״צריך שלאנשים תהיה אפשרות לבחור את צורת החינוך של ילדיהם. אתה רוצה חיידר רק עם תורה? אתה רוצה חיידר עם מתמטיקה ואנגלית? אתה רוצה תלמוד־תורה עם לימוד ליב״ה קל? אתה רוצה ממ״ח עם לימוד ליב״ה מלא? צריך שתהיה אפשרות לבחור ישיבה קטנה או ישיבה תיכונית, בין ישיבה גדולה לישיבה עם תואר, כל הצורות שמנינו הן לגיטימיות והן לפי ההלכה… החיידר הוא לא 'לאברך' והממ״ח 'לעובד' – העובד יכול לשלוח לחיידר והאברך לממ״ח. המוסדות צריכים להיות מעורבים והקהילות צריכות להיות מעורבות, האברכים והעובדים צריכים לחיות ביחד בהערכה הדדית…".
את הדברים הללו השמיע לאחרונה הרב דוד לייבל, ראש רשת הכוללים ״אחוות תורה״, בערב גיבוש לקהילות שבראשותו, המאגדות חרדים עובדים. האמירות המהפכניות האלו, שעד כה לא הובעו באופן פומבי ונחרץ כל כך, חוללו סערה בחברה החרדית. הגינויים החריפים שהם ספגו במאמרי המערכת של היומונים המגזריים רק המחישו עד כמה מדובר בסוגיות בוערות ורלוונטיות, שעומדות במרכז סדר היום החרדי יותר מאי־פעם.
רוחות השינוי בחברה החרדית קיבלו ביטוי תקדימי נוסף לפני ימים אחדים, כאשר נודע כי לקראת שנת הלימודים הבאה ייפתחו שתי ישיבות חרדיות ראשונות מסוגן, שישלבו לצד לימוד הגמרא המסורתי גם לימודים לתואר אקדמי. אם עד כה היו אלה ישיבות תיכוניות חרדיות ששילבו תלמוד בבלי עם מתמטיקה ואזרחות, כעת מדובר ב"ישיבות גדולות", הפונות לגיל הבוגר יותר. אכן, עם התרחבותו של הציבור החרדי רבים בתוכו מבקשים חיים שיש בהם תורה עם דרך ארץ, פרנסה בכבוד, חינוך איכותי, אחריות אישית וציבורית, ושותפות הדדית עם החברה הישראלית.
בעיתוי מושלם, אם כי לא מכוון, יוצא לאור בימים אלו ספרו של הרב בניהו טבילה, ״הישיבה התיכונית החרדית״ (בהוצאת רסלינג). הספר, כשמו, מבקש להקיף את סוגיית הישיבה התיכונית החרדית מהיבטיה ההיסטוריים, הערכיים והציבוריים, לברר את צדדי הפולמוס סביבה, ולדון באופן כללי במה שמכונה היום "חרדיות חדשה" או "חרדיות מודרנית".
במקרה של טבילה לא מדובר בעיסוק מחקרי ותיאורטי בלבד, אלא גם בהתנסות אישית מקיפה ונרחבת. "בגדול, החיים שלי סובבים סביב המוסד הזה שנקרא ישיבה תיכונית חרדית", הוא אומר. "עבדתי עשר שנים במשרד החינוך כאחראי על התחום, הילדים שלי לומדים במוסדות מהסוג הזה, לאורך השנים הנחיתי יזמים שהקימו ישיבות כאלה, וכיום אני עובד בעמותה שתומכת בישיבות תיכוניות חרדיות. לאורך השנים פעלתי רבות לדחוף את המוסד הזה קדימה, לשכלל ולחזק אותו, לעזור שיפתחו עוד מהסוג הזה, ובעיקר שהוא יהיה מקצועי יותר ויהווה אלטרנטיבה ראויה וערכית ל'ישיבה קטנה'.
