החקלאי הארץ ישראלי נושא את עיניו לרקיע בכל יום, לא כמו במצרים

חודשים ספורים בארץ ישראל הספיקו לסַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס לתאר באופן חד ונוקב את מסקנותיו מהביקור: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קירחות ודהויות וחזותן עלובה. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש… זה פלא גדול, איך ארץ שאדמתה עשירה כל כך שוממה ומוזנחת?"

רובנו מכירים את סמואל בשם העט שלו, מארק טוויין, ואת תיאורי הארץ המושחזים מהספר "מסע תענוגות בארץ הקודש", שפורסם לראשונה ב־1867. טוויין הכיר את הפסוקים:

כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת (ח, ז-ט).

ועם זאת, כתבותיו בעיתון לא החמיאו לארץ בסוף המאה ה־19.

פרשנינו התלבטו בטיב החקלאות הארץ־ישראלית:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה־מָּיִם. (יא, י-יב)

האם זהו שבח או גנאי? בעיני המדרש, שבח:

ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה, וצריך אתה לנדוד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו [ארץ כנען], למטר השמים תשתה מים. אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת (ספרי לז).

ארץ ישראל ההררית יוצרת שטח גדול יותר על מדרונותיו, רכסיו וכיפותיו, והשקיית הגשם מזינה את הגבוה ואת הנמוך.

לא כך חשבו פרשנים אחרים. הנה מילותיו של הרמב"ן:

כי הארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל שנה, ואם לא ידרוש אותה [הקב"ה] בגשמי רצון הנה היא רעה מאוד, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב.

גם המדרש מדייק את השוני בין הארצות:

אלוהי כנען קשים הם מאלוהי מצרים; אלוהיהן של מצרים שקיא (השקיה) הם, אבל של כנען של בעל הם" (במדבר רבה טז, כה).

חיים קלים

שיטת ההצפה המצרית מהנילוס מעניקה לחקלאי ביטחון בגידול ובתזונה. חקלאי מצרי יוצא מפתח ביתו, מביט למטה לאדמה ולנילוס, ושם את מבטחו ביאור מצרים. הנילומטר, מתקן למדידת גובהו של הנילוס, סייע לו לחזות את הצפוי לו בימים הקרובים.

אצלנו, לעומת זאת, מעיינות בהר דורשים פיתוח הידרולוגי, הרחבת הסדקים הנובעים ואיגום המים:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁלּוֹחַ הָיָה, הַמּוֹצִיא מַיִם בִּכְאִסָּר. אָמַר נַרְחִיבֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְבּוּ מֵימָיו, וְהִרְחִיבוּהוּ וְנִתְמַעֲטוּ מֵימָיו, וּסְתָמוּהוּ וְחָזַר לִתְחִלָּתוֹ (תוספתא ערכין ב, ג).

ההשקיה ברגל מציפה במי המעיין את ריבועי האדמה בשלח המדרגה, ויוצרת גן ירק בכמה מחזורי גדילה.

מה ביקש משה לומר במילים "גן הירק", כהנגדה לארץ הרים ובקעות?

המפתח מצוי בגאוגרפיית המילים והפסוקים בשני מקומות. בפרידתם של אברהם ולוט, שעיניו מוליכות אותו: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י). ובכרם נבות: "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי" (מלכים א כא, ב).

המשותף בין לוט לאחאב הוא הקלות. בגן הירק החיים קלים ובטוחים, מנותקים מתלות בחסדי שמיים. מצרים בהתגלמותה, היעדר מטר.

המילים "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" מבטאים את השגחת הקב"ה בעולמו: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). את החסד הזה פגשו בני ישראל כבר במדבר הגדול והנורא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז, ה).

כמה אירוני שלוט ואחאב פספסו את מטרת ולקח המטר: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית יט, כד). וכן: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים־א יז, א).

ברכה מן השמיים

בשונה מהחקלאי המצרי שאינו מביט כלפי שמיא, החקלאי הארץ־ישראלי נושא עיניו לרקיע בכל יום ומתפלל על עתידו התלוי בחסדי שמיים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". דרישתו של הקב"ה את ארץ ישראל היא הקושרת בין עובד האדמה לעבודת הקב"ה.

ובחזרה למרק. קְלֶמֶנְס אימץ את השם הספרותי "מרק טווין" בשל היותו נווט מוצלח על גדות המסיסיפי. באמצעות חבל וקשרים, סימנים באורך קבוע, מדדו נווטי הנהר את עומקו והבטיחו שאוניות הנהר לא יתנגשו בשרטון. שני סימנים, Two marks, הלוא הם "מרק טווין", היוו סימן בטוח לנהר פנוי ממכשולים. נילומטר סימן את הצפת הנילוס המביא ברכה.

עבורנו, שמי הארץ, "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם", מהווים סימני מים לכך שהמטר משיג את מטרתו:

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (ז, יג).