"אמי, אל תשחטיני!" הזיקה בין מסעי הצלב לקינות תשעה באב

מנהג אמירת קינות בתשעה באב איננו מוזכר בספרות חז"ל, ונראה אף שבתקופת הגאונים הוא לא התקיים בבבל. הקינות נוצרו כנראה בארץ ישראל החל מהמאה החמישית לספירה, ובמהלך הדורות נכתבו עוד ועוד קינות. רבות מהן נכתבו על אירועי החורבן, לצד קינות שנכתבו על אירועים שהתרחשו בתקופות אחרות. לצד היותן כלי להבעת יגון וצער, הקינות היו דרך לשמר את זיכרונם של אירועים היסטוריים קשים.

בסדר הקינות הרווח בקהילות אשכנז בולטות הקינות על אירועי תתנ"ו (1096). הידועה שבהן פותחת במילים "מי יתן ראשי מים". רישומם של המאורעות היה חזק, והם השפיעו על עולם המחשבה היהודי. כיוון שהם התרחשו בעיקר בימי ספירת העומר, הדבר השפיע על מנהגי האבלות בתקופה זו בקהילות אשכנז.

בעקבות האירועים חוברה גם תפילת "אב הרחמים", שבתחילה נהגו לאומרה בשבת שלפני שבועות ובשבת שלפני תשעה באב, אך בהמשך פשט המנהג לאומרה כמעט מדי שבת. תפילה זו עוסקת בקריאה לה' שינקום את נקמת דם עבדיו השפוך, ומצטטת פסוקים שונים ברוח זו:

אַב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְּשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם… "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי"… "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ", וְאוֹמֵר "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים", וְאוֹמֵר "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה, מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ".

מה אירע באותם ימים ומי הם אותם קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש השם?

דיני קורבנות

בשנת 1096 יצא לדרכו מסע הצלב הראשון, בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבנוס השני לגאול מידי המוסלמים את המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, ובהם כנסיית הקבר. הצלבנים צעדו מאירופה לארץ הקודש, תוך שהם זורעים הרג והרס בקהילות יהודיות שנקרו בדרכם, במיוחד בקהילות עמק הריינוס.

כרוניקאים נוצרים שחיו בתקופות מאוחרות יותר מתארים נאום נלהב של האפיפיור שגרם להתרגשות רבה בקרב שומעיו, עד שאלו קרעו את שכמיותיהם בצורת צלב וקראו: "זהו רצון האל! זהו רצון האל!". לעולם לא נדע מה בדיוק נאמר בנאומו של האפיפיור, אולם ברור שבמבחן התוצאה הנאום הוביל לתגובה אדירת ממדים. גל של התלהבות דתית סחף את אירופה. לקריאה נענו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא גם המון משולהב ואחוז התלהבות דתית.

כאשר הצלבנים הגיעו לאזורי ריכוז יהודיים בקהילות עמק הריינוס, הועמדו היהודים בפני שתי אפשרויות – המרה או מוות. אולם היו יהודים שבחרו בדרך שלישית, אקטיבית. הם לא המתינו בחיבוק ידיים לנושאי הצלב, אלא בחרו ליטול את חייהם בידיהם והתאבדו. כאוב ותמוה יותר הוא טבח ילדים, ילדות ובני משפחה בידי הוריהם וקרוביהם, כדי למנוע מהם ליפול בידי הצלבנים ולהתנצר בכפייה. כך, לדוגמה, מתואר באופן מזעזע ומפורט מקרה אחד מהעיר מגנצא:

ושם היתה אשה חשובה, מרת רחל הבחורה בת ר' יצחק ב"ר אשר. ותאמר אל חברתה: 'ארבעה ילדים לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בטעותם. גם בהם תקדשו את הקודש… ותקח את יצחק בנה הקטן – והיה נער נעים מאוד – ותשחט אותו… והנער אהרון כשראה כי נשחט אחיו והיה צועק: 'אמי, אמי, אל תשחטני!' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. ותקח את שתי בנותיה בילא ומדרונא וזבחה אותם לד' אלוקי צבאות, אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו. וכאשר השלימה הצדקת שלושה בניה לזבוח לפני בוראינו, אז הרימה קולה וקראה לבנה: 'אהרון, אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם'. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל מלך רם ונשא (א"מ הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, עמ' קא-קב).

בכרוניקות שונות שהגיעו לידינו מופיעות עדויות נוספות רבות למעשים שבהם יהודים זבחו את יקיריהם ובלבד שלא יתנצרו. דוגמה לדפוס פעולה זה ניתן למצוא גם במעשה אודות ר' יצחק בן דוד, הפרנס של מיינץ. ר' יצחק ניצל מהפרעות בזכות התנצרותו, אולם יומיים לאחר שוך הפרעות, בערב חג השבועות, הוא לקח את ילדיו לבית הכנסת ושחט אותם בטקסיות. משם פנה לבית אביו, שבו שהתה אמו הפצועה, והעלהו באש על יושביו. הוא חזר לבית הכנסת, הסתגר בו והעלה גם אותו באש. כך מסופר בכרוניקה של שלמה ב"ר שמשון:

