גישתם המחמירה של רבני בני ברק ניצחה את מעליות השבת

אזרחי ישראל הופתעו לאחרונה לגלות שלא רק מזון עשוי להיות "כשר", אלא גם חשמל. בהתאם להסכם הקואליציוני שנחתם עם מפלגת יהדות התורה, החליטה הממשלה לקדם הקמת מתקנים לאגירת חשמל בסמוך לבני־ברק, כדי לאפשר לתושבי העיר החרדית לצרוך "חשמל כשר" בשבת – כזה שמיוצר מראש בימות החול, ואינו כרוך בחילול שבת של עובדי חברת החשמל.

ההחלטה עוררה ויכוח ציבורי, שהצטרף למתיחות המעבעבעת ממילא בימים אלה בין חרדים לחילונים. יו"ר ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן כינה את המהלך "עוד טרלול בדרך למדינת הלכה", ותהה: "‏75 שנה כל ה'צדיקים' הסתדרו ללא חשמל כשר". לעומתו, שר האנרגיה והתשתיות ישראל כץ דיבר על "דוגמה ליכולת לרתום את הטכנולוגיה המתקדמת לחיים משותפים ביחד". יצוין כי ארגונים ירוקים, התומכים זה שנים בהקמת מתקנים כאלה מטעמים סביבתיים, בירכו על המהלך.

מה באמת הוביל את החברה החרדית לאמץ חומרה חדשה, שעד היום הייתה נחלתם של חוגים מצומצמים, ואף לתבוע לה מענה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים?

פתרון למצוקת הדיור

לפני שנשוב לשאלה הזו, נעסוק במחלוקת נוספת שניטשה לאחרונה בסוגיה דומה של חשמל בשבת, הפעם בתוך החברה החרדית פנימה, סביב מעלית שבת מסוג חדש. שאלת מעליות השבת – העולות ויורדות באופן מחזורי ואוטומטי, ללא תלות בפעולה חיצונית – מעסיקה את פוסקי ההלכה זה שנים. אחד הנימוקים המרכזיים של האוסרים הוא הטענה שמשקלו של הנוסע הנכנס למעלית משפיע במידת־מה על זרם החשמל, ולשיטתם יש בכך משום חילול שבת.

הגנרטורים, המאפשרים ליהנות בשבת מחשמל מוכן מראש, היו בעבר תופעה אזוטרית אך הם הולכים ותופסים תאוצה בריכוזים החרדיים. החשמל המופק מהם עולה פי שש, ויש להם תופעות לוואי בדמות רעש ובעיות בטיחות עקב חיבורים פיראטיים

סוגיית מעליות השבת איננה עניין של נוחות בלבד, ויש לה השפעה רוחבית על מצוקת הדיור שהציבור החרדי סובל ממנה במיוחד. ללא מעליות כאלה לא יתאפשר לבנות רבי קומות בריכוזים החרדיים, ומכאן הצורך הגובר במעלית שבת שתהיה כשרה לכל הדעות. זו הסיבה שהביאה את שגיא הראל, תושב מודיעין־עילית, לתכנן מעלית שהמנוע שלה יימצא תמיד בתפוקה מלאה, וממילא הנוסעים ומשקלם לא ישפיעו על הזרם החשמלי וכך תיפתר הבעיה ההלכתית.

המעלית החדשה, שקיבלה את השם "מעלין בקודש", זכתה להסכמתם של הרבנים הירושלמים שלום יוסף גלבר ויצחק מרדכי רובין. השניים, שמוכרים בציבור החרדי כמומחים להלכות שבת בעקבות ספרם הנפוץ "ארחות שבת", פרסמו חוברת מקיפה ובה התייחסו בהרחבה לשאלות ההלכתיות הקיימות במעליות השבת, והגיעו למסקנה שהמעלית החדשה מספקת פתרונות לכולן. באופן מפתיע הצטרף להיתר זה, אומנם בהסתייגות־מה, גם הרב שריאל רוזנברג, מהבולטים שברבני בני־ברק, הנחשבת למעוזם של האוסרים כל שימוש במעליות שבת. איסור זה אף הביא את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להגביל במשך השנים את הבנייה לגובה בעיר, בהנחיית הרבנים.