"83 אחוז מהבנים החרדים לומדים בישיבות קטנות רגילות, שיש בהן רק לימודי קודש, וברור שזה לא מתאים לכולם. יש רבים שזה מצוין להם אבל רבים שזה לא מתאים להם כלל, ולכן כדאי שהפרופורציות יהיו שונות. הייתי מעריך ש'ישיבה קטנה' מתאימה לכמחצית מהתלמידים, והשאר זקוקים לאלטרנטיבות. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים מהלך אידיאולוגי תומך. כרגע המצב הוא שהמעשה הקדים את ההלכה, כי אנשים הרגישו צורך דחוף ופעלו. אפשר לומר שזה טוב, כי הרי מה שחשוב בסוף הוא בעיקר המעשה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שבשהאידיאולוגיה לא מנוסחת מספיק, גם ההתפתחות מתעכבת".
לא פשרה, משימה
טבילה מקווה שספרו יתרום לאותה התפתחות רעיונית של החרדיות המודרנית, שבעיניו היא צו השעה. "לציבור הליטאי יש את הכוח החזק של הטוטאליות לתורה, לחסידים יש קהילתיות מאוד חזקה, בחב״ד יש את תודעת השליחות, בציונות הדתית את עניין ארץ ישראל, ואילו אצל הקהילה החרדית המודרנית אין עדיין אידיאל גדול ומגייס לרעיון הזה של תורה עם דרך ארץ, וזו בעיה חינוכית ממדרגה ראשונה. למדנו עם הזמן שהמחירים של גישת ׳שחור או לבן׳ גבוהים וקשים מדי, ואנחנו כבר לא מעוניינים לשלם אותם. הגמרא ביבמות אומרת 'כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו'. ועדיין, אי אפשר להסתפק בגישה חינוכית שאומרת רק מה לא. יש צורך להגדיר את הביסוס התורני, הערכי, החברתי וההלכתי של העניין הזה.
"מבחינתי הרעיון של ישיבה תיכונית חרדית הוא לא איזו הפנמה של ביקורת ליברלית, שטוענת כנגדנו למה אנחנו לא מעורבים ולא שותפים ולא תורמים. להפך, אני חושב שהתורה לא רק מאפשרת את המודל הזה אלא גם דורשת אותו. אני באופן אישי משוכנע שזה רצון השם וזה החינוך שהקב״ה שמח בו ואוהב אותו, כי דרכו התורה מגיעה למימוש בעולם ולא נשארת מסוגרת בחדרים.
"לפעמים אני שומע בוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות שממשיכים לישיבה גדולה ומדברים על זה שהם עוזבים את הבלבול. לפעמים הם חווים תורה עם דרך ארץ כבלבול, ויש להם כמיהה לבהירות, לסדר, לדבר חד־ערכי. אצל ילדים, נוער וצעירים, 'גם וגם' הוא לא אידיאל מלהיב. הרבה פעמים הם תופסים אותו כפשרה חלקית ולא כמשימה כפולה, ומבינים אותו כויתור – או קצת על תורה או קצת על דרך ארץ. זו החמצה. אנחנו מוכרחים לאגוד את זה יחד, לא כגם וגם, אלא כעבודת השם שלמה והוליסטית. בעניין הזה יש מה ללמוד מהישיבות של הציונות הדתית, שאצלן הרב קוק ביסס איזו שלמות של 'בכל דרכיך דעהו', שכל מה שאני עושה הוא עבודת השם".