ויאמר לה: 'אהה אימי גבירתי, גמרתי בליבי להקריב קרבן חטאת לאלוקי מרום, אמצא בזה כפרה'. ויהי כאשר שמעה את דברי בנה… השביעה לו שלא לעשות דבר זה… ומר יצחק, בנה החסיד, לא הבין לדבריה ולא שמע אליה… ויקח מר יצחק הצדיק את שני בניו, בנו ובתו ויוליכם דרך החצר בחצי הלילה ויביאם אל בית הכנסת לפני ארון הקודש. וישחטם שם על קידוש השם הגדול, אל רם ונישא, אשר ציוונו בלי להמיר יראתו… ויז מדמם על עמודי ארון הקודש… [ויאמר:] 'והדם זה יהיה לי לכפרה על כל עוונותי'. וישב החסיד דרך החצר אל בית אביו והדליק את הבית בד' זוויותיו, ואמו נשארה בבית ונשרפה על קידוש השם. והחסיד, מר יצחק, חזר בשניה לשרוף את בית הכנסת. והדליק האור בכל הפתחים… ונשרף שם איש תם וישר וירא אלוקים. והנה נפשו גנוזה בגורל הצדיקים בגן עדן (שם, עמ' לו-לח).

כפי שעולה מהמילים האחרונות בקטע המצוטט, הכותב רואה את המעשים באור חיובי. כך עולה גם מהקינה המפורסמת "אמרתי שעו מני", מאת רבי קלונימוס בן יהודה, המכילה תיאור מפורט של שחיטת הילדים בידי הוריהם. הנה משפטים ספורים ממנה:

כָּבַשׁ הָאָב רַחֲמָיו לִזְבֹּחַ/ יְלָדִים הִשְׁלִים כְּכָרִים לִטְבֹּחַ/ הֵכִין לְבָנָיו מַטְבֵּחַ/ לְאִמֹּתָם נוֹאֲמִים הִנֶּנּוּ נִשְׁחָטִים וְנִטְבָּחִים/ כְּהִקְדִּישׁוּם לַטֶּבַח וְהִתִּיקוּם לַאֲבָחִים/ נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים/ מִי יִשְׁמַע וְלֹא יִדְמַע/ הַבֵּן נִשְׁחַט וְהָאָב קוֹרֵא אֶת שְׁמַע/ מִי רָאָה כָּזֹאת מִי שָׁמַע.

ממקורות שונים עולה כי לא די בכך שבני אשכנז דבקו באמונתם וזבחו את יקיריהם ובלבד שלא יתנצרו, הם אף אחזו באידיאולוגיה דתית שמחילה דיני קורבן על "קורבן אדם", והשתמשו בטרמינולוגיה של בדיקת הסכין, הזאת הדם וברכת הזבח בדברם על הקרבת ילדים.

מבקש כפרה

מעשים אלו עם המינוח שנלווה אליהם נראים לכאורה זרים לחוקי התורה ולמוסר התורה, השוללים בתוקף קורבן אדם. מה אפוא פשר הדברים? האם דעת פוסקי הדור הייתה נוחה מן המעשים הללו? על אף קיצוניותם של המעשים, והסתירה ביניהם ובין המוסר התורני והאנושי, הם עוררו גינוי מועט. לרוב קיימת הסכמה שבשתיקה לגביהם, והם אף שימשו דוגמה לחיקוי במסעי הצלב הבאים. כך למשל ניתן לראות את מעשיהם של יהודי יורק במסע הצלב השלישי בשנת 1190. ב"ספר הזכירה", לר' אפרים ב"ר יעקב מווינה, מתוארים מעשי השחיטה שביצעו יהודי יורק איש ברעהו:

אחרי כן בשנת תתקנ"א קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך אשר באנגליטרה בשבת הגדול, ועת הנס, נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד ר' יום טוב וישחט כס' נפשות, וגם אחרים שחטו שם (עמ' קכז).

לפנינו עדות לא רק על המעשים הקשים, אלא גם על דמות הלכתית שנוטלת בהם חלק פעיל ומרכזי: ר' יום טוב מיואני, איש הלכה מבעלי התוספות, ומתלמידיו של רבנו תם שהגיע ליורק מצרפת.

גם פסיקת ההלכה בדורות המאוחרים הסתמכה על מעשיהם של דור תתנ"ו, ינקה מהם והתפלמסה איתם. כך ניתן לראות בתשובה שכתב מהר"ם מרוטנבורג בסוף המאה ה־13, כ־170 שנה אחרי אירועי תתנ"ו, ליהודי ששאל אותו "אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקופלינש עיר הדמים… וגם הוא רצה להרוג עצמו במיתתם אלא שהצילו ד' על ידי גויים". המהר"ם מחלק את תשובתו לשני חלקים. בעניין הריגת עצמו הוא פוסק שבוודאי הדבר מותר (ומביא לכך ראיות מהתאבדותו של שאול המלך וממעשים נוספים בספרות התלמודית), אך בעניין שחיטת אחרים הוא מתקשה וכותב:

אבל לשחוט אחרים צריך עיון למצוא ראיה להתיר… מיהו דבר זה פשט התירא, כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים היו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם, וגם רבינו קלונימוס עשה כן, בקינה המתחלת "אמרתי שעו מני".

כלומר, אין מקור להיתר אך עובדה היא שתופעה זו הפכה למקובלת, וגדולי תורה רבים נהגו כן. בהמשך הוא מסיק שהשואל אינו צריך כפרה על מעשהו, שהרי לא ייתכן שכל הקודמים לו נהגו שלא כדין.

מעשיהם הקשים של בני אשכנז הותירו רושם גדול שבא לידי ביטוי בחיבור קינות, פיוטים ותפילות, הפונים אל הקב"ה בדרישה לנקום את נקמת דם עבדיו השפוך ולצעוק את צעקת הענווים.