קודם לכן, זאת אחרי תקריות אנטישמיות שאירעו בשנות ה־80". בשנים שקדמו היו התייחסויות נקודתיות מפוזרות במשרד החוץ ובשלוחות ממשלה אחרות. הוא פנה לראש הממשלה דאז יצחק שמיר וקיבל את אישורו, "כל משרדי הממשלה הקשורים לנושא היו חברים בפורום בראשותי, כגון משרד החוץ, קהילת המודיעין, 'נתיב' וגופים ממשלתיים נוספים. הוצאנו מדי שנה דוח לממשלה".
הוא נזכר כי לא הכול התרשמו מהרעיון להקים פורום למעקב אחרי האנטישמיות. אחד מהם היה שמעון פרס, שהיה מספר 2 בממשלה בתקופה של ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמיר. "אני זוכר שפרס היה האופטימיסט הקלאסי. אמרתי לו: 'שמעון, אנחנו צריכים נציג ממשרד החוץ שיישב בפורום'. פרס השיב לי: 'אלי, ממשלות צריכות לעסוק בהווה ובעתיד, אנטישמיות היא נחלת העבר'", מצטט רובינשטיין (ואף מחקה באופן סביר ביותר). "פרס היה אופטימי ברמות גם בנושא זה, אבל בכל זאת הוא איפשר לגימלאי של משרד החוץ להיות חבר בפורום".
"אין שום פגיעה בהלכה"
רובינשטיין מבקש לדבר בצורה ישירה על דעתו סביב היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות: "בעיניי יש לנו מצווה כפולה: לטפח את היחסים עם יהדות העולם ועם יהדות ארה"ב דווקא, בגלל גודלה ומעמדה. אבל הטיפול בכך פירושו בין היתר מודעות הדדית, לא חד כיוונית. חייבים לקיים כאן דיאלוג שהם ירצו בו, ואנחנו נרצה בו, ושתהיה הבנה בכל צד לצרכיו של האחר". אך הוא גם מדגיש כי "הם לא הגורם שיכריע כאן בישראל, והם לא צריכים להיות, כיוון שהם לא מצביעים ונלחמים כאן. אך למרות זאת יש להם תרומה למה שקורה. ואין עסקינן בארה"ב בלבד, אלא בתפוצות נוספות וחשובות".
מה צריך לעשות כדי לשפר את היחסים?
"בקידום הקשרים האלה יש מקום חשוב ביותר לביקורים בישראל. אין כל ספק שמי שמבקר בישראל במשך שבוע או שבועיים מבין מקרוב את המציאות כאן, ולא ניזון מקריאת חדשות באינטרנט על כך שזורקים כאן אבנים וכדומה. היינו כמובן רוצים עלייה, זה האקט הטוב ביותר שיכול להיות. גם שליחת הצעירים היהודים לישראל ללימודים באוניברסיטאות או בישיבות היא דבר מבורך". "ברם", מסייג רובינשטיין את דבריו, "הדיאלוג לא צריך להיות רק עם האורתודוקסים, אלא אף עם הרפורמים והקונסרבטיבים. כל יהודי צריך שתהיה לו אפשרות לדיאלוג באשר לקורה כאן בישראל. זה לא פשוט, אבל אפשרי. חשוב לא לנכר את החלקים הליברליים גם מצד ממשלת ישראל הנוכחית שהיא שמרנית יותר. ניכור אינו צורה טובה לחיזוק היחסים. הדרך הטובה ביותר הוא דיאלוג. צריך להבין את הבעיות ואת מה שמטריד אותם, וכמובן שההיפך נכון גם הוא".
רובינשטיין אף חושב שמדינת ישראל חייבת להשקיע כלכלית בחינוך היהודי בתפוצות. לדבריו, מי שדחף בין השאר לקידום הנושא היה ראש הממשלה המנוח שמיר. "רבים לא מקשרים זאת לאישיות שלו, אבל אחרי פרישתו ובטרם חלה, הוא לא הפסיק לדבר איתי על הצורך בחינוך יהודי. גם עשור אחרי שסיים את תפקידו כראש ממשלה הוא היה מדבר על חיוניות הדבר".
האם יש בעיניך "משבר" עם יהדות ארה"ב כמו שאוהבים להגדיר זאת בתקשורת?