ואולם, מי שציפה שההמצאה החדשה תסלול את דרכם של יזמי נדל"ן זריזים לבניית מגדלי מגורים בערים החרדיות, התבדה עד מהרה. שבועות ספורים לאחר פרסום ההיתר הודיעו שלושת הרבנים שעמדו מאחוריו כי הם חוזרים בהם מפסיקתם, לאחר שנקראו למעונם של "גדולי וזקני הדור", ואלה הביעו את דעתם נגד מעליות השבת באשר הן. אותם "גדולי הדור" הם הרב גרשון אדלשטיין, שנפטר לפני כחודש, והרב דב לנדו בן ה־93, מי שנחשב בעיני רבים לממשיכו בהנהגת הציבור הליטאי. כמו במקרים רבים אחרים, הצד המחמיר יצא כשידו על העליונה, לאכזבתם של רבים שציפו כי פריצת הדרך ההלכתית־טכנולוגית תקל גם על מצוקת הדיור במגזר.

בחסות בתי החולים

כדי להבין את שורשי הגישות השונות בסוגיית החשמל בשבת, עלינו לחזור אל הימים שבהם השימוש בחשמל הלך ונפוץ בעולם, בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים. פוסקי התקופה התחבטו כיצד להתייחס להמצאה החדשה, והאם ניתן להשתמש בה ואף להפעיל אותה בשבת. בהקשר זה יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות: האחת, עצם הפעלתו של זרם החשמל בשבת, כגון בהדלקת נורה או הפעלת מכונה; והשנייה, האם מותר ליהנות באופן פסיבי מחשמל המיוצר בשבת בתחנת הכוח, באמצעות חילול שבת.

במונחים תורניים, השאלה השנייה נוגעת באיסור על הנאה מ"מעשה שבת", כלומר איסור להפיק הנאה ותועלת ממה שנוצר באמצעות חילול שבת; הדוגמה הקלאסית לכך היא אכילת תבשיל שהוכן בשבת. שאלה נוספת שנקשרה בנידון זה היא הכשלת אדם אחר באיסור (בשפת ההלכה: "לפני עיוור לא תתן מכשול"), מתוך הנחה שהשימוש בחשמל עלול לגרום לעובדי חברת החשמל לעבוד יותר בשבת.

הדים ראשונים לשאלה זו ניתן לראות כבר בתחילת המאה העשרים אצל הרב שלום מרדכי שבדרון, הידוע כמהרש"ם מברז'אן, מגדולי פוסקי גליציה. מכוח נימוקים שונים התיר המהרש"ם ליהנות מחשמל המיוצר בשבת על ידי נכרים, אף שההלכה אוסרת ליהנות גם ממלאכת נכרי שנעשתה בעבור יהודי.

כאשר טענו בפני רש"ז אוירבך שלפי שיטתו יהיה אפשר להמציא גם רכב כשר לשבת, הוא השיב במשחק מילים: "תִּפְאֶרֶת עָטָה לְיוֹם הַמְּנוּחָה". בהגייה היידית, המילה "עטה" נשמעת כמו "אוטו"; כלומר, ה"אוטו" איננו סותר בהכרח את תפארת השבת

עם התפתחות היישוב היהודי והדתי בארץ הקודש, הפך העניין למורכב יותר: כעת היה מדובר בעובדים יהודים שמחללים שבת לצורך הפקת החשמל. מי שיצא בחריפות רבה נגד ההנאה מחשמל המיוצר בשבת הוא הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש", מאבותיה המייסדים של החרדיות הישראלית. הוא הגדיר זאת כ"חילול השם", וקבע כי מי שעושה כן "מעיד חס ושלום שאין ליבו כואב על חילול שבת". לפי עדות מפורסמת, החזון איש השווה את הלומד תורה לאור החשמל בשבת, למי שעושה זאת כאשר אדם אחר עומד לידו ומדליק עבורו גפרור אחרי גפרור.

הנימוק היחיד שנמצא כדי להתיר את הדבר, הוא שחברת החשמל נדרשת ממילא לייצר חשמל לטובת בתי החולים, ובכלל עבור אנשים שהיעדר חשמל עלול לסכן את חייהם, וממילא ייצור החשמל יכול לחסות תחת ההיתר הכללי של "פיקוח נפש". היתר זה, שיש מי שראו בו היתר דחוק ורעוע, התקבל למעשה בקרב רובה הגדול של החברה החרדית בישראל, שככלל לא קיבלה את דעתו של החזון איש ואיננה מתנזרת בשבת מתאורת החשמל, ממיזוג אוויר וכדומה.

