בשנות ילדותו ונעוריו בעיר דטרויט שבארה"ב, עולם הקבלה היה רחוק מאוד מתודעתו של פרופ' יוסי חיות. "אומנם למדתי בבית ספר יהודי, אבל לא הכרתי את הצד הרוחני של היהדות וחשבתי שאין ליהדות מה להציע לי בכיוון הזה", הוא מספר. "לקראת סוף התיכון הייתי בחיפוש רוחני, שלקח אותי לספרות רוחנית של דתות העולם. יום אחד פתחתי, לגמרי באקראי, את החומש עם ההפטרות שקיבלתי לבר־מצווה, וקראתי את ההפטרה לשבועות, עם חזון המרכבה של הנביא יחזקאל. באותו רגע התעורר בי חשק לחקור את הצד הזה של היהדות, שמעולם לא הכרתי. זמן לא רב לאחר מכן קיבלתי במתנה שני ספרים של חוקר הקבלה גרשם שלום, וגמעתי אותם בשקיקה. בגיל 19 חזרתי בתשובה והחלטתי לעלות לישראל. הרגשתי שאני חייב ללמוד תורה באוויר של ירושלים".
עם בואו ארצה פנה חיות ללמוד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. במקביל שוטט בישיבות מקובלים בירושלים. "הייתה אז בנחלאות ישיבה של מקובלים שהתפללו בה מתוך סידור הרש"ש (המקובל רבי שלום שרעבי, חיבר סידור ובו כוונות קבליות סבוכות; מ"ח). לאחר תקופה ששהיתי במקום, הרב שם הציב לי תנאי ואמר שהוא מוכן ללמד אותי להתפלל עם סידור הרש"ש אך ורק אם אהיה מוכן לעזוב את הלימודים באקדמיה. כעסתי על עצם התנאי, ועזבתי את המקום. באותה תקופה לא ידעתי שיש בכלל התנגשות בין עולם המחקר לבין עולם האמונה".
את התואר השני והדוקטורט, שעסק בתופעת ה"דיבוק", עשה חיות באוניברסיטת ייל. בתקופה זו הכיר את הרב שלמה קרליבך, שהופיע בהזמנתו בפני הסטודנטים היהודים באוניברסיטה. "הצטרפתי אליו כנגן, ועם השנים נעשיתי לאחד ממקורביו. לא ויתרתי על הופעה אחת איתו. לאחר מותו הובלתי במשך שנים רבות כשליח ציבור מנייני קרליבך ברחבי העולם, מדובאי ועד לונדון וניו־יורק".
לא הרגשת סתירה בין פעילותך כחוקר ובין הובלת מניין קרליבך שמתאפיין בדבקות והתלהבות?
"באופן כללי, אחרי הרבה שנים בעולם המחקר קשה לי יותר להיות במצב נפשי של ודאות גדולה, או לדבר באופן מוחלט לגבי נושאים שונים. המחקר הפך אותי לזהיר יותר. אבל לגבי התפילה, לא נראה לי שהמחקר צריך להיכנס לשם בכלל. האם אני לא יכול לנגן היום באך ומוצרט בהתלהבות בגלל שלמדתי מוזיקולוגיה? תפילה היא לא מה שיש בשכל, זה מה שאתה עושה עם הלב".
הכול התחיל בשולחן שבת
בעשור האחרון עוסק חיות, כיום ראש הקתדרה למורשת ההגות היהודית ע״ש וולפסון באוניברסיטת חיפה, במחקר פורץ דרך של ז'אנר קבלי נשכח: האילנות הקבליים. אלו הן מגילות קלף המכילות תרשימים, לרוב דמויי עצים, ששורשיהם למעלה וענפיהם מסתעפים כלפי מטה, אשר נכתבו על ידי מקובלים החל מהמאה ה־14 ועד סוף המאה ה־19. המגילות שאפו לשרטט את מבנה העולם האלוהי, ונתנו ביטוי ציורי ומפורט ל"אילן הספירות" כפי שמקובלים מאסכולות שונות הבינו אותו, ול"השתלשלות העולמות" על פי תורת האר"י. לפני כשנה אף ראה אור ספרו המקיף של חיות, The Kabbalistic Tree ("האילן הקבלי"), בהוצאת אוניברסיטת מדינת פנסילבניה, המכיל מעל 250 תמונות של אילנות, רובם הגדול מתפרסמים לראשונה.
