בסדר היום הציבורי בעת האחרונה אנו רואים כי כותרות חדשותיות רבות נוגעות ליחסי דת ומדינה בישראל. נושאים כמו גיוס בני ישיבות, כשרות, גיור, עלייה להר הבית, פסולי חיתון, בעיות עגינות, תחבורה ציבורית בשבת ואופיו של המרחב הציבורי בישראל מסרבים לרדת מסדר היום. כולנו מסכימים שנושאים חשובים אלו דורשים לימוד, ליבון ודיון מעמיק על מנת לפתור אותם.
נראה כי בתקופה האחרונה הפערים בתוך העולם הרבני אורתודוקסי הולכים וגדלים, הגבולות נמתחים והדבר מוביל לאסון של פיצול חריף. פסקי הלכה חדשניים במגוון תחומים צצים ללא הפסקה והלכות שעד לא מזמן היו מקובלות כמעט על הכול הפכו להיות נקודות מחלוקת: פסקי הלכה בנושאים כגון גיוס נשים לצבא, גישה הלכתית מקילה מאוד בגיור, הסמכת נשים לרבנות, הקמת מערכת כשרות פרטית והרשימה עוד ארוכה. עקב כך, החברה הרבנית האורתודוקסית נמצאת בתהליך של קרע הולך ומחריף שעלול להוביל בעוד שנים לא רבות לפערים שיאלצו את החלקים השונים בה להתנתק לגמרי זה מזה – ניתוק שקשה מאוד יהיה לתקן.
מפצלים את עצמנו לדעת
נכון להיום קיים חיבור מסוים בין רבני הציבור החרדי ורבני הציבור הדתי על גווניו המרובים, אך מחר חלילה עלולים אנו להגיע למצב שבו תיווצר חלוקה בין כופרים למאמינים, כאלו שאפשר להתפלל איתם וכאלה שאי אפשר לצרף למניין, ניהול רשימות של עדים הכשרים לנישואין ואלו שפסולים לעדות וכן הלאה. האם רחוק היום שיהיו כאלה שיפסלו נישואין רק משום השקפתו הדתית של העד? או משום שהוא נוהג לפי פסקים חדשניים שפסקו רבותיו? ברגע שהגבול הזה ייחצה לא ניתן יהיה לתקן את הקרע. האם רחוק היום שבו חלק מהרבנים יתייחסו אל הרבנים הפחות שמרנים ולאלו ההולכים בדרכם כאל רפורמים?
לצערנו כבר היום החלוקה הזו מתחילה, והיא רק הולכת ומתעצמת. אותה חלוקה מביאה לריבוי חתונות פנים מגזריות ובאופן טבעי מגבירה את תחושת הזרות והעוינות בין חלקי הציבור הישראלי, ואנחנו מפצלים את עצמנו לדעת.
אנו יכולים להאשים אלו את אלו; אלו יאמרו שה"אחרים" פועלים כנגד ההלכה ואלו יאמרו שה"אחרים" עוצמים את עיניהם ואינם משכילים לראות את המציאות המורכבת. האמת היא שלא משנה מי צודק בוויכוח – האשמות הדדיות אינן פותרות את הבעיה. אם הספינה תיבקע לשתיים כולנו נטבע, אלו שצדקו ואלו שלא.
קטונתי מלפסוק בענייני כלל ישראל, אך ברצוני להציע שיקול חשוב שעלינו לכלול במערכת השיקולים ההלכתיים המוכנסים לכלל נושאי הדת ומדינה: הדאגה לאחדות עם ישראל ואחדות העולם הרבני. כאשר מפרסמים פסק חדשני, עלינו לשאול את עצמנו האם זהו פסק שיוכל להעמיק את הקרע. גם כאשר מדובר על צעד ציבורי כזה או אחר המכוון לאמיתה של תורה ונועד להועיל לעם ישראל באופן כללי – צריך לקחת בחשבון את הנזק שעלול להיגרם לאומה.
איני דואג לרבנים ולכבודם האישי, אלא לציבור הישראלי כולו. כתב הרב קוק: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים" (אורות התחיה כ). לציבור החרדי ייגרם נזק כתוצאה מהנתק משאר עם ישראל, לציבור הדתי לאומי ייגרם נזק מהפרֵדה מעולם התורה החרדי וגם מהנתק הפנימי בין חלקיו השמרנים וחלקיו הליברליים, אך עיקר דאגתי נתונה לרוב רובו של עם ישראל – הציבור המסורתי שלא ידע כיצד לנהוג ויהיה קרוע בין העולמות וייוותר יתום. הקרע האידאולוגי־רוחני עלול להיווצר בין יישובים ובתוך היישובים עצמם, בין קהילות ובתוכן, בין ציבור המתפללים בבית הכנסת ואף במשפחות עצמן: אחים ואחיות, דודים ודודות, ואף בין בני זוג.