"אני לא איש של הגדרות כותרתיות, אבל לדעתי יש כאן בעיה קשה, לפחות עם הצד הליברלי של יהדות ארה"ב. ועם זאת, לדעתי אפשר למצוא בנושאים כמו הגיור והכותל פתרונות שאין בהם שום פגיעה בהלכה. אני מדגיש שוב, אין שום פגיעה בהלכה", הוא אומר באמוציונליות, ובכך משיב לגורמים, בעיקר מהצד החרדי והחרד"לי של המפה, המתנגדים בתקיפות לפתרונות המוצעים. "אומרים שמנסים לפגוע בהלכה, אך פתרונות הגיור שהועלו, כולל ועדות נאמן וניסים, כולל פסק הדין האחרון שלי בנושא גיור, הם חלק מהשיג ושיח שקיים עכשיו". הוא מתייחס לפסיקת בג"ץ ביחס לאישה שהתגיירה גיור אורתודוקסי שלא במסגרת הגיור הממלכתי, וביקשה לקבל מעמד בישראל מתוקף חוק השבות. בית המשפט קיבל את העתירה. רובינשטיין סבר שיש מקום למאמץ חקיקתי כדי להגיע להרמוניה במסגרת ממלכתית.
"כל הפתרונות שהועלו כוונו לפתרון שהוא הלכתי מצד אחד, אבל מצד שני מביא לאחדות בעם היהודי ונותן ליהודי התפוצות יחס ראוי, כולל לקונסרבטיבים ולרפורמים", הוא מציין.
קו אדום: נישואי התערובת
"אני לא אוהב כאמור את המילה משבר, אבל ישנו מתח ביחסים שהוא איננו נצרך", הוא אומר בנושא מתווה הכותל, שבשבועות האחרונים עלה שוב לכותרות סביב הדיונים בממשלה על שיפוץ הרחבה, ונטישתם של שרים כדוגמת מירי רגב ואיילת שקד את הוועדה שאמורה לאשר זאת. "את מתווה הכותל הכין אביחי מנדלבליט (כאשר היה מזכיר הממשלה, טרם מונה ליועץ המשפטי לממשלה. צ"ק). מדובר באדם שאין חולק כי הוא חי חיים של הלכה ושאין לו כוונה לפגוע בהלכה. כך גם אנשים כמו נתן שרנסקי ואחרים שההלכה חשובה להם. אני לא מבין מדוע זה נתקע, הרי זה לא פוגע באף אחד". הוא אף אומר כי "ישנה אפשרות, על בסיס פסיקה קודמת, להסדיר את הגישה לרחבה. בעקבות העובדה שמדובר במשפט מתגלגל, אני לא אתייחס לזה לעומק".
הגיור ומתווה הכותל הם השורש או שמא סימפטום למשבר?
"אני מאמין באחדות העם היהודי באמונה שלמה. רק באחדות אנחנו יכולים להתקדם. אני לא יודע להגיד מה הסימפטום ומה לא. אולי הכותל הוא סימפטום, כיוון שנושא הגיור הוא שורשי יותר ועל הפרק הרבה מאוד שנים. יש לנו לדעתי משימה לנסות למזער את הבעיות האלה. מצד שני, יש לנו משימה לקדם את החינוך היהודי בתפוצות. אם מסתכלים על מספר נישואי התערובת, זה מבהיל מאוד, וקו אדום בעיניי.
"גם בעניין היחס למדינת ישראל יש לפעול. במיוחד הדבר נחוץ כלפי חוגים ליברליים של צעירים, הדור שלא ידע את השואה או את הקמת המדינה. מדינת ישראל היא דבר מובן מאליו בשביל חלק מהם. מבחינתם יש לנו חסרונות רבים, כי לא פתרנו את בעיית הפלשתינים ואנחנו לא מספיק ליברלים בעיניהם. הדבר הזה מחייב אותנו להידרשות של ממש. הבעיה היא שאנחנו מתעסקים בכל כך הרבה שטויות, כמו כמה זמן מישהו ינאם בטקס" הוא עוקץ, "במקום בבעיות האמיתיות שבנפשנו".
אנחנו נס
למה בישראל אין מודעות לנושא הקהילה היהודית בחו"ל? ישראלי יכול לטוס לארה"ב מבלי להיתקל או לבקר בקהילה היהודית.