חיות התוודע לנושא האילנות במקרה, במהלך ארוחת שבת אצל חברו חוקר הקבלה ד"ר מנחם קאלוש. כשראה על שולחנו של המארח צילומים של המגילות, הגדושות תרשימים קבליים ועמוסות טקסטים, שאל לפשרם. קאלוש סיפר כי אספן בשם ויליאם גרוס פנה אליו כדי שיחקור את המגילות החידתיות, וכי עד כה אף חוקר קבלה לא נרתם למשימה. "אמרתי לעצמי 'זאת מתנה מן השמיים'", מתאר חיות. "מתי נקרית לך הזדמנות לחקור ז'אנר חדש במדעי היהדות, שלא נחקר מעולם? ברגע שנכנסתי לעולם האילנות ראיתי שזה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. הבנתי שמעבר לאוסף גרוס, שאיתו התחלנו, יש עשרות מגילות כאלה, אם לא מאות, שמפוזרות בספריות ואוספים שונים ברחבי העולם. עם הזמן הצטרפו למלאכת המחקר שותפים נוספים. בשנים האחרונות עובדים איתי ד"ר אליעזר באומגרטן, ד״ר אורי ספראי וד״ר חנה ג׳נטילי".
ויליאם גרוס (84), מי שמחזיק באחד מאוספי היודאיקה החשובים בעולם, הוא האדם שבזכותו התאפשר לחיות ולחוקרים אחרים להיכנס לפרדס האילנות ולחקור את הסוגה המיוחדת. "בשנות השישים, בתחילת דרכי כאספן, נתקלתי לראשונה באילנות קבליים", מספר גרוס. "לא ידעתי מה פשר האיורים המופלאים שאני רואה, וגם לסוחרים שמכרו לי את הציורים לא היה מושג קלוש במה מדובר. אבל הגרפיקה שיגעה אותי, והייתה בי כל הזמן ידיעה פנימית שמדובר במשהו חשוב. קניתי וקניתי, וכך נבנה האוסף. רק כעבור שנים, כשפגשתי את החוקרים ד"ר מנחם קאלוש ופרופ' יוסי חיות, הבנתי מה עומד מאחורי האיורים המורכבים הללו". אוסף גרוס כולל כ־36 אילנות, והוא החשוב בעולם בסוגה זו.
"בעשר השנים האחרונות נסעתי לספריות בכל רחבי העולם כדי לאתר אילנות קבליים נדירים", מספר חיות. "ספרי האחרון התחיל כקטלוג של אוסף גרוס, והוא מבוסס עליו במידה רבה. יחד עם עשרות אילנות שמצאתי באוספים אחרים מסביב לעולם, תיארתי בספר את התופעה מראשיתה – מתי התחילו לצייר אילנות, ממה הם הורכבו ולאילו מטרות הם שימשו את המקובלים".
האיטלקים השקיעו
בזכות הפרסומים הרבים של פרופ׳ חיות ושותפיו, התעצמה בשנים האחרונות המודעות לתחום בקרב אספנים וחוקרים. התעניינות גוברת זו הובילה להחלטתם של אנשי הספרייה הלאומית בירושלים לרכוש את אוסף האילנות של גרוס לקראת מעברה הקרוב של הספרייה למשכנה החדש. 36 האילנות של גרוס הצטרפו ל25 האילנות הקיימים זה מכבר בספרייה הלאומית, וכך היא הפכה לבעלת האוסף הגדול בעולם של אילנות קבליים. הספרייה כבר מחזיקה כיום באוסף הקבלה הגדול בעולם, הידוע כאוסף גרשם שלום.
"השליחות שלנו כספרייה הלאומית של העם היהודי כוללת גם איסוף יצירות ייחודיות, ואנחנו בטוחים שהרכישה תוסיף למעמדה של הספרייה כמרכז רוחני חשוב של היצירה היהודית. האוסף החדש יזמין לכאן חוקרי קבלה ויהדות מרחבי העולם, שיוכלו לחקור את האילנות ולשפוך אור על תחומי דעת נוספים". אומר ד"ר חיים נריה, אוצֵר אוסף היהדות בספרייה הלאומית ע"ש חיים וחנה סלומון.