קל לדעת היכן הקרע יתחיל אך קשה לדעת היכן הוא יסתיים. אי אפשר לדעת מה יהיה הפסק שיהפוך את הקרע לבלתי ניתן לאיחוי, איזה צעד יגרום לחלק מהציבור להתנתק לחלוטין מחלקו האחר.
פריצת גדר מסוכנת
שמא תבואו ותאמרו: "רק האמת נר לרגלנו, ואין לנו להתחשב בשיקול כזה או אחר הסוטה מן האמת". אולם אין הדבר כך. כשם שמתחשבים בציבור מסוים והולכים לקולא – צריך גם להתחשב בציבור האחר וללכת לחומרא אם זוהי הדרך למניעת הקרע. שמא תטענו: "אם כך, לא נוכל לשנות ולחדש דבר!". לשמחתנו אין הדבר כן, הרי עינינו רואות ששינויים מתרחשים, אמנם לאט ובזהירות, אך בהחלט מתרחשים. יהיה קשה ותידרש סבלנות רבה, אך הזהירות תשתלם בסופו של דבר.
"אשרי אדם מפחד תמיד". אנחנו מפחדים מקרע עם אחינו הפחות דתיים, אך צריך גם לפחד מקרע עם אחינו החרדים, עם אלו המכונים חרד"לים ועם אלו השמרנים. צריך לפחד מקרע בתוך הציבור הדתי. כבר עכשיו אנו עדים לקרע הולך וגדל בין השמרנים יותר ובין הליברלים, והוא הולך ונעשה קשה וחריף הרבה יותר מאשר היה לפני עשר שנים. מה יהיה עוד עשר שנים מהיום? על תלמידי החכמים להרבות שלום בעולם, וגם אם צד אחד אינו עושה זאת על הצד השני לעשות זאת בחירוק שיניים ובסבלנות אין קץ.
כאשר אנו פועלים לפתור בעיות בוערות בנוסף לשיקולים הרגילים, צריך גם לקחת בחשבון את האחדות בין הרבנים, את החשיבות שהעולם הרבני יהיה כמה שיותר מאוחד בפסיקותיו. המשמעות היא שגם אם פסק מסוים נראה לנו חשוב, לפעמים לא נפסוק אותו, רק משום שהוא עלול להעמיק את הקרע בתוך העולם הרבני, ולהוביל לנתק מלא בתוכנו.
חכמים לימדו אותנו ש"כל המשנה ידו על התחתונה". מה שהיה הוא שיהיה עד שיוכח אחרת, עד שתהיה הסכמה רחבה שצריך לשנות ולמה, אחרת זו לא התקדמות אלא הליכה לאחור, זו לא חדשנות אלא פריצת גדר מסוכנת. המסורת ההלכתית שהתגבשה במאות השנים האחרונות מחייבת אותנו לא רק להתאימה לתנאי הזמן והמקום אלא לעשות זאת באחריות ובזהירות. אנו נדרשים להתייחס לכל שינוי בזהירות ובסבלנות וכך לפסוע צעד אחר צעד לעבר שינוי מבורך המקובל על רוב הציבור. ניתן לשנות ולחדש אך רצוי והכרחי לעשות זאת בזהירות ועל פי כללי הפסיקה המקובלים.
לצעוד לבד ובהסכמת זקני הדור
האמינו לי אחיי שאני כואב את החרמות והקטלוגים שנובעים מצדם של אנשי תורה מסוימים, לפעמים מהצד היותר שמרני. אך מכאן גם קריאתי: כאשר באים לפסק חדשני ולא מקובל, או לצעד הנהגתי שונה מהמקובל, עם השלכות כלל ישראליות, מוטב לצעוד קצת יותר לאט וביתר זהירות אך עם הסכמה רחבה ככל שניתן, ובעיקר של זקני הדור. בדרך זו, מלבד מניעת הקרעים בעם, ההצלחה תהיה גדולה הרבה יותר. יהיה מחיר מסוים לצעידה המתונה יותר אך הרווחים גדולים. גם נרוויח אחדות מתוך דעות מגוונות ומפרות וגם דעתכם תישמע יותר ותוכלו להשפיע יותר, ועם ישראל זקוק להשפעה הזאת.
עם ישראל הוא ספינה אחת ענקית. ניתן לשנות את הכיוון שלה לטובה, אבל אך ורק בתהליך ארוך שדורש הרבה סבלנות, כבוד הדדי, אהבה והערכה.
הרב שמעון פרץ הוא ראש ישיבת ההסדר ורב קהילת משכן יעקב בקריית גת מבית איגוד ישיבות ההסדר
