העת להתפכח: הציבור הדתי־לאומי נתפס מזמן כסדין אדום בעיני אליטות השמאל

אמא, אם הייתי יכול רק/ לרפא את הגעגוע/ הזיכרונות עוד שורפים את המוח/ האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח// אמא, אם הייתי יכול רק/ להאמין לך ולא לברוח/ הלב נבגד, הוא לא נותן לי לבטוח/ רק הניגון עוד נותן את הכוח// אמא, אם הייתי יכול רק/ לרפא את הגעגוע/ הזיכרונות עוד שורפים את המוח/ האהבה לא ניצחה גם לא הרוח// עוד נשוב לשם/ עוד נשוב לשם/ עוד נשוב, אמא.

בשיר המרטיט הזה זיהה חנן בן־ארי את המסקנה מכישלון המאבק על גוש קטיף: האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח. בחלקו השני של השיר מובעת תקווה ועידוד לעתיד מוצלח יותר. ישראל מאמינים בני מאמינים, ולא יכולים וגם לא רוצים להישאר במצב של חורבן. ככל שנבין יותר את מצבנו, כך נוכל להתקדם לעתיד טוב יותר. על כך בשורות הבאות.

כאשר נבנתה המערכת השלטונית במדינה השתדלו למזער את כוחו של הציבור הדתי־לאומי בכל התחומים. גם המראה החיצוני הבליט את השוני. חלק מן הציבור אף הדגיש את נאמנותו לממלכתיות החילונית הקיימת, על חשבון ערכים אחרים. כל זמן שלא התחזק מדי, היה הציבור הדתי־לאומי חביבה של מפלגת השלטון. אלא שאז החל לגדול, לצבור פופולריות ולהוות תחילתו של איום על השלטון החילוני.

הציונות הדתית הצטרפה רשמית למעגל העשייה הביטחוני, ההתיישבותי והחברתי, רק לאחר מלחמת יום הכיפורים (מעשית היא הייתה שם עשרות שנים קודם לכן, בפלוגה הדתית שבהגנה, במחתרות ובצבא בכלל, בהתיישבות ובעלייה, אלא שהיו מי שדאגו להצניע מאוד את חלקה), זאת בשעה שהציונות החילונית כבר הקימה מדינה והנהיגה אותה בימי הבראשית שלה, וכמעט אי אפשר היה לחדור לאליטה זו. עם השנים נטלנו על עצמנו עוד ועוד משימות לאומיות. מעמדנו עלה, כוחנו התגבר, והכול דיברו בשבחה של הכיפה הסרוגה והאידיאלים שהיא מייצגת (כמו במאמרו הנודע של אפרים קישון משנת 1975).

ואולם בה בעת לבשנו מין כתונת פסים בלתי נראית, שהייתה לצנינים בעיני אחינו ה"גדולים". הם חשו מאוימים שמא יישמט מהם רסן ההנהגה, ושמא הרעיונות ה"משיחיים" יהרסו את חלום המדינה המערבית שרצו להקים. מאמרים, מחזות, סרטים, סאטירות, קריקטורות וספרי דיסטופיה מלאי ארס ושנאה הלכו והתרבו. אך אנו עדיין חשנו בטוחים ולא הרגשנו כיצד הקרקע הולכת ונשמטת מתחת לרגלינו, תרתי משמע.

ממשיכיו של דואג

ככל שהציבור הדתי־לאומי השקיע יותר במסירות נפש על הגנת הארץ ויישובה, התנדב בהיקף לא פרופורציונלי ליחידות מובחרות, במד"א, בשירות לאומי ועוד – כך התנכל אליו השלטון יותר, בהצרת צעדיו מלקבל משרות ממלכתיות ובתקציבים. בנוסף, נחסמה בפניו הדרך להשתלבות במוקדי הכוח הצבאיים, הביטחוניים, התרבותיים, האקדמיים, המשפטיים והתקשורתיים. די אם נביט בגלריית הרמטכ"לים והאלופים, כמו גם ראשי זרועות ביטחון אחרים שהשתחררו בעשורים האחרונים, ובשיוכם המפלגתי והפוליטי, כדי להבין מה מתרחש במטכ"ל ובשאר המערכות. התנכלות זו הגיעה לשפל חמור בהפקרת הציבור לטרור המתמשך, בעיקר בדרום.

מה שהיה יכול להתפרש כרוח רעה זמנית שתחלוף, התגלה כעניין קבוע שהולך ומחריף. שיאו של תהליך זה היה בפעולות עונשין חמורות כלפי ציבור זה ותומכיו, שלא נראו כמותן אפילו נגד אויבי ישראל. מתחילה הרס "מאחזים בלתי חוקיים", ולבסוף גירוש והריסת חבל ארץ שלם ובו אלפי מתיישבים התורמים לחברה ולכלכלה יותר מכל מגזר אחר. זאת תוך רמיסת המחאה וכליאת עשרות נערים ונערות מתחת לגיל העונשין.