"בכל מקום בעולם שהיו בו מקובלים, הם יצרו מגילות בז'אנר האילן הקבלי", מסביר חיות. "מצאנו אילנות שנכתבו על ידי מקובלים במזרח אירופה ובמערבה, בספרד, בגרמניה, בצפון אפריקה, בתימן ובעיראק". חיות מציין בין האילנות היפים והמושקעים ביותר מבחינה חזותית, נמנים אלה שיצרו המקובלים האיטלקים. אחת הדוגמאות לכך היא אילן שפרופ' חיות כינה בשם "היריעה המפוארת", שברחבי העולם ישנם כתריסר עותקים שלו. מדובר באילן הבולט בצבעוניותו ובאיוריו המפורטים. אורכו כשלושה מטרים, הוא מכיל כ־33 אלף מילה, ומגלם את תמצית הידע הקבלי של מקובלי איטליה עד שנת 1500.
אגב, האילן המדובר עורר גם את סקרנותו ותשומת ליבו של חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום. במהלך מחקרו בארכיון גרשום שלום בספרייה הלאומית, נתקל חיות בפתק בכתב ידו של שלום, ובו התייחסות לסוגת האילנות הקבליים. "הוא כותב שם, בגרמנית, שהוא היה בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד וחזה ב'יריעה המפוארת', ומתאר אותה כ'טקסט ענק, לא ידוע'. לשלום לא היה זמן לחקור את הכל; הוא רשם את הפתק, זרק לתיקייה והמשיך הלאה. היכן ששלום עצר, ביקשתי אני להמשיך".
ד"ר נריה מציין כי האילנות שבאוסף שופכים אור לא רק על ההיסטוריה של הקבלה אלא גם על ההיסטוריה היהודית בכלל. "למשל, תמיד חשבנו שארץ ישראל הייתה ענייה יחסית ביצירה חומרית בתקופת ימי הביניים, והנה אנחנו מוצאים שדווקא כאן נוצרו כמה וכמה אילנות. כמו כן, בזכות מציאת אילנות קבליים בכורדיסטן, נודע לנו בכלל על הגעתם של מקובלים לארץ זו, רב ותלמידיו שלמדו ברמה גבוהה מאוד. אלה חידושים חשובים לא רק בחקר הקבלה, אלא גם בהיסטוריה של עם ישראל".
תופעה מעניינת נוספת היא עצם השיבה לתצורת המגילות. "ספרים כבר היו בשימוש באותה תקופה, ועם זאת, המקובלים חוזרים לעולם המגילות. המצאת הספר ייתרה למעשה את הכתיבה המורכבת על מגילות קלף, בשל חוסר יעילותן. בספר הרבה יותר קל לדפדף מתחילתו לסופו. עם זאת, מבנה המגילות אִפשר להביע מסרים ואיורים שבתצוגה של ספר קשה יותר להביע", מסביר נריה.
העדפת המגילה על הספר מבטאת אולי עניין נוסף, כפי שמציין פרופ' חיות: "כל מגילה שהייתה בשימוש על ידי יהודים בתקופה הזו, הייתה מיועדת לשימוש ריטואלי". ואכן, האילנות שימשו לא רק כחומר עיוני ללימוד העולמות הקבליים, אלא גם כמדריך חווייתי. אחת ההמחשות לכך מצויה באותו אילן איטלקי, "היריעה המפוארת", שפרגמנט ממנו מצוי באוסף גרוס שנרכש על ידי הספרייה הלאומית. בין השאר מצויר שם הסיפור המפורסם ממסכת חגיגה, על ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס: "בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחֵר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום". בציור נראה בן־עזאי שוכב, בן־זומא בהלם, אלישע בן אבויה ("אחר") הולך לכיוון אחר, מה שמסמל את יציאתו מעולם האמונה, ואילו רבי עקיבא מצויר פעמיים על האילן – ליד חבריו למטה, וליד חיות הקודש של המרכבה למעלה. בטקסט מצוטט קטע המתאר את עלייתו של רבי עקיבא, ועל האילן נכתב בלשון ציווי "היה כרבי עקיבא". על בסיס האיור הזה ודומיו טוענים חוקרים כי יש להתייחס לאילנות הקבליים גם כמפות הדרכה וקריאה לעלייה אל העולמות העליונים.
