רפובליקת סינגפור מוכרת בעולם בעיקר בזכות החוקים הנוקשים שבה והצלחתה הכלכלית. פחות מוכרים היהודים במדינה וההיסטוריה הייחודית שלהם. כאשר נסעתי לאי אנשים תמהו באוזניי: "יש בכלל יהודים בסינגפור?'
האי סינגפור שוכן בין מלזיה בצפון לאינדונזיה בדרום ומתגוררים בו כחמישה מיליון תושבים. תושבי האי הגיעו מסין, ממלזיה ומהודו. בסינגפור אכן שוררים חוקים נוקשים. יש איסור על לעיסת מסטיק ברחוב, אסור ללכלך את הרחובות וכמובן לירוק בהם, אסור להראות גילויי חיבה בפומבי ועוד. על עברות מעין אלו ניתן לקבל קנס גדול או אפילו עונש מאסר. המדינה מתקיימת כחברה עסקית. יש בה כלכלה מצליחה, תנאים סוציאליים טובים לאזרחים, כולל חלוקת דיווידנדים מספר פעמים בשנה, חינוך ברמה הגבוהה ביותר בעולם ואין בה אלימות ופשיעה. זו הסיבה לכך שסינגפור ידועה בעולם כ"שוויץ של אסיה" או "מנהטן של המזרח".
הגירה עיראקית
ההיסטוריה של הקהילה היהודית בסינגפור מתחילה במאה התשע עשרה. המתיישבים היהודים הראשונים היו צאצאים של יהודים שהתגוררו בבגדד ובבצרה בעיראק. במאות ה־18 וה־19 יהודים רבים היגרו מעיראק להודו, אשר הייתה תחת שלטון בריטי, והקימו שם קהילות משגשגות. הם ברחו מרדיפות פוליטיות ודתיות מצד שלטונו של סולימאן פאשה ויורשו דאוד פאשה, שאיימו על מעמדם הכלכלי ועל סגנון החיים שלהם. היהודים הראשונים היגרו לסינגפור כאשר סר סטמפורד ראפלס ייסד את האי כמרכז לסחר אזורי ב־1819. פתיחת תעלת סואץ ב־1869 הובילה לכך שאנשים מאירופה וגם יהודים אשכנזים הגיעו לסינגפור.
הרחבת האימפריה הבריטית מזרחה לכיוון סינגפור והמוניטין שלה כ"מלכת המזרח" עודדו סוחרים יהודים להגר לסינגפור יחד עם משפחותיהם, כיוון שסינגפור הציעה חופש דת יחד עם הזדמנות ואפשרות לאופקים כלכליים חדשים במזרח. אנשים אלה, שחיפשו חוף מבטחים, היגרו לאי אשר הפך לנדבך חשוב בקשרי הכלכלה הצומחת בין סין ואירופה. הסוחרים היהודים עסקו בעיקר בייבוא וייצוא, וסחרו בתבלינים, במוצרי כותנה, בקפה, קורות בעץ ובאופיום. האופיום נחשב חוקי ושימש באופן נרחב בארכיפלג המלאי ובסין כרפואה ביתית נגד כאב, בעיות גסטרו, בעיות נשימה ועוד, כך שהיה ענף מסחרי ורווחי לסוחרים.
מורי ורבי למסעות בעולם היהודי, הרב יעקב ספיר בעל "אבן ספיר", ביקר בסינגפור בשנת 1862 ותיאר את חיי היהודים במקום. הוא היה מהראשונים שהציגו את מצבם של יהודי תימן, אתיופיה והמזרח הרחוק בפני העולם היהודי. על ביקורו בסינגפור הוא כותב: "ביום כ"ח אייר באנו לעיר הגדולה סינגאפור העומדת בראש לשון ים הנמשך עד תוך העיר. בה נמצאו כעשרים בתי אבות מאחינו היהודים באגדדים, אשר מתחילה ישבו בכלכתא ואחרי נפרץ המסחור גם פה באו הנה ועושים מסחור וקניין ומהם גדלו והצליחו במאד מאד… והמה דרים בבתי פרדס ובתוך העיר יש להם בית כנסת יפה".