"ההיסטוריה מלמדת שתופעת הישיבות התיכוניות החרדיות אינה חדשה. כבר בקלם הייתה ישיבה עם לימודי חול, וכך גם בטלז ובפרשבורג בתקופות מסוימות. ב'פורת יוסף' היו תקופות שלמדו לימודי חול. ההיסטוריון מרדכי ברויאר טען שפורת יוסף היא הישיבה התיכונית הראשונה"
אחד מיעדיו של הספר, לדברי מחברו, הוא "לברר את הפולמוס סביב הישיבה התיכונית החרדית ולהציג ביושר את כל הטענות בעד ונגד, לצד עובדות היסטוריות לא ידועות מספיק, ואולי מתוך הבירור המעמיק הזה יהיה אפשר לדבר. ניקח לדוגמה את ר׳ אלחנן וסרמן (מגדולי התורה של יהדות ליטא, נרצח בשואה; ע"א). בתפיסה הרווחת הוא נחשב מתנגד הכי נחרץ ללימודי חול בישיבות, אבל בספר אני מציג בהרחבה את העמדה היותר מורכבת שלו, שקשורה לשאלות כמו מתי, מי, איך ובעיקר לשם מה. אני מראה שגם לשיטתו, עיקר החשש הוא מזה שילמדו את לימודי החול 'לשמה'. כלומר לא רק כמכשיר לפרנסה, אלא שהם חשובים בפני עצמם. בעיניו זה פסול, כיוון שבמצב כזה לימודי החול מתחרים עם התורה; אבל אם הם נועדו לשרת את המצב הנתון ולהשיג מטרות מסוימות, הוא בעד. במובן הזה הוא שונה למשל מרש״ר הירש, שראה במודרנה מטען חיובי בעצם, חלק מעבודת ה' אחת גדולה, וחשב שליהודי צריך להיות את כל ההיקף של תורה ואת כל ההיקף של מודרניות – לא כפשרה אלא כמשימה כפולה וחשובה. בספר אני מניח בהרחבה את שני הצדדים".
מחמאה מפתיעה מהרב שך
אחד הטיעונים המרכזיים המושמעים נגד הישיבות התיכוניות החרדיות הוא עצם ההתנגדות לחידוש, ברוח האמירה המיוחסת לחת״ם סופר, ״חדש אסור מן התורה״. טבילה דוחה את הטיעון הזה. "כשלומדים את ההיסטוריה מגלים שתופעת הישיבות התיכוניות החרדיות אינה חדשה. כבר בקלם הייתה ישיבה שלמדו בה לימודי חול, וכך גם בטלז ובפרשבורג בתקופות מסוימות. ב'פורת יוסף' היו תקופות שלמדו לימודי חול, עד כדי כך שפרופ' מרדכי ברויאר, ההיסטוריון של הישיבות, טוען שפורת יוסף היא הישיבה התיכונית הראשונה. בתקופה מסוימת הבינו שההכשרה של התלמידים צריכה לכלול גם לימודי חול. למרן הרב עובדיה יוסף יש תשובות בנושא הישיבה התיכונית, גם בתחומין א' וגם ביביע אומר. הוא אמנם טוען שם שצריך להעדיף ישיבה קטנה, אבל לא שולל ישיבה תיכונית בשום צורה. הוא עצמו כיהן תקופה מסוימת כרב במוסד שאנחנו יכולים לזהות כישיבה תיכונית חרדית.
"במרוקו היו ישיבות, מוצלחות יותר ופחות, שלימדו לימודי חול", ממשיך טבילה להציג את ממצאיו. "הבן־איש־חי דרש בבגדד בהקמה של תלמוד תורה מקומי, ואמר מפורשות שהוא רוצה שילמדו בו לימודי חול, ושיעשו את זה בחדר סמוך ללימודי הקודש כדי שהקודש ישפיע על החול. זו עובדה היסטורית לא ידועה בכלל, שהבן־איש־חי תמך בלימודי חול. האמת היא שאפשר לזהות את המגמה של הפתיחות עוד הרבה קודם, בתקופת הראשונים, ולמצוא הבדל בין מזרח למערב. בספרד הייתה יותר פתיחות לחכמות כלליות, וצמחו בה רופאים ומשוררים. באשכנז המצב היה אחרת.
"הרב שך טען טענות בסגנון 'מקובלנו מרבותינו שלא לשנות את מסורת הישיבות', אף שזו מסורת של מאה שנה בסך הכול. בבסיס כל הטענות עומד החשש הגדול ממשהו שיתחרה עם התורה במובן הזה שהקודש גם הופך למקצוע, מתמטיקה לצד תלמוד, ואז בעצם 'מושפל' מעמדה של התורה. זו כשלעצמה טענה שפותחת סט שאלות מעשיות מעניינות מאוד. נניח שהחלטנו להוסיף לימודי חול כי זה מה שאנו מאמינים בו כרצון השם – האם נקטין את המתמטיקה ביחס לגמרא? האם נחביא אותה? נלמד אותה בחדר נפרד? האם נבחן על גמרא או שנלמד אותה לשם שמיים? בספר אני עוסק בשאלות הללו".