"זה יותר מדיאגרמה בלבד, זה חומר חווייתי", אומר נריה. "חלק מהאילנות היו פרוסים בבתים פרטיים, ועזרו למקובלים להתמקד ולהתכוון היטב במהלך התפילה ולפניה. בתפיסה הקבלית יש חשיבות להבנה באיזה עולם אתה נמצא כדי שהתפילה שלך תתקבל. המגילות שימשו לא רק לצורכי לימוד וקריאה פסיבית, אלא עוררו את המקובל לפעולה".
חשש מהגשמה
הדבר עשוי להישמע מפתיע, אבל האילנות ביטאו גם יומרה מעין־מדעית. פרופ' חיות מסביר: "שני תחומי המדע הנחשבים ביותר בימי הביניים היו האסטרונומיה והפילוסופיה של הטבע. התרשים השכיח ביותר בקרב האסטרונומים הציב את מבנה היקום כעיגולים בתוך עיגולים, ואילו בקרב הפילוסופים הטבעיים, התרשים המרכזי היה בסכמת האילן. העיגולים ייצגו את המבנה של הקוסמוס הגשמי, ולכן הם העלו חשש מסוים ל'הגשמה' כאשר הם הועתקו לשמש כייצוג של העולם האלוהי. האילן, לעומתם, אִרגן ידע מבלי להגיד דבר על מרחב או מיקום כלשהו. כך, למשל, כאשר באילן היוחסין שלי מצויר שההורים שלי 'מעלי' והסבים שלי 'מעליהם', זה לא אומר שאם אני מסתכל כלפי מעלה אני אראה אותם. זה צעד מבריק של המקובלים. הם אימצו סכמה גרפית להצגת מבנה האלוהות, שאין לה זיקה כלשהי למרחב הפיזי בעולם. כך הם יכולים לכתוב שספירת הכתר נמצאת 'למעלה', ו'מתחתיה' מצויות התפארת והמלכות".
השימוש באילנות לא נבע גם מעולם דימויים פנים־יהודי?
"זה נכון שכבר ב'ספר הבהיר' הקדום מדובר על 'אילן הכל' שנברא על ידי האל וקיים מראשית הבריאה. עם זאת, המקובלים אינם מציירים את העץ הזה, ולא את עץ החיים של ספר בראשית. הם פשוט השתמשו באינפוגרפיקה המכובדת ביותר של התקופה. השימוש הזה מעיד על כך שהמקובלים תפסו את עצמם בראש ובראשונה כאנשי מדע – מדענים המתמחים בחוכמת הנסתר. הרי חוכמה בעברית דאז פירושה מדע. האילן היה אמצעי מתוחכם שהם אימצו כדי להציג את הקוסמולוגיה הקבלית שלהם, ודרכו הם הציגו את הידע הקבלי של תקופתם".
אז הם אנשי מדע, אבל למגילות היה גם תפקיד רוחני.
"מצד אחד, האילן הוא מפה של העולם האלוהי; מצד שני אין קשר בין מה שרואים בסכמה ובין שטח כלשהו בעולם הגשמי. צריך לזכור שבימי הביניים איורים ומפות נתפסו בצורה שונה ממה שאנו מבינים כיום. היום אנחנו שומעים ׳מפה׳ וחושבים על כלי עזר להגיע מתל־אביב לירושלים. אבל מפות בימי הביניים דומות יותר למה שאנחנו מכנים כיום 'מציאות מדומיינת'. מפה של ירושלים, למשל, לא נועדה ללמד את איש ימי־הביניים איך להגיע מנקודה אחת לשנייה בתוך העיר, אלא להנכיח אותה בתודעה שלו ולהזמין אותו לעלייה לרגל מדומיינת. כמובן, למפה יש גם מטרה פדגוגית. היא מאפשרת לשייך בין כינויים שונים הכתובים על גביה, ובכך לסייע בשינון, בקשירת קשרים ובזכירת המידע. עם זאת, עצם ההתבוננות במפה מזמינה את המתבונן בה לצאת ל'מסע' בעולם האלוהי".