התעלמותו של ה"משנה ברורה"

לעומת שאלת ההנאה מחשמל, שהיא שאלה בעלת אופי ציבורי־חברתי ונוגעת ליחסי הגומלין שבין שומרי תורה למחללי שבת, הרי ששאלת השימוש בכלים חשמליים והפעלתם בשבת היא שאלה הלכתית פרטית, שבה נידונים גדריהם המסורתיים של מלאכות השבת והשוואתם לפעולות המודרניות. כידוע, המשנה במסכת שבת מחלקת את איסורי השבת ל־39 "אבות מלאכות" – כלומר קטגוריות שונות של מלאכה, שנאסרו בשבת. ספרות חז"ל והפוסקים לאורך הדורות פיתחו את הקטגוריות הללו, והוסיפו לכל אחת מהן פעולות שונות המשתייכות אליה ולפיכך אסורות בשבת. ההתפתחות החומרית האיטית שהתרחשה במהלך השנים, אִפשרה עדיין להזדקק לאותם מונחי בסיס. כך אנו מוצאים למשל את פוסקי המאה ה־19 דנים על אותם "כירה" ו"תנור" שמופיעים במשנה ואשר לא השתנו בהרבה מאז ימי חז"ל.

 

הופעתה של הטכנולוגיה המודרנית בתחילת המאה הקודמת טרפה את הקלפים. לפתע נאלצו הפוסקים לתווך בין הלכות שנכתבו לפני עידן ועידנים, ובין המציאות החדשה והמשתנה. אחד מראשוני הפוסקים שהתייחסו לנושא הוא הרב יצחק שמלקיש, רבה של לבוב שבגליציה. בספר תשובותיו "בית יצחק", שיצא לאור בשנת 1889 – כעשור לאחר המצאת הטלפון – חידש הרב שמלקיש שאסור לדבר בו בשבת, שכן בהפעלת "עלעקטרישע פערבינדונג" (תקשורת חשמלית) יש משום "מוליד", איסור מדרבנן שמופיע בתלמוד ביחס ליצירת ריח וכדומה. ואולם, אם בנוגע לשימוש בטלפון סבר הרב שמלקיש שזהו איסור מדרבנן בלבד, הרי שכאשר החשמל מייצר גוף שמתלהט, כמו בנורות להט, הוא ראה את הדלקתן וכיבוין כמלאכות דאורייתא של "מבעיר" ו"מכבה".

לעומתו מהרש"ם מברז'אן, בן דורו וסביבתו, התלבט אף על הדלקת נורות חשמל בשבת, אם היא כרוכה באיסור דאורייתא: "ולא אכחד כי אני חוכך בליבי אם בההבערה והכיבוי של העלעקטריציטעש יש בו מלאכה דאורייתא, כיון שלא היה במשכן" (שו"ת מהרש"ם ב, רמז). לדעת הרב שבדרון, עובדת היותו של החשמל דבר חדש ולא מוכר איננה סיבה לאסור מכוח הספק, אלא אדרבה, סיבה להתיר משום שמלאכה כזו לא הייתה במשכן (לפי התלמוד, מקורן של מלאכות שבת הוא במלאכות המשכן). הרב שבדרון מציין גם את אופיו החריג של אור החשמל, ש"אינו אש ממש ואינו שורף החוט ברזל", וממילא לא ברור אם אפשר לשייכו למלאכת "מבעיר". מהרש"ם התקשה אפוא להכריע בסוגיה ("לא אוכל להחליט אבל אני חוכך מאד בזה"), אך בצירוף נימוקים נוספים התיר לכבות את החשמל בבית הכנסת בשבת על ידי נכרי, כדי למעט בהוצאות. חידושו זה של המהרש"ם לא התקבל בקרב עמיתיו הפוסקים.

מעניין לציין שדווקא הפוסק המפורסם ביותר בדור ההוא, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (ה"חפץ חיים"), בחר להתעלם משאלה זו לחלוטין, אף שנשאל עליה כמה פעמים. בספרו הנפוץ "משנה ברורה" אין כל התייחסות לנושא. וכך מספר עליו בנו ר' אריה לייב, בספרו "קיצור תולדות החפץ חיים": "השתמט תמיד מלהכניס עצמו בדברים שנתחדשו בימינו, כמו בשאלת הלעקטריא… באמרו לי כי בדבר שלא נזכר בגמרא קשה לקבוע יתד בזה בסברות". נימוק נוסף שמביא הבן להימנעות מעיסוק בנושא, עשוי ללמד על הלך הרוח באותם ימים: "ואף אם נכריע לא ישמעו לנו, זולת אם נכריע להקל", מצטט ר' אריה לייב את אביו. ניתן ללמוד מכך שהנטייה להחמרה לא היתה קיימת באותה תקופה. בהמשך מספר הבן שה"חפץ חיים" הפנה את שואליו ל"הרב הבערז'אני בתשובותיו וחבריו". כלומר, אף שהרב מברז'אן נטה כאמור להקל בעניין, ה"משנה ברורה" הסתמך על הכרעתו.