"אני לא מעוניין להציע דגם חלופי לישיבה קטנה", מדגיש טבילה. "להפך, כשעבדתי במשרד החינוך פעלתי רבות שישיבות קטנות תמשכנה לשרוד ולשגשג, ואני מתפלל על זה עד היום. טוב שיש בעם ישראל ישיבות קטנות שלומדים בהן רק תורה. רק שזה לא צריך להיות הדגם הבלעדי והעיקרי, אלא אחד מני כמה".
אגב, מתברר שאותו הרב שך שהתנגד בחריפות לישיבות התיכוניות החרדיות, חלק להן מחמאה מפתיעה. "בספר שיחות עם המחנך הרב שלמה הופמן, הוא מספר שפעם הרב שך אמר לו שבוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות לא מבזבזים את הזמן, לומדים באופן שיטתי ומסודר הרבה יותר מאחרים, מסכמים דברים בכתב וכו'. אני רוצה להוסיף על זה שיש להם גם יותר דרך ארץ. אני רואה בוגרי ישיבות תיכוניות שמגיעים לישיבות גדולות ומתחילים לעשן למשל, ולמרות זאת הם לעולם לא יזרקו את הבדל על הרצפה. אפשר להגיד שהם חנונים או מרובעים, אבל למעשה יש להם יותר דרך ארץ. במסגרת העבודה שלי בעמותת 'לשם' אנחנו עושים מחקר מעניין שבודק ומתבונן בבוגרי הישיבות התיכוניות החרדיות מכל מיני היבטים. אחד הדברים המפתיעים שגילינו הוא הערך המוסף שיש להם דווקא בתחום לימודי הקודש".
מסלבודקה לגילמן
הרב בניהו טבילה (45) נולד בצפת וגדל בירושלים. בנעוריו למד בישיבת מאור התורה ובישיבת סלבודקה אצל הרב משה הלל הירש, שהיה אחד מרבותיו. לאחר נישואיו למד בכוללים להוראה ודיינות, במקביל ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. במשך עשר שנים עבד במחוז החרדי במשרד החינוך, כמפקח על מוסדות החינוך החרדיים העל־יסודיים. כיום הוא מלמד במסגרות שונות, סמנכ"ל עמותת "לשם" המקדמת ישיבות תיכוניות חרדיות, ומנחה במכון מנדל. הספר שלשמו נתכנסנו הוא עיבוד של הדוקטורט שלו, שנכתב באוניברסיטה העברית. לצד אלה הוא פעיל בנושאי סביבה, הנובעים בעיניו מחובה דתית לשמור על הבריאה, עוסק בהקמת בתי מדרש לבוגרי־ישיבות עובדים, ומשתתף במאבק למען תיקון מערכת המשפט בהסכמה ובהידברות.
איך היה המעבר מסלבודקה לגילמן, כלומר מספסלי הישיבה לבניין מדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב?
"מגיל צעיר מאוד היה בי צמא גדול להכיר עוד עולמות. מבחינה רוחנית התחזקתי כשהגעתי לאקדמיה. ביררתי שם את הזהות שלי והבנתי שיש לי המון עושר שאני הולך להילחם עליו, לעגן אותו, לנסח אותו ולאמץ אותו מחדש. יש יתרון גדול כשאתה מכיר כמה סביבות. חוץ מזה הייתי כבר נשוי, וזו אבחנה חשובה. אם הבן שלי ירצה ללכת לאוניברסיטה בתור רווק, אשתדל למנוע את זה ממנו. זה אחרת כשאתה נשוי".