במקומם של מפקדים שלא רצו לתת יד לפשע, כאבנר ועמשא שסירבו לפקודת שאול להרוג את נוב עיר הכהנים, הומלכו ממשיכיו של דואג האדומי המוכן לציית לכל פקודה. לאלה הצטרפה "חוות דעת תורנית" של הבונים בפלפולם מגדל הפורח באוויר, נאמני השלטון בכל מחיר. אף הם כדואג בשעתו ("ארבע מאות בעיות בעי דואג ואחיתופל במגדל הפורח באוויר, ולא זכו שיקבע הלכה על פיהם"; סנהדרין קו, ב), גיבו את חוסר הלגיטימיות של הציבור הדתי־לאומי עד כדי הסכמה להריסת בתי כנסת, ישיבות ומקוואות. כביכול אין קדושה בו ובמקדשי מעט שלו.

הציבור הרחב הבין שלמתנחלים אסור לעזור, ולא עזר. הוא הפנה עורף גם למי שהגנו עליו בגופם, כשהם מאיישים את יישובי הספר הקשים והמדממים. בשנים שבהן עסקו השלטון וזרועות הביטחון בהרס ה"אויב הדתי־לאומי", הם לא פנו להכות באויב המתעצם אלא באופן תגובתי רפה. לא פלא שבעת מבחן, כשנה בלבד לאחר הגירוש, לא היה הצבא מסוגל להגן ביעילות על אזרחי המדינה מאויבים קטנים יחסית מצפון ומדרום, במה שמכונה "גשמי קיץ" ו"לבנון 2".

מה שהרגשנו במשך שנים בא לידי ביטוי בדברי פוליטיקאי בכיר, ראש האופוזיציה היום, שאמר כי הגירוש לא היה נכון משום בחינה אלא נועד "ללמד את המתנחלים צניעות". לשמוע ולא להאמין. הצדקת מעשה שמוגדר בחוק הבינלאומי כפשע נגד האנושות, כדי להשיג הישג תודעתי ופוליטי ולפגוע ביריב. המאבק, כך חשו האליטות, הוא על הנהגת המדינה.

מערכת רבת שנים של חינוך לאמונה בסגולת ישראל שבכל יהודי, סיפורי חסידים על אהבת ישראל של ר' לוי יצחק מברדיטשב, אהבת חינם של הרב קוק ועוד – קיבלו ממדים אדירים בתקופה שלפני הגירוש. חולצות וסטיקרים "באהבה ננצח" ו"יהודי לא מגרש יהודי" מילאו את הארץ. הייתה גם היוזמה של "מאמין וזורע", שבמסגרתה הותרמו אנשים כדי לזרוע בגוש קטיף בחודשים האחרונים לקיומו, כביכול כדי לבטא אמונה חזקה שלא יקרה דבר. ומעל הכול הייתה ההכרזה "היה לא תהיה". אחר כך היו הדמעות, ניסיונות השכנוע של הרגע האחרון ופנייה לחיילים לסרב פקודה.

בפועל ראינו שיהודי דווקא כן מגרש יהודי, מרביץ ליהודי, מרסק לו את הגולגולת, הופך אותו לנכה, מענה אותו עד שיודה במה שלא עשה, עוצר אותו ללא משפט לחודשים ארוכים, משפיל, פוגע בצניעות של נשים, מחריב יישובים, הורס בתים בלילה קפוא ומוציא לטרשים אישה וילדים קטנים. בעצם זה ישן. זה החל בתותח הקדוש ועוד קודם לכן בסזון, ב"פלוגות הפועל" האלימות ועוד.

ההתפכחות הייתה אמורה לבוא בתום הגירוש. זה אכן התרחש בקרב חלקו של הציבור, בעיקר הצעיר יותר והמקובע פחות. אך חלקים בולטים לא היו שותפים למהלך זה. כדי להבין מדוע, יש לסקור קצת את הרקע למצב.

כתר של קוצים

בתקופה שקדמה לגירוש היו מי שסברו שלא יעלה על הדעת שראש ממשלה יהפוך את האידיאולוגיה שלו כמעט בן־לילה משום שרצה שמערכת המשפט תניח לו. תפיסה זו התפרקה כשהתקשורת הסבירה בלי להתבייש שאריאל שרון "מאותרג" משום שהוא מיישם מדיניות של השמאל הקיצוני. כדאי לזכור שאפילו המתחרה שלו בבחירות, עמרם מצנע, דיבר "רק" על פינוי נצרים, שהיה מבודד יחסית לשאר היישובים.

