הברכות של בלעם מאפשרות לנו לעשות "זום אאוט"

פרשת בלק היא פרשה ייחודית מאוד. היא מספרת לנו סיפור מופלא, שקורה כאילו בממד אחר, ללא קשר למתרחש במחנה ישראל, שכל ספר במדבר מלווה אותו. עם ישראל עצמו אפילו לא מודע לה, עד כדי כך שנאמר בגמרא כי "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" (בבא בתרא יד, ב). כלומר, פרשת בלעם היא מעין ספר חיצוני לתורה. מה שקרה שם כנראה עשה הרבה רושם בסביבה כולה, וכך נודע למשה ולעם כולו עליה.

אך מעבר לכך, קיימת זרות גדולה בתוכן הברכות של בלעם לישראל. כשאנו משווים בין מילות הברכה היפות שמוציא בלעם מפיו, ובין המציאות הריאלית, קשה שלא להיווכח בפער ביניהן.

הנה כי כן, בברכה הראשונה אנו קוראים: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָׁב", אבל רק בפרשה הקודמת קראנו שעם ישראל ניסה לעבור דרך אדום, ולא היה יכול לעשות זאת בגלל התנגדותם . "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל", ממשיך בלעם, ואנו תוהים: מי מנה?! משה ונשיאי ישראל מנו! גם בתחילת הספר וגם בפרשה הבאה שנקרא.

בברכה הבאה אנו קוראים "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל". לְמה הכוונה? האם עם ישראל אינו חוטא? האם ה' מתעלם מחטאיהם? הרי בכל הפרשיות האחרונות, וגם בסיומה של פרשה בלק, נקרא על חטאי העם ועל העונשים והמגפות שבאו עליהם בעקבות זאת.

בהמשך אומר בלעם: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל". קשה להתעלם מהסמיכות של הפסוק הזה לסיפור הנחשים שקראנו בפרשת חוקת, אותם נחשים שרפים שנשכו והמיתו עם רב מישראל. גם הביטוי העוצמתי "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָׂא", נשמע לנו קצת מוזר לאחר סיפור המרגלים שהעידו על עצמם "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", עדות שבעקבותיה בכו כל העם מפחד המלחמה ביושבי הארץ.

הברכה השלישית פותחת בפסוק היפה "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אך גם היא נשמעת אירונית מעט, נוכח האירועים בסיום הפרשה שלנו, כאשר העם מתפתה אל בנות מואב.

מהי, אם כן, המשמעות של פרשת בלק והברכות שמצויות בה?

בין שני חוזים

כאשר אנו קוראים בעיון את הפרשה, ובעיקר את ברכות בלעם, אנו רואים שענייני הראייה שזורים בהן כקו מנחה.

כאשר בלעם מגיע למואב הוא נלקח שלוש פעמים לנקודות תצפית כדי שיראה את עם ישראל. בכל פעם נמסר לנו מהי הדרך שבה הוא רואה את העם. בהתחלה "וַיַּרְא מִשָׁם קְצֵה הָעָם", בהמשך "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה" ולבסוף – "וַיִּשָׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו".

גם בלעם עצמו מתייחס לדרך שבה הוא רואה את העם – "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ".

כדי להבין את מהות הראייה של בלעם כאן, נתמקד בביטוי ייחודי בנבואתו, החוזר על עצמו פעמיים בפרשה: "אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה". יש רק עוד אדם אחד בתורה שנאמר עליו שראה את ה' במחזה, הלא הוא אברהם אבינו בברית בין הבתרים: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר".

ההקבלה בין בלעם לאברהם אבינו נרמזת לנו בכתובים מספר פעמים. למשל, על אברהם נאמר "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", ועל בלעם – "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". על אברהם בעקידה נאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ", ועל בלעם נאמר "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ", וישנן הקבלות נוספות.

גם חז"ל במסכת אבות עמדו על כך, כשהנגידו בין תכונותיו של בלעם לתכונותיו של אברהם אבינו: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע". נראה שחז"ל מבקשים לומר לנו שההבדל ביניהם הוא השימוש בכוחם, אולם מבחינת הפוטנציאל הנבואי־רוחני, כוחו של בלעם היה שווה לכוחו של אברהם.

אך מהו כוח ה"מחזה" המשותף לשניהם?

זום אאוט

נחזור לברית בין הבתרים. לאברהם אין עדיין ולו צאצא אחד, אך הקב"ה מבטיח לו "הַבֶּט נָא הַשָׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". הוא מספר לו על הגוי שצאצאיו יעבדו 400 שנה, ועל כך שיצאו ברכוש גדול ויירשו את ארץ ישראל כולה.

כלומר, המחזה הוא היכולת לראות תמונה היקפית רחבה של המציאות. מעין "זום אאוט", שאיננו מתייחס לפרטים הקטנים, לקשיים ולבעיות הנקודתיות שבמהלך הדרך, אלא לסיפור הגדול ולבשורה שיש בו. נראה שמכאן באה גם המילה "חזון", המתארת מציאות אוטופית, המתעלה מעל כל המכשולים והתקלות שישנם בדרך.

בלעם רואה את עם ישראל מבחוץ, מלמעלה. מהררי קדם, מראש צורים ומראש הפסגה. כל הפרשה שלו היא חיצונית, אבל זה בדיוק מקור העוצמה של ברכותיו. ברכותיו אינן רואות את הפרטים הקטנים, את בעיות היום־יום, את העבירות והתקלות שבדרך. הן רואות את התמונה הרחבה והמלאה שבה עם ישראל הוא באמת עם מיוחד ושונה מכל העמים. כל העמים באו והלכו, ואילו עם ישראל "בגוים לא יתחשב". לא ניתן למנות אותו כי הוא עם הנצח, הוא אינסופי. גם כאשר הוא חוטא ונענש בידי ה', נאמר "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". וגם אם הוא מפסיד בקרב אחד, הוא תמיד יחזור בגבורה כמו הארי, וינצח במערכה.

משום כך ראויה פרשת בלעם להיכלל בתורה. מדי פעם רצוי שנקרא את ברכותיו, כדי שנשוב לראות את המחזה המלא שלנו.