חיות מבחין בין אילן הספירות הקבלי הקלאסי, ובין "האילנות הלוריאניים" שנוצרו לאחר התפשטות קבלת האר"י. בעוד האילן הקבלי נאמן יותר למערכת הפשוטה של הספירות, האילן הלוריאני מבטא מורכבות גדולה יותר של המערכת האלוהית. "אם האילן הקלאסי הוא מפה, אפשר לומר שהאילן הלוריאני הוא מעין תרכובת של מפה וציר זמן גם יחד. המקובל שעובד עם האילן הלוריאני משתתף בדמיונו בשחזור עולם האצילות האלוהי. חלק מרכזי בפרקטיקה של המקובל היא ביצוע ההתבוננות הזאת תוך כדי גלילת המגילה, כאשר אט אט נחשפים בפניו עוד ועוד שכבות של העולם האלוהי. לצד זאת, האילן גם נותן למקובל תמונה אידיאלית של השתלשלות העולמות המורכבת בקבלת האר"י, בדגש על עולם האצילות – החיונית למי שמבקש לקדם את תיקונם".
איך אתה מסביר את ההתעלמות של עולם המחקר מהאילנות הקבליים?
"בדומה לחוקרים אחרים שעסקו בתולדות הרעיונות, חוקרי קבלה הבינו את עצמם בעיקר כחוקרי טקסטים. כך למשל, כשהוציאו במהדורות מדעיות את כתביו של ג'ורדנו ברונו, הוגה חשוב מתקופת הרנסנס, פשוט השמיטו את כל הדיאגרמות והתרשימים שהיו בספרים שלו. אלא שברונו בעצמו הכין את הדיאגרמות הללו, מה שמלמד אותנו עד כמה הן היו חשובות בעיניו לא פחות מהטקסט. במקרה שלנו מדובר בז'אנר המשלב טקסט ותמונה בצורה מחוברת שלא ניתנת להפרדה. בגלל המרכזיות של הציור בז׳אנר, הוא פשוט נזנח. חוקרי רעיונות וטקסטים לא ידעו איך לאכול אותו, וויתרו מראש".
גם חוקרי אמנות לא עסקו בהם.
"רוב רובם של האילנות לא מספיק מושכים את העין כדי שחוקרי תולדות האמנות יתעניינו בו. חוקרי אמנות התעניינו בעיקר בתמונות יפות. אין לנו הרבה אמנות יפה מהסוג הזה שקשורה לאילנות הקבליים. בנוסף, הם היו חסרים את הידע הדרוש כדי להבין במה מדובר. מאז שנות השמונים ישנו מפנה בעולם האקדמי, כאשר גם בקרב חוקרי הגות וחוקרי תולדות האמנות יש עניין גובר במקומם של ציורים ותרשימים בהגות דתית ומדעית בימי הביניים".
אתה מזכיר במחקר שלך שהאילן הלוריאני הראשון שנדפס, פורסם בוורשה בשנת 1864. נדמה שגם המקובלים עצמם זנחו במהלך השנים את העיסוק באילנות.
"מכל מיני סיבות, הסוגה הזאת הושמה בצד על ידי אנשים שעסקו בתורת הסוד. מלכתחילה, כל העיסוק באילנות מעלה את השאלה האם מותר בכלל לצייר את האלוהות. ספרות קבלית הודפסה כבר מהמאה ה־16, אבל רק באמצע המאה ה־19 מישהו בעולם היהודי העז להוציא אילן לדפוס. אם מסתכלים בהסכמות לאילן המודפס, אפשר להבחין בחשש מפני הפצתו ברבים, שמא אנשים לא יבינו במה מדובר ויגשימו את האלוהות".
