לפני כמה שבועות שבתתי באביג'אן, עיר הבירה של רפובליקת חוף־השנהב שבמערב אפריקה. כל נסיעה היא מעניינת, אך מסע ליבשת אפריקה הוא תמיד שונה ומיוחד. ובכל זאת, גם בחלומותי לא דמיינתי שאמצא באביג'אן לא פחות מארבע קהילות של כהי־עור הרואות עצמן כיהודיות, שאשתתף בתפילות שבת בנוסח קרליבך על אדמת חוף־השנהב, ושאלמד תורות של רבי נחמן עם קהילת ברסלב המתפתחת בעיר.
חוף־השנהב, או כפי שהיא מכונה בצרפתית "קוט דיוואר", היא מדינה בדרום מערב אפריקה, המזוהה בעיקר עם שנהב, פילים ופולי קקאו. היא ממוקמת בתחתית השלוחה המערבית של אפריקה, וגובלת מדרום באוקיינוס האטלנטי. יש בה שילוב של תרבות אפריקאית מקומית עם סממנים מהתרבות הצרפתית ששלטה במדינה למעלה משישים שנה, עד 1960. רוב תושבי חוף־השנהב הם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. לאחרונה מתעוררים בה גם חיים יהודיים.
במהלך השנים הגיעו למערב אפריקה יהודים בודדים, שמעולם לא התארגנו במסגרת קהילה או בית כנסת. כיום, כאמור, ישנן ברחבי אביג'אן ארבע קהילות יהודיות עם חברי קהילה מקומיים. חלקן רואות עצמן כמתייחסות לעם היהודי העתיק, ואחרות מבקשות להצטרף לחיק העם היהודי.
הקהילה הראשונה היא "מרכז הקבלה". היא החלה את דרכה לפני כעשרים שנה, ואימצה את דרכו של הרב שרגא ברג, מייסד מרכז הקבלה. הקבוצה השנייה היא "קהילת קרליבך", השומרת על הניגונים של ר' שלמה קרליבך לאורך כל התפילות. השלישית היא קהילת "חסידי ברסלב", אשר אימצו לעצמם הן את הלבוש המסורתי והן את לימוד משנתו של רבי נחמן. הקבוצה הרביעית, "בני דן", טוענת שחבריה הם צאצאי שבט דן ההיסטורי. כל קהילה מכילה עשרות משפחות ומאות משתתפים.
המפגש עם קהילת חסידי ברסלב היה מרתק. לא זו בלבד שהם לבושים בסגנון חסידי, עם כובעים וחליפות שחורות, ושרים ומקפצים כחסידי ברסלב הדוקים, הם אף בקיאים בתורת רבי נחמן. כאשר שאלתי אם הם מכירים את דמותו של רבי נחמן, הם ידעו לתאר את כל קורות חייו ומסעותיו. כאשר ניסיתי לברר האם הם מכירים את הרעיונות המרכזיים של "ליקוטי מוהר"ן", התברר לי שתורת רבי נחמן שגורה בפיהם ובליבם והם לומדים ובקיאים בתורות השונות (בשפה הצרפתית), ואף יודעים לצטט את חלקן בעל פה. למרות התפוצה הגדולה של תורת רבי נחמן בעשורים האחרונים, הגעתה לחוף־השנהב היא פלא בעיניי.
חברי קהילת "בני דן" היו קשורים בעבר לנצרות הבפטיסטית, אך חלקם בחרו לאמץ את האמונה היהודית, שהם מאמינים כי מוצאם הקדום מגיע ממנה. לפי אחד ההסברים שלהם לאופן שבו בני שבט דן הגיעו לחוף־השנהב, חלק מבני השבט לא יצאו ממצרים יחד עם כל עם ישראל אלא בחרו להישאר שם, ומאוחר יותר נדדו דרומה לאתיופיה ומערבה לחוף־השנהב.
קשה לחלץ מידע רב מפי זקני הקהילה, שכן ההיסטוריה האוראלית שלהם עמומה למדי. אין מסמכים כתובים, ורוב הזקנים אינם יודעים קרוא וכתוב. בני השבט קוראים לעצמם לעיתים קרובות גם "יקובה" (יעקב) ומאמינים בא־ל אחד. הם נהגו לשמור שבת ולא לעבוד החל משקיעת החמה ביום שישי ועד שקיעתה בשבת. בעבר אסור היה להם ללכת בשבת מרחק גדול מ־7 קילומטרים, וחיילים היו עוצרים מי שעבד ביום זה. עד היום הם נוהגים להביא את הפירות הראשונים שהם מגדלים לכהן, לפני שהם מתחילים להשתמש בהם בעצמם. ואולם למרות המסורות הללו קשה למצוא בסיס היסטורי, גיאוגרפי או זהותי לקשר עם שבט דן.
מבקשי יהדות בכל פינה
הקהילות היהודיות הקיימות כיום באפריקה הן קהילות קטנות של עשרות או מאות יהודים, בהם לא מעט ישראלים שהעתיקו את מקום מושבם ופרנסתם ליבשת השחורה. כיום ישנן קהילות יהודיות בזימבבואה, קניה, אוגנדה, אריתראה, גאנה, קונגו, נמיביה, סוואזילנד, מוזמביק, מצרים, סנגל, ניגריה ועוד.