היה זה אירוע פרטי שבו נחשף המניע האמיתי לפעילות שלטונית אכזרית, שהיא בעצם לרעת המדינה. שנים רבות, אולי מאז קום המדינה, הייתה מין תמימות לחשוב שמוסדות המדינה – שב"כ, צבא, משטרה ושב"ס – הם בעלי שיקול "ממלכתי" הרואה את טובת הכלל. תמימות זו התפוגגה בעקבות שיתוף הפעולה המוחלט של כל המערכות הללו ערב הגירוש בדיכוי תומכי ההתיישבות. תפיסה זו הלכה והתחזקה בשנים האחרונות, מאז פרשות העינויים הקשים, שהם מנת חלקו הבלעדית של הציבור הדתי־לאומי, והמעצרים המנהליים הבלתי פוסקים בשל "סכנה חמורה," ללא משפט או זכויות מינימליות של הגנה. על אלה יש להוסיף את תנאי האסירים היהודים, הגרועים בהרבה מתנאיהם של רוצחים ומחבלים.

התפוגגה גם התמימות לחשוב שבשבעים וחמש שנים של צה"ל, במקרה "לא מצאו" אפילו מועמד דתי אחד לרמטכ"ל, ובמקרה במשך שנים לא היה אפילו אלוף דתי אחד בפורום מטכ"ל. אלוף בדימוס עוזי דיין, שמכיר את המערכת היטב, אמר לאחרונה שקצינים דתיים לא מקודמים בגלל דתיותם. אבל יש מי שעדיין נאחזים בתפיסה ההיא, וקשה להם לקבל את קריסת התיאוריה אל מול סלעי המציאות הקשה והכואבת. ובכל זאת, עדיין יש מי שמדברים על הציבור הדתי־לאומי כעל המקף המחבר, כשהוא כבר מזמן סדין אדום בעיני השמאל, ושואלים איך זה קרה לנו, ולמה איבדנו את זה.

אכן, קשה לחיות במדינה כאשר האמון בכוונתם הטובה של ראשיה נסדק, והפך לתפיסת "כבדהו וחשדהו". נראה שלחלק מהציבור פשוט לא נעים לחבוש את כתר הקוצים המולבש על ראשו של מי שהפך לאיום על הממסד הקיים. הוא מעדיף לחזור למצב הקודם, לסדר הישן שבו מקומו מוגדר ומוגבל, והעיקר להמשיך להיות אהוד על הקבוצה השלטת, תוך שכנוע עצמי בתיאוריות של קירוב לבבות, גשר ומקף.

הסבר אחר לתופעה הוא המשפט המעצבן "אם כל הדתיים היו כמוך", שנאמר כביכול כמחמאה, אך בעצם אומר שכל הדתיים לא בסדר, ורק אתה הנחמד שראוי להערכה כלשהי. יש מי שהמשפט הזה הצליח להשפיע עליהם, והם מרבים בתוכחות והטפות על הקצנה, חוסר ממלכתיות, הסתגרות ועוד. זו גם "מצוה שמתן שכרה בצדה" – במימון, במשרות ובליטוף מתמיד של הפטרונים הנחשבים לאדוני הארץ, לפחות בעיני עצמם. יש שהמשפט הזה הצליח אצלם אף יותר, והם חברו לגופים שונים הרודפים את "הלא נחמדים".

הדיונים העבשים בשאלה "האם הציונות הדתית היא עדיין גוף אחד", עלו מזמן בעשן המיתמר מעל גוש קטיף וצפון השומרון, תוך שכמה דמויות "סרוגות" הן שותפות פעילות ובולטות בפשע המחפיר הזה. אם לא די בכך, באה הפעילות של גורמים "סרוגים" בהתנכלות להתיישבות, להגברת לימוד התורה ולחיזוק החינוך התורני. חלק מהמגורשים, וגם רבים מהציבור הגדול התומך בהם, עוד לא הפנימו זאת באותה עת. אולי חלקם לא הפנימו עד היום. זה לא אומר שלא נתפלל באותו מניין, אבל במישור האידיאולוגי וההתנהלותי אנחנו ממש לא גוף אחד.

למרות הרדיפות הבלתי פוסקות וההתפכחות מעידן התמימות, הציבור הדתי־לאומי לא הגיב בכוחנות ואף לא נטש את תפקידיו בכל התחומים החשובים שהוא תורם בהם. הוא ממשיך למסור את נפשו על הגנת העם והארץ ולהתנדב בכל מסגרת. ברובו הוא ממשיך לראות במדינת ישראל ערך מקודש ומכתיר אותה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", גם אם זו התכווצה. ההתפכחות מהתמימות תאפשר לו להסיר כבלים שזו הטילה עליו, ולפעול בעוצמה רבה כדי לתקן את המערכות הממלכתיות.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים. ספרו "מסילה חדשה: הראי"ה קוק ואתגרי החינוך" ראה אור לאחרונה