משה משתוקק לעבור את הירדן כי מצידו השני יש תודעה שונה

צובטת בלב התצפית מהר נבו על הארץ המובטחת והלא מושגת. צובטת תחינתו של משה "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". "בכל ציפייה יש עצב נבו", כתבה רחל המשוררת, למודת הצפייה המהולה בעצב. בגעגועיה לכור מחצבתה על שפת הכינרת, היטיבה לתאר את מראות הזיכרון: "הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד, צוּר הַגְּזֵרָה רְחוֹקִים לָעַד". יחד איתכם מבקש אני לדלג בין גדות הירדן, זה מול זה, ולהתבונן במַעֲבָר הירדן.

פרשתנו חוזרת כמה פעמים על המונח "מַעֲבָר הירדן" בתצורות שונות: בעיניו של משה, המביט לעבר הירדן המערבי: "אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן" (ד, כב); בעיני עם ישראל, המבדילים ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" (ד, מב); ובתיאור כיבושי מלכי האמורי: "וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה" (ד, מט). מה הופך את מעבר הנהר לנקודה כה משמעותית גיאוגרפית ורעיונית, שמעבר לו קיימת מציאות שונה שאליה מייחל משה?

זיכרון קולקטיבי

ראוי שנחזור לנקודת ההתחלה:

ר' יהודה ברבי סימון בשם ר' יוחנן אומר: מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב. בתורה – "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". בנביאים – "בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". בכתובים – "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר… מִלִּפְנֵי אֱלֹהַּ יַעֲקֹב" (ילקוט שמעוני, טו).

בזיכרון הקולקטיבי וההיסטורי מצוי גרעין של זיכרון אישי המעצב את היחס למקומות שונים: יעקב חוזר לארץ לאחר נדודים וחוצה את הירדן (בראשית לב), בני ישראל חוצים את הירדן לארץ המובטחת (יהושע ד), דוד חוזר לאחר בריחתו והעם מקבל את פניו (שמואל ב, טז), אליהו ואלישע נפרדים זה מזה על גדות הירדן (מלכים ב, ב).

מכאן שחציית גוף המים הזה מצידו המזרחי לצידו המערבי ולהפך אינו פעולה טכנית גרידא. מַעֲבָר הירדן יוצר שינוי תודעתי – מבחינה אישית, לאומית ורוחנית.

בדרך ניסוחם רומזים הפסוקים לקווי הדמיון בין חציית ים סוף למעבר הירדן: חציית ים סוף היא תחילתו של מסע ארוך במדבר לארץ ישראל, שתכליתו להוציא את ישראל ממצרים ואת המצריוּת מישראל. חציית נהר הירדן מסמלת את סופם המיוחל של נדודי בני ישראל במדבר, עד תום כל הדור והגעתו לארץ נושבת. חציית ים סוף כרוכה בקריעת מים סוערים ומעבר בחרבה (שמות יד), וכך גם בירדן (יהושע ד). בשני המקרים חצו בני ישראל חמושים (שמות יג, יח; יהושע ד, יב).

אבל בפסוקים טמונים גם קווי שוני: ים סוף נבקע בהרמת מטה, בקושי רב, בלחץ בני ישראל, ואילו מי הירדן נחצים ברוגע לרגלי הכהנים לאחר לינת לילה. מדרשי יציאת מצרים מפליגים בתיאור ההליכה כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם, אותה חומה שקרסה והטביעה את חיל פרעה. בחציית הירדן המים נכרתו הרחק מאוד, ובני ישראל עוברים בחרבה ללא חשש מהמים.

אך מעבר לקווי הדמיון והשוני, יציאת מצרים, חציית ים סוף ומַעֲבָר הירדן מסמלים גם את לידתו של עם הכרוכה במעבר ממקום מוגן, צילא דמהימנותא, למקום פרוץ, שיש בו מאבק לקיום ויצירה. מצרים היא מגנט חומרי, סיר בשר שעם ישראל ממאן לעזוב לטובת ארץ רחוקה ובלתי מושגת. חציית ים סוף דומה ללידה הכרוכה במשבר על האָבְנַיִם שבסופו משבר אמוני. מַעֲבָר הירדן משמעותו עם שנפרד מהליכה מדברית מוגנת בניסים, ועובר לאחריות האדם בזיעת אפו. גם בלידה זו מתחולל משבר אמוני.

נהר כגיגית

לא זו אף זו, במעבר הדרמטי של הירדן טמון מעמד קבלת תורה, מעמד הר סיני זוטא על גדות הירדן: "וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ" (יהושע ד, י). מהן אותן מילים שיהושע מדבר אל העם? הפסוקים אינם מרחיבים, אך המדרשים הבחינו היטב בדמיון בין מתן תורה בסיני למתן תורה בנהר הירדן:

עודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם… אם אתם עושין כן מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אותכם (בבלי סוטה לד, א).

אפשר לנסח זאת כך: כשם שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית בסיני, כך יהושע כפה עליהם נהר בגאונו.

והנה סוד המַעֲבָר במילותיו של הרב קוק:

נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר. שבאמת ענין דור המדבר גבוה מאד, שהיו דור דעה ובדברי האר"י ז"ל מבואר שסבת העדר כניסתם לארץ גם כן היתה מפני מעלתם, והיה ענינם בסוד גדול עד שהנהגת ארץ ישראל, שהיא גלויה, סוד עלמא תתאה, לא היתה ראויה להם מפני דבקותם במקום עליון, שהיתה הנהגתם ראויה בדרך נסים שהיא דרך הסוד (מאמרי הראיה ב, עמ' 442)

מַעֲבָר הירדן הוא מעבר בין דור מדבר מעולה, שהתגלות הקב"ה בטבע מופיעה אצלו באופן ניסי נמשך, לדור הארץ הנושבת, שבו ההתגלות האלוהית משולבת בפעולותיו היומיומיות של האדם, בזיעת אפך וידיך תאכל לחם, לו נכיר בהן.

משה מייחל "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" – זו שהיא למודת מציאותו של הקב"ה במעשיו היומיומיים של האדם.