"שאלה יפה. בנושא הזה חוסר הידע הוא גדול מאוד. זה קצת מפליא, הרי בעולם של אינטרנט יש עודף מידע. אם התקשורת תיתן ביטוי ראוי לנושא הזה, כמו שאתה מדבר איתי עכשיו, גם בטלוויזיה, להבין מי נגד מי ומה קורה – המצב יהיה שונה. יותר חשוב אגב לעסוק ב'מי בעד מי'. יש לא מעט שאפשר לעשות בתחום. הצד של השקעה בחינוך הוא תהליכי, אבל לא מדובר בהשקעות מאוד גדולות. אם ישנה קהילה שרוצה לפתוח בית ספר יהודי – למה לא לעזור לה בזה? מדינת ישראל לא צריכה לעמוד מנגד. אמנם יש שיקולים קואליציוניים, אבל חייבים להתייחס גם לשיקולים פנימיים של העם היהודי. הרי אנחנו מדינה יהודית. אנחנו יכולים כיום לפתח דיאלוג בצורה לא פוגענית ומכבדת עם יהדות ארה"ב".
באילו תחומים יהודי ארה"ב יכולים ללמוד מאיתנו, ובאילו תחומים אנחנו יכולים ללמוד מהם?
"ארה"ב וישראל די דומות, הרי תמיד רצינו לחקות אותם. אנחנו דומים לארה"ב בכך שאנחנו דמוקרטיה פעילה, טכנולוגיה מפותחת ושיש לנו חופש ביטוי מלא, לפעמים חופש מוגזם. אנחנו יכולים ללמוד מהם על קיומה של קהילה יהודית פעילה וחזקה, שאגב – קיומה של מדינת ישראל עזר לה במעמד, עם כוח תרבותי ופוליטי וכמובן השפעה. הגלגול הנוכחי של התפוצה הוא מרשים, ולא רק בארה"ב, גם בצרפת. מצד שני, אנחנו צריכים להיות שותפים במאבק הזה ולהיות מאוד בוטים כלפי מי שמקדם חרם על ישראל. BDS זה סוג של אנטישמיות, ואיש לא ישכנע אותי שלא כך הוא.
"מאיתנו הם יכולים ללמוד שמדינת ישראל עצמה היא דבר פנטסטי בתולדות העם היהודי. עם כל החסרונות, עצם זה שהצלחנו להגיע לקיבוץ גלויות, לדמוקרטיה, למרות מצב ביטחוני ואיומים. לימוד התורה לא פרח מעולם כמו שהוא פורח כיום בישראל, וזאת כמובן יחד עם המדע, הטכנולוגיה והרפואה. בתוך המסגרת הקשה של בעיות ביטחון – זה נס. נס נוסף הוא תחיית השפה העברית. יש במה להתגאות למרות כל החסרונות".
כאשר אני מבקש ממנו לציין שם של יהודי אמריקני, בעבר או בהווה, אשר כל ישראלי צריך לדעתו להכיר, הוא חושב על לא מעט שמות. "יש יהודים אמריקנים שפעלו להקמת המדינה, אנשים כמו אבא הלל סילבר, שהיה רב רפורמי, ולמרות מה שיאמרו עליו – היה ציוני בכל רמ"ח אבריו. הפעילות שלו הייתה חשובה ביותר לתקומת ישראל. היו הרי"ד סולובייצ'יק, איש ההגות ההלכתית, והרב משה פיינשטיין, הפוסק הגדול". הוא אף מזכיר אנשים במערכת השיפוטית האמריקנית כמו שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס, שהיה אף ראש התנועה הציונית בארה"ב. "עצם העובדה שהיום מתוך תשעה שופטי בית המשפט העליון האמריקני יש שלושה יהודים מראה על מעמד יפה של יהדות ארה"ב. שלושתם מזוהים כיהודים ולא מתביישים ביהדות שלהם; משתתפים באירועים פרו ישראליים ואף מגיעים לישראל".
הזכרת מקודם את קידום היחסים עם הרפורמים והקונסרבטיבים. איך אפשר לטעמך לקדם פתרון עם היהדות הרפורמית שלא שומרת הלכה ומצוות; שמאפשרת נישואי תערובת?
"כואב לי הלב על נישואי תערובת, הם לדידי קו אדום, וזו בעיה אדירה שקיימת. בעיניי הפתרונות שעלו בשנים האחרונות, כמו ועדת ניסים ואחרים שהציעו הקמת גוף ממלכתי אחד שרק הוא מגייר בצורה ידידותית, בשיתוף עם הזרמים הלא אורתודוקסיים – יסייעו לפתרון המצב. כל הפתרונות שעלו בעשרות השנים האחרונות היו מאוד דומים, אין ביניהם הבדלים גדולים. כל הרעיון הוא שאתה מכבד ומשתף, ובמקביל מקדם גיור הלכתי. זו גישתי ואני אומר אותה בריש גלי. אין לי שום סיבה לחשוב אחרת".