"מבחינתי הרעיון של ישיבה תיכונית חרדית הוא לא איזו הפנמה של ביקורת ליברלית, שטוענת למה אנחנו לא שותפים ולא תורמים. אני חושב שהתורה לא רק מאפשרת את המודל הזה אלא גם דורשת אותו. אני משוכנע שזה החינוך שהקב״ה שמח בו ואוהב אותו, כי דרכו התורה מגיעה למימוש בעולם ולא מסוגרת בחדרים"
בעולם הליטאי מקובל לדבר על "נאר תוירה", רק תורה, כביטוי לתפיסת עולם שמקדשת את בלעדיות לימוד התורה. דווקא מתוך ההגדרה הזו מבקש טבילה לתת לגיטימציה לעולמות נוספים של דעת ועשייה. "נאר תוירה זו הגדרה רזה ומצומצמת לכאורה, אבל באמת יש בה פוטנציאל מרחיב. כי אם אנחנו רוצים שתהיה לנו רק תורה, אנחנו צריכים לסדר אותה עם העולם, עם המציאות. מבחינתי גם לכתוב מוזיקה, להטיס מטוס או לעסוק ברפואה אלה גילויים של אלוקות, ואלוקות היא תורה. הזוהר אומר 'קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא'. זה אומר שהתורה כוללת גם את האלוהות וגם את ההוויה הקונקרטית של עם ישראל, של בני האדם שחיים בעולם.
"התורה צריכה להיות מאוד רחבה ומכילה, כך שבסוף שום דבר אנושי לא יכול להיות זר לה, למעט תפיסות שמציעות פשט חדש במציאות. למשל התפיסה המרקסיסטית או הסוציאליסטית, שבאות עם יומרה להסביר מחדש את המציאות, ומתחרות עם התורה על הכוח של ההסבר. לשיטתן כל המציאות היא מאבק חומרי בין מעמדות, וזה ההסבר העמוק גם לגבי הדת, שבעלי הכוח משתמשים בה כדי להסוות את מה שבאמת מעניין אותם.
"המשבר הגדול שחווים סטודנטים חרדים שמגיעים לאוניברסיטה ומתחילים ללמוד פסיכולוגיה או סוציולוגיה הוא לא דברי כפירה קונקרטיים, אלא עצם הגילוי שיש מפתח אחר להבין את ההוויה, ושבעזרתו אפשר לסדר את כל העניינים, כולל מה שלימדו אותך בחדר ובישיבה. מה שראש הישיבה אמר לך ומה שהמשגיח אמר לך – אתה צריך עכשיו להבין כחלק משדה של מאבקי כוח למשל. יכולת הסברית חדשה למציאות, כזו שמתחרה עם התורה, היא מבחינתי עבודה זרה. אם אצליח לקחת חלק מההסבר הזה ולהשתמש בו בתמונה הגדולה שלי, שנובעת מהתורה – זה בסדר. אבל כשהוא בא להתחרות, להוות אלטרנטיבה, זה פסול בעיניי. יכול להיות שזה מה שמבדיל בסוף ביני כדוקטור חרדי ובין רב אורתודוקסי־מודרני, שחי עם שתי מערכות של ערכים בראש. לי יש מערכת ערכים אחת, שאותה אני משתדל כל הזמן להרחיב עד כמה שאפשר. זו בעצם השאיפה שלי ממודל הישיבה התיכונית החרדית".