מלבדן קיימות באפריקה קבוצות הטוענות להיותן צאצאים של עשרת השבטים, כגון שבט האיבו בניגריה, שבט הלמבה בזימבבואה ועוד. לכאורה אין בסיס היסטורי וגיאוגרפי לטענה זו, שכן המקורות מתעדים את הגליית תושבי ממלכת ישראל לכיוון מזרח. ואולם כבר אלדד הדני, הנוסע האגדי במאה התשיעית, כתב שעשרת השבטים "הקימו ממלכה עצמאית ורחבה שנמצאת מעבר לנהרות כוש" (אתיופיה של ימינו). כמובן, גם קהילות ביתא ישראל ויהודי אתיופיה חיות שנים רבות על אדמת אפריקה.
בעשורים האחרונים רבים באפריקה עוברים תהליכים רוחניים. חלקם פונים אל הנצרות האוונגליסטית, ואחרים אל היהדות. במסגרת זו קיימות קבוצות המבקשות להצטרף לעם היהודי. זוהי תופעה חדשה של "מבקשי יהדות", ההולכת ומתרחבת. הם אינם טוענים להיותם צאצאי יהודים או מזרע ישראל, אך מבקשים להצטרף לעם היהודי ולאמונתו. מדובר בעיקר בנוצרים שמגיעים ליהדות לאחר מסע ארוך של חיפוש האמת, ומוצאים לדבריהם את שורשי האמונה והדת בתורת ישראל ובתנ"ך. זוהי תופעה עצמאית – ללא השפעת יהודים בסביבה, ללא רבנים, ללא פעילות מיסיונרית. אנשים אלו מתחילים במסע רוחני שמתחיל בדרך כלל בעזיבת הנצרות, עד למפגש אישי ועמוק עם היהדות.
אחת הקהילות הווותיקות של מבקשי היהדות היא שבט אבאיודאיה באוגנדה, שהיו החלוצים בהתקרבותם ליהדות כבר בשנת 1927. ברחבי היבשת קיימות עוד עשרות קהילות כאלה – בחוף־השנהב, באוגנדה, בקמרון, באתיופיה, בטנזניה, בזימבבואה, במדגסקר, בגאנה ובניגריה. צריך להבהיר שלא מדובר בתופעה בלעדית לאפריקה: ברחבי העולם ישנן כיום קבוצות שונות של מתייהדים, המוצאים את היהדות מרתקת ומעוניינים להצטרף לעם היהודי. אנשים אלו קיימים בכל פינה בגלובוס, מכל צבע, מוצא ואמונה. ההתפתחות של אפשרויות התקשורת בימינו מגבירה את קצב התופעה.
גם באפריקה יש כיום מספר גדול של אנשים, שונים מאוד ממה שנתפס כמיינסטרים היהודי, שמגדירים עצמם ברמות שונות כשייכים לעולם היהודי. היהדות הולכת ותופסת מקום של כבוד ביבשת, וכיום יש באפריקה אהדה גדולה ליהודים ולמדינת ישראל. קבוצות נוצרים שונות מאמצות מנהגים יהודיים, ומדי שנה יותר ויותר אנשים מזדהים עם היהדות.
שעתיים קבלת שבת
השבת בעיר אביג'אן בחוף־השנהב הייתה נפלאה. בערב שבת נעשו כל ההכנות הדרושות, כולל שחיטת עופות והכנת חמין (שהתקלקל במהלך השבת בעקבות הפסקות חשמל). תפילות השבת התארכו שעות רבות; בליל שבת התפללנו קבלת שבת במשך שעתיים, ותפילת שחרית ארכה ארבע שעות. קהילת קרליבך רגילה לשיר את כל הרפרטואר של שירי קרליבך, בשילוב ניגונים וריקודים מהתרבות האפריקאית וברמת התלהבות וכוונה שלא מצויה במחוזותינו. רוב האנשים בקהילה גרים די רחוק מבית הכנסת, אך הם שומרים שבת ונשארו לישון במהלכה בבית הכנסת.
אל השבת הצטרפו, במסגרת סמינר שערכנו, נציגים מקהילות יהודיות אחרות באפריקה – מאוגנדה, טנזניה, גאנה, מדגסקר, אתיופיה, מוזמביק, קמרון, ניגריה, קניה וזימבבואה. כל אחד מראשי הקהילות היה לבוש בבגדים הטיפוסיים של מדינתו וקהילתו, וכך התקבל פסיפס צבעוני של בגדים ומנהגים מסביב לאפריקה. בכל אחת מהמדינות הללו יש כיום בתי כנסת וקהילות יהודיות, בתי ספר ותלמודי תורה.
במפגשים האישיים עם בני הקהילות התרשמתי עמוקות מהמאמצים שהם עושים כדי לקיים חיים יהודיים. שרה מניגריה סיפרה לי שהייתה כלואה שבועיים בבית סוהר, כיוון שבשל יהדותה השלטון האשים אותה שהיא משתייכת למורדים. יעקב מחוף־השנהב תיאר בפניי כיצד מכר את הרכב שלו כדי שיוכל לקנות תפילין. יוסף מאוגנדה התפטר מעבודתו למרות קשיי האבטלה במדינה, כדי שלא יצטרך לעבוד בשבת. חווה ממוזמביק סיפרה שילדיה סובלים בגלל אמונתם מהצקות מצד חבריהם. מתברר שגם באפריקה לא קל להיות יהודי.