בונה, מוליד ומכה בפטיש

ככל שהשימוש בחשמל הלך ונפוץ, כך נדרשו לסוגיה כל גדולי התורה והפוסקים הבולטים. כל אחד מהם דן בתורו לאיזו קטגוריה של מלאכת שבת ניתן לשייך את השימוש בכלים החשמליים השונים. עם השנים התקבצו להן כמה "מלאכות" אפשריות. הבולטת שבהן היא מלאכת "מבעיר", שהוזכרה לעיל. רוב הפוסקים קשרו אותה להפעלה וכיבוי של מכשירי חשמל שיש בהם סוג מסוים של אש, כגון נורות להט, גופי חימום וכדומה. אחרים השתמשו בהגדרה זו אף למכשירים שבעת הפעלתם המנוע מייצר ניצוצות.

אגב, דעתו ההלכתית של הראי"ה קוק בנושא, המופיעה בספר תשובותיו "אורח משפט" (סימן עא), זכתה לפרשנויות שונות. לפי חלק מהן, גם במכשיר שאינו מייצר שום ניצוץ או להט קיים איסור "מבעיר", שכן הזרם החשמלי עצמו מוגדר כאש. אחרים סבורים שהרב קוק התכוון רק למכשירים שמייצרים אש. הפרשנויות השונות לדברי הראי"ה חוללו מחלוקת לפני כעשור בין ראשי מכון צומת ובין הרב אליעזר מלמד, סביב השאלה אם שיטת הרב קוק מאפשרת להפעיל קלנועית לנכים בשבת.

הגדרות אחרות התייחסו לעצם הפעלת הזרם החשמלי, בלי קשר לשאלת ה"אש". כך, היו פוסקים ששייכו את הפעלת החשמל למלאכת "מכה בפטיש", שענינה הבאת כלי לכדי גמר תיקונו. לפי שיטה זו, כלי חשמלי טרם הפעלתו נחשב כמי ש"אינו גמור", והפעלת הזרם החשמלי הופכת אותו לכלי יעיל ומתוקן.

אך את החידוש המפורסם ביותר בסוגיה זו הציג החזון איש, שכתב שהפעלת זרם חשמלי – גם ללא חום של אש – אסורה משום מלאכת "בונה". לדבריו, הפעלת החשמל שמכניסה "הזרם בהחוטין" היא "תיקון צורה להגשם", וזה "ודאי חשיב בונה". יצוין כי אף שבעולם התורני מקובל לייחס לחזון איש את הקישור בין הפעלת החשמל למלאכת "בונה", הוא אינו הראשון שהעלה נימוק זה. קדם לו הרב מרדכי וינקלר, רב הונגרי שנפטר ב־1932. גם הראשון־לציון הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל העלה סברה זו במכתב ששיגר לרב שלמה זלמן אוירבך, כעשור לפני שהחזון איש פרסם את ספרו. עם זאת, הטענה הזו זכתה להכרה ודיון בעולם התורני רק לאחר שהועלתה על ידי החזון איש. החידוש הזה לא התקבל בעולם ההלכה הספרדי, והרב עובדיה יוסף הבהיר ש"אין אנו חוששין לסברת החזון איש".

ואולם גם אם אין איסור מדאורייתא בהפעלת כלים חשמליים, ישנן כמה אפשרויות לאסור זאת מדרבנן. בין השאר הוזכר, כאמור, איסור "מוליד", שמופיע בתלמוד ביחס ליצירת ריח או להמסת קרח, וממנו הקישו הפוסקים להולדת זרם חשמלי. איסורים נוספים שגויסו לצורך העניין הם תקנות חז"ל שנועדו לשמור על צביונו של יום השבת, מה שמכונה בשפת התלמוד "עובדין דחול" (מעשים של חול), או "זילותא דשבת". מטבען של הלכות אלה, העוסקות בצביון, שהן מאופיינות באמורפיות רבה, ומשכך פותחות פתח להרחבת המושג על כל כלי חשמלי באשר הוא. אגב, שאלה נפרדת היא השימוש בחשמל בחגים, שלא ניגע בה במסגרת זו.

