ביום שישי האחרון אירע דבר שלא קרה כ־15 שנים: הייתי שליח ציבור בקבלת שבת. ועד שלא פצחו שפתיי ב״לכו נרננה״, לא הבנתי כמה התגעגעתי.
בן עשרים ואחת עזבתי את העולם הדתי שבו גדלתי. מניעות פנימיות וחיצוניות דחקו אותי מחוץ לבית הכנסת. הקטגוריה הישראלית המקובלת שחלה עליי הייתה ״דתל״ש״, ושנים אחדות נוח היה לי לאמץ את ההגדרה המאולצת הזו. גם לי וגם לבתי הכנסת שבהם גדלתי היה ברור שדתל״ש הוציא את עצמו מן הכלל, ולמעט ביקורים כאורח (שורה אחורית, כיפה מרושלת וביישנית) אין הדתל״ש יכול לנהוג כבעל בית, להוביל תפילה כחזן או לדרוש בקהל. 15 שנים המתינו בי המנגינות. והנה כעת, על הדוכן, כשליח ציבור, אני מוביל תפילה.
לא ביום אחד זה קרה, אלא מעל שנה – מאז הגעתי לסינגפור – הבשיל הדבר. כאן בסינגפור איש אינו מכיר בהגדרה "דתל״ש", ומי שבא לבית הכנסת מתקבל מיד בברכה ומוזמן להיות שותף מלא בפעילותה הגשמית והרוחנית של הקהילה. לא אורח, רצוי ככל שיהיה, אלא מוביל; מן השורה האחורית אל עמדת החזן. איש לא שואל (ולפיכך איש גם לא יודע) מי חובש כיפה מחוץ לבית הכנסת, ואילו מצוות מקיים כל אחד. ההנחה היא שברגע שנכנסת לבית הכנסת בחרת להיות שותף, וכך מתייחסים אליך. עם הזמן מצאתי את עצמי, בטבעיות רבה, מתפלל יותר – גם בימות השבוע – ומקיים דברים רבים שנזנחו עד כה. איש לא הסתכל עליי בחשד, בעיקום עין, בביקורת, בזחיחות או בהתנשאות. להפך.
יותר מדי זמן עבר מאז הייתי חזן. יותר מדי זמן. רגע עומד אני בהווה בבית הכנסת הסינגפורי "חסד אל", ורגע בנערותי בבית הכנסת הירושלמי "נווה נוף", בהנהגתו המאירה של הרב יעקב ורהפטיג. לכו נרננה לה' בסינגפור, נריעה לצור ישענו בירושלים. נקדמה פניו בתודה בסינגפור, בזמירות נריע לו בירושלים. חלק חסר הושב אל הנפש
מצאתי יהדות נינוחה וטבעית, קפדנית ורצינית ככל שתהיה, ונהניתי לשוב ולהתמסר אליה. חיים חדשים פעפעו בי. כמו התירו לי את מה שהיה אסור שנים, רק משום שלא עמדתי ב״תקן״. כבר לא הייתי "בעיה", "אתגר" או "כישלון"; מושא לערבי עיון, כינוסים וחשבון נפש ציבורי. יתרה מכך: אף אחד לא התפעל או התפלא מכך שאני פוקד את בית הכנסת; איש לא ניסה לשכנע אותי להגיע יותר ממה שרציתי. כל זה היה פשוט נון־אישו. תבוא – מה טוב. לא תבוא – הכל בסדר. אתה חלק מאיתנו, כי אתה כאן. וכשאתה כאן, אתה מוזמן להיות גם אחראי ולהוביל. כמה כאן? תחליט אתה. כמה להוביל? רק תבקש. העיקר, אינך נדרש לדין וחשבון בפני אף אדם.