לאורך השנים, האילנות הקבליים עוררו גם הסתייגויות וחששות מצד חלק מחכמי הקבלה. כבר רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, הביע את חששו מההגשמה הכרוכה במפגש עם האילנות. בפירושו לספר הזוהר הוא כתב כי "אין אשמת מציירי האילנות גדולה… אבל אשמת המאמינים הגשמות וציורי הספירות במציאות ציורם בגשמיות הציור, כי רבה חטאתם כי כבדה מאוד, גרמה שראוי לכל מצייר אילן או צורה לשלול מיד הגשמיות מכל ענין". הרמ"ק לא שולל אפוא את העיסוק באילנות, אלא מעיר את תשומת ליבם של המאיירים לסוגיה וקורא להם להדגיש את שלילת הגשמיות ולהבהיר כי מדובר בציורים שנועדו להמחשה בלבד.
כדוגמה לחשש מהגשמה מזכיר חיות את "אילן שנדוך", שצייר הרב ששון שנדוך, מחכמי עיראק במאה ה־18. זהו אילן מרשים המתפרס לאורך כ־11 מטרים, ומאויר באופן נועז: אחד מחלקיו כולל דמויות אנושיות, המצוירות באופן ריאליסטי ביותר.
קליק לספירת המלכות
האם ניתן לראות באילנות המשך לסוגה שהייתה קיימת קודם לכן בספרות הסוד היהודית, או שמא זו התחלה חדשה לגמרי?
"לא ממש, אבל הוויזואליציה של המרחב האלוהי בספרות הסוד היהודית הייתה תמיד עניין מרכזי. זאת בניגוד למשל למיסטיקה הנוצרית, שם המיסטיקן כותב בעיקר על החוויה האקסטטית והרגשית שנובעת מאהבת ישו, בכתיבה מאוד אישית ואוטוביוגרפית. אם חוזרים עוד אחורה לספרות ההיכלות, יש מרחבים שלמים שהמחברים מרגישים בנוח לומר 'פה יש מדור בהיכל הזה', ו'כאן קיים המדור הזה'. גם בספרות הזוהרית ברור שהמקובלים חושבים באופן ציורי. חכמי הסוד היהודים מדברים באופן מאוד 'אובייקטיבי' על העולמות השמיימיים האלוהיים. כשאתה לומד את הדברים האלו, אתה באופן טבעי מדמיין אותם".
חיות מקווה שבעתיד מחקר האילנות יפרוץ לכיוונים נוספים. בשבוע הבא הוא ישתתף בכנס בינלאומי במדעי היהדות בגרמניה, ובמסגרתו יגיב לשלוש הרצאות של חוקרים צעירים אודות אילנות קבליים, כל אחת מזווית חדשה. בעזרת שותפיו ב"מפעל האילנות" שוקד חיות על תפעול אתר אינטרנט (ilanot.org) המנגיש את האילנות לחוקרים ואף לקהל הרחב. "כבר היום אנשים יכולים להיכנס ליריעה המפוארת שמצויה בספריית אוקספורד, ועל ידי הקלקה לעשות זום לכל מקום ברחבי האילן".
עד כמה האילנות תופסים מקום בחייך הדתיים?
"פעם ביקשתי מהרב שלמה קרליבך שיעזור לי להכריע בין שתי כוונות לפני טבילה במקווה. הוא נזף בי, 'מה אתה מדבר איתי על כוונות, תקפוץ למקווה כמו שאתה אוהב את אשתך'. בתור קרליבכי, הדתיות שלי הרבה יותר אימפולסיבית ורגשית. ר' שלמה היה אומר ש'מפות הן לתיירים'. העולם הדתי שלי פחות תלוי בעבודה מול מפה. אני מאוד מתעניין באילנות, ואני מכיר אנשים שעבורם האילן יכול להיות חפץ מרכזי בהתבוננות הקבלית שלהם. עם זאת, בתור חוקר אני מנסה לגלות את המשמעויות והשימושים של אילנות קבליים לאורך כ־600 שנה. אני שואף להבין אילו סיפורים הם מספרים לנו על תפיסות האל של יוצריהם, ואילו חלונות הם פותחים לנו להבנת חיי המקובלים בקהילות ישראל לאורך הדורות". #