ההצעות השונות שהועלו כדי להגדיר את איסור החשמל בשבת מלמדות בדרכן גם על המבוכה ההלכתית שעורר העידן הטכנולוגי, שלא נמצאו לו מקבילות פשוטות בספרות ההלכתית הקלאסית. לעיתים נהוג לומר כי ריבוי תשובות מעיד דווקא על חוזקה של השאלה; נדמה כי זה היה המקרה גם כאן.

הספר שחולל פולמוס

כך או כך, במהלך כמאה שנות שימוש בחשמל נוצרה מסה מסועפת של דיונים הלכתיים סביבו. נדמה כי ניתן לדבר על שתי גישות מרכזיות בנושא, שנכנה אותן בהכללה "גישת החזון איש" מול "גישת הרב שלמה זלמן אוירבך" – שני פוסקים בעלי מוניטין והשפעה. הרב אוירבך, שהרבה לעסוק בנושאי טכנולוגיה והלכה, פרסם כבר ב־1935, כשהיה בן 25 בלבד, את ספרו "מאורי אש", ובו "חקרי הלכות הנוגעים לענין מאור האלקטריא בשבת". יומרתו של האברך הירושלמי הצעיר זכתה להסכמתו הנלהבת של הראי"ה קוק. גם גדול הדור החרדי מווילנה, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שיגר את הסכמתו. כעשור לאחר מכן, כשהחזון איש פרסם את דעתו בדבר קיומו של איסור "בונה" בהפעלת כל זרם חשמל שהוא, מיהר הרב אוירבך להתפלמס איתו בחליפת מכתבים בנושא. עיסוקו הבלתי נלאה בתחום הפך את הרב אוירבך למעין מומחה לדבר, ונציג הגישה המנוגדת לזו של החזון איש.

הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת: "גם צביון השבת הוא שיקול הלכתי, אבל צריך להגדיר אותו. בעינינו, כל כלי שלא סותר את מנוחת השבת, אפשר להעניק לו פיקוח. לכן מעלית שבת שמביאה את האדם לביתו ולא מרחיקה אותו מתחום מושבו – אפשר להתיר"

ההבדל המרכזי בין הגישות הוא שהחזון איש חותר להגדרה כללית ועקרונית שתאסור מדאורייתא כל שימוש בחשמל, ללא תלות באופי פעולתו של המכשיר הספציפי. לעומת זאת, לפי גישת הרב אוירבך יש לדון כל כלי חשמלי לגופו, ורק אם הזרם החשמלי מייצר אש תהיה בו מלאכה דאורייתא. בהקשר זה חשוב להבהיר כי השאלה אם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן יוצרת שורה של השלכות הלכתיות משמעותיות. שתיים מהבולטות שבהן הן שאלת "אמירה לנוכרי", כלומר היכולת לומר לגוי לבצע את הפעולה המדוברת, וכן השימוש בחשמל בבתי חולים (גם בעבור חולים שאינם נתונים בסכנת חיים) ולצורך כוחות הביטחון.

ההתנגשות הפומבית הראשונה בין שתי הגישות התרחשה בשנות השישים, עם פרסום הספר "שמירת שבת כהלכתה", חיבור מקיף וראשון מסוגו על הלכות שבת, שכלל התייחסות נרחבת למציאות המודרנית ולחידושי הטכנולוגיה. מחברו, הרב יהושע נויבירט, נשען על פסיקת רבו המובהק הרב אוירבך, שהעניק לספר ליווי והדרכה צמודים. בתגובה לפופולריות הרבה של הספר החדש פרסם הרב יעקב ישראל קנייבסקי ("הסטייפלר"), מגדולי התורה החרדים וגיסו של החזון איש, מכתב חריף ובו האשים את המחבר ב"שיבושים וסילופים" וקבע כי "חס ושלום לסמוך על חיבורים כאלה". אליו הצטרף הרב דב לנדו, תלמידו של החזון איש, שטרח לכתוב חוברת פולמוסית מקיפה נגד הפסיקות שבספר, המקילות מדי לטעמם של רבני חוג חזון איש.

המחלוקת סביב "שמירת שבת כהלכתה" ביטאה את ההבדלים בין הגישה השואפת לצמצם או לבטל כליל כל שימוש בטכנולוגיה בשבת, ובין הגישה הפרקטית שמעדיפה לחפש דרכים מותאמות־הלכתית לשימוש כזה. אחת מתוצאות הוויכוח הייתה שהרב אוירבך התייצב בשמו ובסמכותו מאחורי הספר, כאשר הוסיף לו "תיקונים ומילואים". ובכל זאת, המאבק החריף נתן את אותותיו, ובמהדורות הבאות של הספר העניק הרב נויבירט משקל רב יותר לדעות המחמירות. במידת מה ניתן לראות בכך את התחלת ניצחונם של המחמירים, "רבני בני ברק".