ומתוך ההתמקמות המחודשת שלי בבית הכנסת – אחרי אי־אלו דרשות בציבור, עליות לתורה, קריאת הפטרה והשתתפות בשיעורים שונים, הרהבתי עוז ושאלתי אם אוכל להיות שליח ציבור בקבלת שבת. ״כמובן שכן״, נעניתי, ״רק תגיד מתי״. וכך, ביום שישי האחרון מצאתי את עצמי מזמזם לעצמי את קטעי התפילה, מתכונן לחזנות, נרגש כמו ילד בר־מצווה (ורק ברגע האחרון נזכרתי, הפלא ופלא, שזוהי פרשת בר־המצווה שלי!). מתברר שכמו רכיבה על אופניים וכמו שחייה, שגם אם נזנחו ניתן לשוב אליהן בקלות, כך הלב והפה אינם שוכחים במהרה את עשרות הפעמים שבהן עליתי חזן בנערותי. והנה המילים והמנגינות בפי, כמנהג האשכנזים, ערבות לחך, מתוקות מדבש.
הקהל לא ידע את אשר בקרבי. יותר מדי זמן עבר מאז הייתי חזן. יותר מדי זמן. רגע עומד אני בהווה בבית הכנסת הסינגפורי "חסד אל", ורגע בנערותי בבית הכנסת הירושלמי "נווה נוף", בהנהגתו המאירה של הרב יעקב ורהפטיג. לכו נרננה לה' בסינגפור, נריעה לצור ישענו בירושלים. נקדמה פניו בתודה בסינגפור, בזמירות נריע לו בירושלים. חלק חסר הושב אל הנפש.
והנה כעבור כמה ימים, תזכורת צוננת מישראל. איש יקר, שאינו מכיר אותי, סח בפניי אגב אורחא: ״אני מוטרד מאוד מבעיית הדתל״שים״. הניח שאני מאנשי שלומו, פון אונזערע. סיפר שהוא חבר בוועדה מיוחדת שמחפשת פתרונות ל״בעיית הדתל״שים״ ושיתף בכמה מן המסקנות. אין לי דבר נגד האיש, שפועל באווירה ובהקשר מסוימים. אך משהו בתוכי התכווץ. חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה מזה שנה וחצי שאני שומע את המילה המשונה "דתל״ש". הצדקנות, הבהילות, ושוב אני נזרק אל מחוץ למחנה קדוש. דומני שבבית הכנסת שלו, בקהילה דתית־לאומית דשנה, לא הייתי מרגיש רצוי, וסביר להניח שגם לא הייתי נקרא להיות חזן (יוצאי דופן תמיד יהיו, ואין בהם ללמד על הכלל).
הסיכון והסיכוי
בהקשר זה אני מבקש לשאוב השראה מאחד הסיפורים המופלאים של רבי נחמן, "מעשה מאורח בעל כנפיים". ברובד הפשוט זהו סיפור על נדידה בין עולמות: בין עולמו של בעל הבית, היציב והגשמי – שבו הוא ״מדבר עם בני אדם, ואוכל ושותה כאחד האדם״, לעולמו של האורח המסתורי שחוטף את בעל הבית, מרחף איתו ומביא אותו להשגות רוחניות יוצאות דופן. במשך הסיפור כולו, ובזכות מלבוש הגנה מיוחד שמעניק האורח בעל הכנפיים לבעל הבית שנתון בידיו, יכול בעל הבית לעבור בין ביתו היציב ובין הריחוף המסוכן. ההסבר שמעניק הסיפור למציאות זו הוא בפיצול בין חלקי הנפש: הצדדים התחתונים – הנפש והרוח – נשארים במקומם התחתון, בעולם הזה, בעוד הנשמה, החלק הגבוה יותר, עולה לגן עדן ומאפשרת לבעל הבית להגיע להשגות רוחניות משמעותיות. בהתאם למחשבתו של בעל הבית הוא יכול להתקשר פעם לנפש והרוח ופעם לנשמה.
ברובד עמוק יותר, נדמה לי שהסיפור קובע שכדי להתרומם ולהתחבר לנשמה יש צורך ליטול סיכון דרמטי. כאשר בעל הבית חושד שהאורח אינו אדם רגיל מן השורה אלא אדם "מעולם אחר", הוא מבין שיש לו הזדמנות לקבל ממנו הדרכה לעולמות גבוהים יותר שהוא משתוקק אליהם. אך כל זה הוא בבחינת שמא. ״מי יודע מי הוא״, שואל את עצמו בעל הבית, ומגלה את ליבו בפני האורח: ״אני מפחד לצאת עמך״. הפחד והסיכון הם קריטיים כדי להגיע להשגות עליונות. הזרות של האורח נושאת קסם והבטחה, אך גם ערעור ואיום. החלטתו של בעל הבית לצאת אל פתח הבית ולהתמסר (להיחטף), היא שמזכה אותו בחזיונות הנהדרים שהוא נחשף אליהם בהמשך.