אגוצנטריות רוחנית
בעיני טבילה, הסוגיה המרכזית שניצבת כיום בפני החברה החרדית היא "בעיית האחריות והאזרחות", כלשונו. "כל עוד לא נראה את עצמנו חלק מהמדינה – אנחנו בבעיה. עד שלא נבין שיש לנו תפקיד שהוא מעבר ללשרת את עצמנו – ולא רק בעניין הגשמי, אלא גם בעניין הרוחני – לא נמריא. יש לנו איזו תפיסה של אגוצנטריות רוחנית, של הסתגרות בד׳ אמות של הלכה. אותו אברך שכבר לא יכול להישאר בבית המדרש והולך לעשות קריירה, עושה את זה רק בשביל פרנסה. לא הוא ולא זה שנשאר בכולל שואלים את עצמם 'רגע, מה קורה? אחרי אלפיים שנה חזרנו לארץ, איך אנחנו עושים משהו רחב יותר שתורם לכלל?' התרומה הזו עשויה להיות האידיאל הגדול המגייס שעליו דיברנו. שלא נתייחס רק לתועלת האישית שיש לנו מתורה או מדרך ארץ, אלא נבוא ונאמר שאנחנו לוקחים את התורה ומכניסים אותה לחיים באמת. אנחנו צריכים לשאול מה התורה שלנו, שלמדנו בבתי המדרש, תורמת למציאות הרחבה, הכלל־ישראלית. איזה ערך מוסף אנחנו מביאים למרחב? מה אנחנו עונים על שאלות של צדק, של צדקה, של חלשים בחברה, של רוחניות וקדושה? המקום המסתגר והלא תורם הוא מקום חרפתנו".
ואיזה ערך מוסף אנחנו יכולים להביא?
"הבסיס שלנו צריך להיות לא רק 'תורה עם דרך ארץ' אלא יותר מזה, תורה עם דרך ארץ לתועלת הציבור. זוהי נקודת התורפה של החרדיות המודרנית, שהעלתה על נס איזה אידיאל של בורגנות חרדית. אני לא מזלזל באידיאל הזה, הרי חז״ל מדברים על תורה עם דרך ארץ ומשתמשים בפסוק 'טובה חכמה עם נחלה'. זה בסדר שאנשים רוצים לחיות טוב. האידיאל החרדי קידש בטעות את הסגפנות, וטוב שעושים לזה תיקון. אבל אי אפשר להסתפק בזה ולהישאר באידיאל של בורגנות שלווה ושבעה ומרוכזת בתוכה. זה על גבול הלא־מוסרי. אנחנו חייבים להוות חלופה שיש בה גם הבטחה. ודווקא לנו, כקבוצה קטנה ושולית יחסית, יש פוטנציאל כי אנחנו קבוצת תווך. אנחנו בין עולם הישיבות המסורתי ובין החיים המודרניים התוססים פה בארץ. אנחנו יכולים להיות שגרירים אמיתיים בין הצדדים.
"הציבור החרדי מכפיל את עצמו כל 16 שנה. אנחנו גדלים בקצב אקספוננציאלי. אם נמשיך עם השיעור הזה של תלמידים שאין להם שום הכנה לעולם התעסוקה, גם אם חלק מהם יעשו קורסים ויעבדו – הפריון שלהם, מה שהם יצליחו לייצר פר שעת עבודה, יהיה נמוך מאוד. זה אומר שבסוף נהיה קהילה שנסמכת בעיקרה על שולחן אחרים, שזה בעיניי מצב של חילול השם נורא. כבר היום יש תחושה שרבים לא מוכנים לשאת את זה יותר. אבל אנחנו צריכים לשנות את המצב לא בגלל שמבקרים אותנו על זה, אלא כי זה מצב לא טוב מנקודת מבטה של התורה.
"אנחנו חיים פה יחד, ואם המצב הזה שבו אנחנו מגדלים את ילדינו להיסמך על שולחן אחרים ימשיך, זה יגרום שבר חברתי שאי אפשר יהיה לאחות. כבר עכשיו מרגישים בסדקים שלו. זה מטיל עלינו אחריות מכוח התורה, מכוח הערבות ההדדית, מכוח ואהבת לרעך כמוך. חז״ל מתארים חיי עוני כחיים של ניוול לא רק גשמי, אלא גם רוחני ומוסרי. אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהל כקבוצת מיעוט זניחה. אנחנו כבר לא מיעוט קטן, אנחנו מיעוט גדול".
למיינסטרים החרדי יש אינטרס מובהק לתחזק את עמדת המיעוט.