"אם נתיר חשמל, תהיה לנו שבת?"

לצד המשא ומתן ההלכתי, העושה שימוש במונחים תלמודיים, קשה להתעלם מכך שהדיון על החשמל בשבת מכיל גם שיקולים אידיאולוגיים וחברתיים ושאלות מטא־הלכתיות, סביב צביון השבת ואופייה. בחיבורו המחקרי המקיף על החזון איש מביא פרופ' בנימין בראון את עדותו של אחד מתלמידי החזו"א, ולפיה הוא התבטא: "אם נתיר חשמל בשבת, תהיה לנו שבת?"

כך למשל, אף שהגדרים ההלכתיים של מלאכת "בונה" היו אמורים להתיר חלק משימושי החשמל, החזון איש התאמץ לאוסרם בכל זאת, בנימוקים שונים. במידה רבה ניתן להניח כי האינטואיציה האישית, שראתה בהפעלת מכשירי חשמל סתירה לאופי השבת, קדמה לנימוק ההלכתי המדויק. משזוהי הגישה, ברור מדוע גם המאמצים לפתח מעלית שבת שעוקפת לכאורה את טעמי האיסור, לא ישביעו את רצונם של האוסרים. מבחינתם הפרטים הפורמליים לא באמת חשובים, אלא התמונה הכללית של תחושת וצביון השבת כפי שהם תופסים אותה.

לעומת זאת, גישתו של הרב אוירבך הפוכה בתכלית, לדידו, מה שאי אפשר לאסור בדרכים ההלכתיות המסורתיות הרי הוא מותר, גם אם התוצאה תהיה מרחיקת לכת מבחינת אופי השבת. כך למשל, במאמר שפרסמו פרופ' אריה אדרעי והרב ד"ר אמיר משיח, הם מביאים את עדות נכדו של הרב אוירבך, ולפיה כאשר טענו בפניו שלפי שיטתו יהיה אפשר להמציא גם רכב כשר לשבת, הוא לא נבהל מהאפשרות הזו, והשיב במשחק מילים המבוסס על ציטוט מתפילת שחרית של שבת: "תִּפְאֶרֶת עָטָה לְיוֹם הַמְּנוּחָה". בהגייה היידית, המילה "עטה" נשמעת כמו "אוטו"; כלומר, ה"אוטו" איננו סותר בהכרח את תפארת השבת.

אנקדוטה נוספת המבטאת את גישתו הכללית של הרב אוירבך, ומתייחסת במישרין לנושא מעליות השבת, מובאת באחת הביוגרפיות עליו, "התורה המשמחת". היה זה כאשר החלו לתכנן את "מגדלי וולפסון" בירושלים, בצמוד לשכונת מגוריו של הרב, שערי חסד. מדובר היה באחד ממיזמי הבנייה־לגובה הראשונים בישראל שפנו לקהל דתי. הרב אוירבך שוחח עם מקורבו על המגדלים המתוכננים ועל מעליות השבת שיותקנו בהם, והלה הגיב: "מן הסתם זה לא בשביל יהודים כמונו". כלומר, מדובר בפתרון למתפשרים בהלכה. הרב אוירבך הביע התנגדות: "מה זאת אומרת, אם אסור – אסור לכולם, ואם מותר – מותר גם לנו. תמיד צריך לבדוק, אבל אם זה אפשרי למה לאסור?". נדמה שהדברים מבטאים את גישתו המעשית של הרב אוירבך, המתנערת משיקולי צביון ואידיאולוגיה ומבקשת לבחון דברים לגופם.

הבדלי הגישות בין החזו"א לרשז"א באו לידי ביטוי גם ביחסם למדע ולאנשי המדע. הגישה הכללית והעקרונית של החזון איש, פוטרת את הפוסק מהצורך להזדקק לאנשי מקצוע שיתארו את מבנהו של כל מכשיר ואופן פעולתו. לעומתו, הרב אוירבך קיים קשר הדוק עם אנשי מקצוע כדי לגבש את פסיקתו על כל פיתוח טכנולוגי חדש, והוא אף מצטט את דבריהם בספרו "מאורי אש". בספר הביוגרפי "אורו של עולם" – כרך־המשך ל"התורה המשמחת" – מתוארים מאמציו של הרב אוירבך בשנות החמישים לברר את אופן פעולתו של המקרר, והשיחות שקיים בנושא עם הפיזיקאי פרופ' זאב לב, מייסדו של מכון לב.