כאשר בפתח בית הכנסת היציב והבוטח נכנס יהודי שדרכו בעבודת ה׳ אינה ידועה לנו, הוא נושא איתו הזדמנות והבטחה אך גם איום וסכנה. האם הזר שבא בשערי בית הכנסת הוא אדם שראוי לתת לו להוביל אותנו? אם יישא דרשה מול הקהל, לאן ייקח אותנו? כיצד ישפיע עלינו? האם הוא שומר שבת וכשרות? האם הוא משוקע בתורה ובמצוות? אולי כן, אולי לא, אולי לפעמים. האם נצא איתו אל הפתח? ייתכן שהאורח יתגלה כמי שבא מעולמות שאינם טובים. ובכל זאת, בעל הבית סומך על השתוקקות הקודש שבוערת בו בעקבות המפגש עם האורח, ומוכן ליטול את הסיכון הדרמטי.
אינני מתכוון לומר שקהילה יהודית צריכה לאפשר לכל אורח לשאת אותה על כנפיו, אבל אולי כדאי לבדוק מה מעורר אצלם האורח, ובהתאם לכך להיות מוכנים ליטול סיכון מסוים. האם האורח מביא איתו חיבור עמוק ליהדות, ענווה ומעלות אחרות? אם הוא מעורר בקהילה השתוקקות, ״איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר נעלה שבקדושה״, אולי הסיכון כדאי.
ויש פה משהו נוסף, עמוק יותר, שמתקשר אף הוא לרבי נחמן, בתורה רפ״ב הידועה שלו. רבי נחמן מלמד שם שיש לדון גם את הרשע הגדול לכף זכות, למצוא בו נקודות טובות. בכך – בעצם מציאת הנקודות הטובות – יעלה הרשע לכף זכות, כלומר יתחולל בו שינוי לטובה. ייתכן מצב שבו האורח הוא אכן מקור לסכנה; ייתכן שכוונתו היתה "לחטוף את בעל הבית", בבחינת כל באיה לא ישובון. אך אולי רבי נחמן מציע שבעצם ההתמסרות והאמון העמוק שנותנים באדם אחר, אנו מגלים בתוכו את היסודות החיוביים ובאמת מעלים אותו ממקומו השלילי אל מקום חיובי. אולי התמסרותו לאורח רוממה לא רק את בעל הבית אלא גם את האורח, שהכריע להגן על בעל הבית ולפרוש עליו מלבוש.
במישור האישי, העובדה שסמכו עליי ונתנו בי אמון שוב ושוב, ריגשה אותי מאוד והובילה אותי – במודע או שלא – להחליט שלא אאכזב את הקהילה. להחליט שעליי להיות ראוי לאחריות שניתנה לי. לפעמים כל שצריך הוא לצעוד יחד אל הפתח, המקום הלימינלי שבין ה"בית" וה"חוץ", מבלי לשאול יותר מדי שאלות. הסיכון קיים, ואני לא מזלזל בו ולא ממעיט בחשיבותו. אבל ללא נטילת סיכונים, אף אחד לא יוכל לפרוח – לא בעל הבית ולא האורח.
התהליך האישי שתיארתי כאן מתאפשר בזכות אנשים נהדרים דוגמת המרא דאתרא הרב מרדכי אברג׳ל, הרב נתנאל ריבני והרב ניסים זוואדי, ועל רקע קהילה דינמית, חיה, שבה איש אינו שואל מה מעשיך הדתיים לפני שהגעת לתפילה ולאחריה. לא מטעמי נימוס או כתכסיס דתי מתוחכם עבור "קירוב", אלא כי כל זה נתפס כלא רלוונטי ולא חשוב. ברגע שנכנס אדם לבית הכנסת הוא מביא איתו הזדמנויות נהדרות, כמקבל וכנותן, ויחד יוכל להתחולל ריקוד שמיימי מופלא.