"יש נטייה להסתכל על כל החרדים דרך העיניים של המיינסטרים, ואז רואים הכל דרך הפריזמה של רבי עקיבא פינת חזון איש. זו טעות. יש היום למעלה מחצי מיליון ילדים חרדים במערכת החינוך, חלקם הגדול דור ראשון לחרדיות. בחלוקה של שלושת הפלחים – ליטאים, חסידים וספרדים – הספרדים הם הפלח הכי גדול והכי צומח. זאת אומרת שהתפיסות שלנו על חרדיות לא תמיד מתכתבות עם מה היא החרדיות בשטח. ברגע שמבינים שהקהילה הזו ענקית ומגוונת, מתעוררת השאלה: האם התפיסה הליטאית הצרה, שבעיקר היא זו ששוללת את לימודי החול, נכונה לכולם? האם אמת־המידה שנקבעה בהונגריה או בליטא ברגע היסטורי מסוים רלוונטית גם היום? הרב לייבל מזכיר בהזדמנויות שונות שאנחנו צריכים ללכת עם ה'שולחן ערוך' שאומר בסימן קנ"ה: 'אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד', ובסימן הבא: 'אחר כך ילך לעסקיו, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו'. מה צריך יותר מזה?"
מתגעגע למוסיוף
אחד המכשולים המרכזיים בפני יוזמות מהסוג שאתה מקדם הוא הפוליטיקאים החרדים.
"נכון. כרגע התקווה שלנו מהם היא בעיקר שלא יפריעו. חלקם הקטן, בעיקר מש״ס, לפעמים עוזר פה ושם. אבל אחד הדברים שתוקעים את הפריצה הגדולה של התחום הזה הוא שאין לו אבא ואמא פוליטיים. בעיקר בממ״ח אך גם בית״ח (ישיבות תיכוניות חרדיות). המצב כרגע הוא שגם אם הורים רבים מעוניינים להקים מוסד בעיר כמו בני־ברק למשל, והרשות המקומית מתנגדת, זה פשוט לא יקרה. אף אחד לא שואל מה הזכויות של ההורים האלה, מה הזכויות של הילד החרדי הזה. הדרך להתגבר על זה תהיה לקיחת אחריות של המדינה על הנושא באמצעות תוכנית ארוכת טווח שמנותקת מהפוליטיקה. תוכנית שתעגן את זה שגם בערים שבהן השלטון המקומי לא מעוניין בממ״ח, אם יהיו מספיק הורים מעוניינים – המדינה, כשלטון מרכזי, תקדם הקמה של מוסד כזה. לצערי המצב החוקי כרגע לא מאפשר לדבר כזה לקרות. אגב, אני לא רואה קדושה של ממש בממ״ח. אם מחר הרב סורוצקין יפתח רשת של תלמודי תורה שלומדים בהם מתמטיקה, אנגלית ואזרחות ברמה גבוהה – מצוין".
לצד עשייתו החינוכית והמחקרית, טבילה מפרסם שירים בבמות שונות ומתכוון להוציא לאור בקרוב ספר שירה. "יש בי כמיהה גדולה לטבע שמעוררת אותי לכתוב שירה", הוא אומר. "אני חושב שדרך הטבע אפשר להתקרב מאוד לקב״ה, ובחרדיות יש איזה ריחוק מהטבע. השמיים מספרים כבוד אל, לא הרחובות והשכונות שלנו ולא בתי המדרש שלנו, אלא המרחבים והשדות.
"יש לי גם אהבה גדולה לעולם התורה הספרדי. האזור הזה של מוסיוף ושכונת הבוכרים, זו חצר בית המדרש בעיניי לא פחות מהלובי של סלבודקה או גבעת הישיבה של פוניבז׳. זה מקום מאוד משמעותי בילדות שלי, אפילו שלא גרנו שם, ואני כותב עליו. כבחור צעיר ליווה אותי כאב עמום. כבן להורים בעלי תשובה, מהפריפריה, הייתה בי איזו אי נחת תמידית. יש לי שיר על ישיבת סלבודקה, שאני מתאר בו געגוע לעולם שעזבתי אבל למעשה לא באמת עזבתי. הוא מתחיל במילים 'עשרים שנה לא דיברתי בלימוד'. למעשה כן דיברתי, רק בשיר כתבתי שלא".