"הקטנים נשמעים לגדולים"

הוויכוח הנוכחי סביב מעליות השבת מציף גם את שאלת הסמכות. כלומר, מי רשאי להכריע בשאלות הלכתיות ציבוריות ובעלות משקל. העובדה שמדובר בדיון בעל השלכות משמעותיות על צביונה של השבת, וכאמור גם על אופי הדיור החרדי, מוסיפה נופך אמוציונלי לשאלת הסמכות ויוצרת מעין פוליטיקה הלכתית.

למעשה, כבר בפולמוס סביב הספר "שמירת שבת כהלכתה" תפסה שאלת הסמכות נפח רב, כאשר מבקרי הספר טענו שהרב נויבירט הצעיר אינו בר־סמכא להכריע בשאלות כאלה. הפולמוס הנוכחי סביב מעליות השבת מבטא שוב את שאיפתם של רבני בני־ברק, המשתייכים למעגל ההשפעה של החזון איש ותלמידיו, לראות בעצמם אליטה תורנית עליונה שההכרעה מסורה בידיה.

גם המכתב שבו הרבנים המתירים חזרו בהם מפסיקתם מתמקד בשאלת הסמכות. הוא פותח בהבהרה על כך ש"הנהגת הכלל מסורה לגדולי וזקני הדור", ומסתיים בהכרזה מודגשת: "ואשרי הדור אשר הקטנים נשמעים לגדולים". הגדיל לעשות הרב רובין, שבדרשה שנשא אחרי שחזר בו מההיתר הכריז: "ההוראה לבני התורה היא שלא להשתמש במעליות אלו, וכמו שנהוג בבני ברק. והיינו שבני ברק אינו איזור גיאוגרפי גרידא, אלא הנהגה לבני התורה בכל מקום שבו הם נמצאים". הכניעה לאליטה הבני־ברקית נעשתה גלויה ומפורשת מתמיד.

נחזור לשאלה השנייה שבה פתחנו, שאלת ההנאה מחשמל המיוצר בשבת. מפתיע ככל שהדבר יישמע, מבחינה הלכתית "טהורה", האיסור ליהנות מחשמל המיוצר בשבת, מנומק ומבוסס יותר מהאיסור להפעיל חשמל בשבת. כאמור, האיסור ליהנות מעבודתם של אנשי חברת החשמל (שלכל הדעות כרוכה בחילול שבת), מעוגן באיסור הוותיק על "מעשה שבת". לעומת זאת, הגדרתה של הפעלת החשמל על ידי משתמש־הקצה הביתי נתונה בערפל הלכתי כפי שראינו. אף על פי כן, הגישה הרואה בהפעלת מכשירי חשמל איסור דאורייתא הפכה לנחלת הכלל בעולם החרדי, ואילו דעתו של הרב אוירבך, הרואה בכך איסור דרבנן, נדחקה הצידה.

לעומת זאת, ההיתר ליהנות מחשמל המיוצר בשבת הוא עניין רווח אצל רובו הגדול של הציבור החרדי, מלבד קהילת "החזון־אישניקים" בבני־ברק וחוגים מחמירים בציבור הליטאי. ניתן להסביר את הניגוד הזה בשיקולים פרקטיים פשוטים – אפשר להימנע מהפעלת חשמל בשבת, קשה הרבה יותר להימנע משימוש פסיבי בו – אך ייתכן שמדובר גם בהעדפה ערכית ורגשית, הנובעת משאלות של צביון: הפעלה אקטיבית של כלים חשמליים משפיעה על תחושת השבת הרבה יותר מהנאה מחשמל המיוצר בשבת. שומרי ההלכה בחרו אפוא להחמיר בצביון ולהקל בהלכה.

אלא שמגמה זו הולכת ומשתנה בשני העשורים האחרונים. הגנרטורים, המאפשרים ליהנות מחשמל מוכן מראש, היו בעבר תופעה אזוטרית אך הם הולכים ותופסים תאוצה בריכוזים החרדיים. לפי דיווח שפורסם השנה במהדורת חדשות 12, כ־100 אלף חרדים מתנתקים מדי יום שישי מרשת החשמל הארצית ומתחברים לגנרטור שכונתי, עניין הכרוך גם בעלויות ניכרות מבחינתם (לפי אותו דיווח, החשמל המופק מהגנרטור עולה פי שש מהחשמל ה"רגיל"). לגנרטורים יש גם תופעות לוואי בדמות רעש ובעיות בטיחות עקב חיבורים פיראטיים. הקמתו הצפויה של מתקן האגירה ליד בני־ברק תקל על צרכני החשמל הכשר, ותביא רבים מהחרדים לעבור אליו.

