ההבדל בין תחילת ספר במדבר לסופו מעביר מסר חשוב לקראת הכניסה לארץ

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

ספר ויקרא נחתם בפסוק "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי", ואת ספר במדבר אנו מסיימים עם המצוות שנאמרו על הירדן לקראת הכניסה לארץ. אכן, בשתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר יסתיימו הציוויים של ה' לקראת הכניסה לארץ, ומכאן והלאה, בספר דברים, יהיו אלו דברי משה.

כפי שציינתי בשבוע שעבר, הפרשות החותמות את ספר במדבר מקבילות לפרשות הפותחות אותו, אשר מתארות את ההכנות למסע במדבר. עם זאת, נראה כי ההקבלה בין הנושאים מחדדת את ההבדלים המהותיים ביניהם ומלמדת אותנו מסר חשוב לקראת החיים הצפויים בארץ ישראל.

הפרשה פותחת בהלכות נדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'", "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה'". אנו נזכרים שפרשת הנזיר שעליה קראנו בתחילת הספר, המתחילה במילים דומות: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'".

אנו ממשיכים עם המלחמה במדיינים, שבאה בעקבות חטא בעל פעור ומתמקדת בנשות מדין, עליהן אומר משה "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה'". זוהי תמונת מראה לפרשיית האישה הסוטה בתחילת הספר – "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל".

ישנן עוד הקבלות רבות שאין כאן המקום לפרטן, אולם נציין עוד שתיים חשובות לענייננו: בפרשת מסעי מתארת התורה את מסעות בני ישראל לאורך כל התקופה במדבר. בחלק הראשון בספר נפתחו המסעות במילים "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ". בדומה לכך אנו קוראים בחלק האחרון: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'".

מתיאור המסעות אנו עוברים לתיאור גבולות הארץ, עליהם מצטווה משה "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ… וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ". אנו מזהים את ההקבלה לפתיחת הספר עם הציווי על המפקד וארגון המחנה: "וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם".

מתוך הדוגמאות הללו ננסה להבין את המשמעות הכללית של ספר במדבר.

המנהיגים יחליטו

בהכנות למסע במדבר, שאותן ניהלו משה ואהרן יחד עם הנשיאים, אנו רואים כי הקב"ה נותן למשה הוראות מדויקות איפה יחנה כל שבט, מי יהיה ליד מי, מי ייסע ראשון ומי אחריו, וכן הלאה. הכל נעשה בצורה מסודרת, "עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה".

לעומת זאת, כאשר בפרשת מסעי מצווה משה יחד עם יהושע (שיחליף אותו) ואלעזר הכהן, לעבוד עם הנשיאים על חלוקת הנחלות בארץ, אנו רואים שהקב"ה מתאר את גבולות הארץ כמסגרת כללית בלבד, ללא פירוט על המיקום המדויק של כל שבט, מי מקבל נחלה ליד מי וכדומה. להפך. מהכתוב "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" אנו למדים שהקב"ה משאיר את זה כביכול ליד הגורל, בניהול מנהיגי ישראל.

כך גם בדוגמה של הנדרים: בפתיחת הספר ראינו שיש אפשרות להפוך לנזיר, ולאורך פרק שלם קראנו פירוט מדויק של ההתנהלות הנדרשת מהנזיר. כאן, לעומת זאת, מדובר על נדר מאוד כללי, והדרישה היחידה מהנודר היא "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – תעשה מה שאמרת. פרשת נדרים גם נפתחת, באופן חריג, בפנייה ל"ראשי המטות", ומכך למדו בגמרא שהפרת נדרים היא ביחיד מומחה (כמו ראש מטה). כלומר, אם תרצה לדעת איך להתנהל עם הנדר – לך לראש השבט, למנהיג המקומי, והוא ינחה אותך על פי שיקול דעתו.

רוח הדברים

הבדלים אלה מבקשים להעביר מסר אודות ההבדל המהותי בין אופן ההתנהלות במדבר לאופן ההתנהלות בישיבה בארץ. המדבר, כפי שראינו בפרשה הראשונה בספר, הוא מקום של הפקר, אנרכיה וחוסר סדר. במקום כזה צריך לחיות לפי הוראות קפדניות וברורות. לנסוע בסדר מדויק, לצאת לדרך ולחנות רק על פי ה'. גם חריגות מהסדר המדויק, כמו הנזיר למשל, צריכות להיות מנוהלות לפי הוראות ברורות. אלה המשמעויות הראשונות של המושג "ספר הפקודים", שעליהן דיברנו בפרשה הראשונה בספר, בהקשר של המפקדים והתפקידים.

בשונה מכך, ההתנהלות בארץ ישראל תואמת יותר למשמעות השלישית שהזכרנו למושג "פקודים": לקחים, מוסר השכל, כאמור "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". החיים בארץ צריכים להתנהל באופן פחות נוקשה ומוחלט, ויותר טבעי וזורם. הארץ היא המקום שבו עם ישראל אמור לחיות שנים רבות במציאות משתנה, באזורים שונים. לכן, חלוקת הנחלות תיעשה על פי גורל. יהושע והנשיאים יחליטו למי מגיע יותר ולמי פחות, וכשיהיו לאנשים דילמות הן בדרך כלל יהיו קשורות לאותו זמן ומרחב ספציפי. מי שינהל אותן יהיה המנהיג בשטח, כגון נשיא השבט, המכיר את המציאות ויודע לכוון לפיה.

בארץ חייבים להתנהל על פי "דרך ארץ" שקדמה לתורה. ישנה כמובן המסגרת הכללית שנותן לנו הקב"ה, אולם לפני או במקביל ל"תורה" – להוראות המדויקות – נמצא שיקול הדעת. המנהיגים שלנו צריכים להיות אנשי רוח, שמבינים את "רוח הדברים" שציווה ה', כפי שהיה יהושע "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". לכן, במקום "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ", נאמר "עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ".

כך סיימנו את תקופת המעבר של המדבר על כל מורכבויותיה, ואנו נכנסים לארץ, שבה עיקר האחריות תהיה על כתפינו. נאחל לבאים אחרינו בהצלחה, ונאמר תודה לכל הקוראים שליוו אותנו במהלך המסע.

אנו מודים לחיים גורן, סגן ראש העיר תל־אביב, על עיוניו לחומש במדבר, ומקדמים בברכה את חיליק אברג'ל, סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע, שכתיבתו תלווה אותנו בחומש דברים