חוקר החברה החרדית פרופ' בנימין בראון מסביר את מגמת ההחמרה בתהליכים סוציולוגיים: "החברה החרדית הפכה להיות יותר מזוהה עם 'בני התורה', החרדיות ההלכתית קיבלה יותר ביטחון עצמי, והיא מרשה לעצמה לדרוש יותר פתרונות שיאפשרו החמרה. בנוסף, הציבור החרדי עבר בשנים האחרונות סדרה של 'גדולים' בני־ברקים, מה שהטמיע את המגמה".

בין שני הנושאים שעסקנו בהם מחבר אפוא ציר בולט אחד: ניצחונה של הליטאיות המחמירה מבית מדרשו של החזון איש. ההתנזרות מחשמל המיוצר בשבת עומדת להפוך מחומרה של מעטים לנחלת הכלל, וחזרתם של הרבנים מההיתר על מעליות השבת מקבעת את הגישה המחמירה לסוגיית החשמל, ותשפיע כאמור על אופי הבנייה בריכוזים החרדיים.

"כמו אצל סבא"

סוגיית הפעלתם של מכשירי חשמל בשבת והצורך לאפשר לשומרי המצוות להתנהל בעולם המודרני, הביאו להקמתם של גופים המגייסים את הידע הטכנולוגי כדי להציע פתרונות הלכתיים. בשנות השישים הוקם בירושלים "מכון מדעי־טכנולוגי להלכה", המספק פתרונות לשימוש בכלים חשמליים בשבת. המכון מעניק תעודות הכשר למקררים, מזגנים, מיני־ברים, שעוני מים ועוד, המאושרים על ידו לשימוש בשבת. מייסד המכון הוא הרב לוי יצחק הלפרין, רב ירושלמי ממשפחה חב"דית. לצידו השתתפו בייסוד המכון הרב אליעזר קוגל, תלמיד חכם המקורב לגדולי התורה החרדים, ופרופ' זאב לב. השילוב בין שלושת האישים יצר גוף שמשלב ידע הלכתי ומדעי גבוה, שקיבל הכרה מהממסד הרבני החרדי.

כעשור לאחר הקמת המכון פרש אחד מאנשיו, הרב ישראל רוזן, איש הציונות הדתית ששימש כרב ומהנדס, והקים באלון־שבות את "מכון צומת – צוותי מדע ותורה". בכך נוצרה מקבילה דתית־לאומית למכון של הרב הלפרין. רשימת המוצרים המאושרים על ידי צומת מגוונת בהרבה והיא כוללת קלנועית שבת המיועדת לנכים, מדיחי כלים, מגבר קול ואפילו טלפון ועט מיוחדים המאושרים לשימוש במקומות חיוניים, כמו בתי חולים וכוחות הביטחון. כיום עומד בראש מכון צומת הרב מנחם פרל, בוגר ישיבת מרכז הרב ששימש במגוון תפקידים ברבנות הצבאית.

"למרות ההבדלים בגישה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה צמוד עם המכון הטכנולוגי", אומר הרב פרל. הוא אמון על הדיונים ההלכתיים, אך מכיר היטב את החששות השמרניים. "רב חשוב מהעדה החרדית ביקר במכון, שמע על הפיתוחים החדשים והפתרונות ההלכתיים, אך לבסוף אמר – 'אני רוצה שהשבת שלי תיראה כמו אצל סבא שלי'. היו רבנים שהביעו את דעתם שמותר להשתמש בכלי כזה או אחר, אבל הסבירו לי שאסור לפרסם את ההיתר. קיים פחד שהיתר יגרור היתר, ואנשים לא ידעו להבדיל בין מכשיר אסור למותר.

"אצלנו בצומת זה לא ככה, השיקול הוא הלכתי בלבד", מבהיר הרב פרל, אבל גם למכון שהוא עומד בראשו יש גבולות. "צריך לזכור שגם צביון הוא שיקול הלכתי ממש, אבל צריך למצוא לו הגדרה קוהרנטית. אנחנו מחלקים לפי קריטריון של מנוחה. כל כלי שלא סותר את מנוחת השבת, נוכל להעניק לו פיקוח. לכן מעלית שבת שמביאה את האדם לבית שלו ולא מרחיקה אותו מתחום מושבו – אפשר להתיר. אבל מחשב למשל, שזו צורת העבודה המודרנית, לא ייתכן שיהיה היתר לעבוד בו בשבת".