כיום חיים בסינגפור בין 2,000 ל־2,500 יהודים. רק 300 מהם הם צאצאי היהודים העיראקים שהגיעו באמצע המאה ה־19. שאר היהודים הגיעו מ־25 מדינות שונות ברחבי העולם לצורך עבודה ועסקים והפכו להיות חלק מהקהילה.
שני בתי הכנסת, "מגן אבות" (נוסד בשנת 1878) ו"חסד א־ל" (נוסד בשנת 1905), פעילים במשך השבוע ובשבת. כמו כן יש מסעדות כשרות בעיר, אבל אין ספק שהיהלום שבכתר הוא בית הספר על שם סר מנשה מאייר שהקהילה בנתה מעיזבונו בלא פחות מ־50 מיליון דולר. בבית הספר לומדים כיום 180 תלמידים יהודים, אך אלה אינם אזרחי סינגפור. המדינה דורשת שילדים יהודים בני אזרחות סינגפורית ילמדו בבתי ספר ציבוריים עם בני עמם כדי לא ליצור הבדלים ופילוגים בחברה המקומית. היחס ליהודים בסינגפור הוא טוב מאוד. תושבי המדינה הם אוהבי ישראל, והיהודים רשאים לשמור את דתם בחופשיות.
מורשת המייסד
כאשר אני מבקר בקהילות שונות בעולם, אני בדרך כלל פוגש אנשים מעניינים – מנהיגי קהילות, אנשי ספר ואינטלקטואלים, רבנים וצעירים. פעמים בודדות אני מגיע לקהילה וזוכה להכיר את הדורות הקודמים שהיו ואינם, דמויות שנפטרו מן העולם אבל עדיין נוכחות בתרומתן ובעשייתן. דמות כזו היא סר מנשה מאייר מסינגפור, שנפטר ב־1 ביולי 1930. מנשה מאייר היה המנהיג הספרדי הבולט ביותר בסינגפור הקולוניאלית. תרומותיו לקהילה היהודית ולקהילות אחרות היו משמעותיות ומורשתו נשמרת עד היום.
מאייר נולד בבגדד בשנת 1843. הוא למד בכלכותא בהודו כילד צעיר וב־1861 הגיע לסינגפור כדי לקדם את השכלתו ופרנסתו. מאייר היה אדם שומר מסורת. הוא שמר כשרות בהקפדה ובאותם ימים שבהם לא היה אטליז בעיר היה לו לול עופות ורפת משלו ושוחט פרטי. מאייר שילם ל"אנשי המניין" לוודא שיהיה מניין בבית הכנסת כך שיוכלו לקיים את התפילות כסדרן. בנוסף על שכרם, אותם מתפללים קיבלו הוצאות נסיעה בריקשה. מהלכים מיוחדים אלו הביאו לכך שהתפילות בבית הכנסת התקיימו באופן סדיר מדי יום.
בית כנסת "חסד א־ל" אשר נבנה בשנת 1905 מכספו של מנשה מאייר הוא אחת הירושות הבולטות לעין שהשאיר אחריו. בית הכנסת נחשב לגדול וליפה ביותר במזרח. על אחד הכיסאות בבית הכנסת עדיין ישנה לוחית הנושאת את שמו.
מאייר היה אב לשלושה בנים – יצחק, יעקב וראובן, ולארבע בנות – חנה, רמה, רחל ומוזל. מעניין לעיין בצוואה שהשאיר לבניו ובנותיו ולבני קהילתו. הסעיף הראשון מדבר על מורשתו המשפחתית הרוחנית: "כל בן או נכד שלי שעוזב את הדת היהודית או נישא בנישואי תערובת – אותו בן או נכד, החל מאותו תאריך שעזב את הדת או נישא בנישואי תערובת, ינושל מכל ירושה על פי צוואתי ומכל חלק בעיזבוני".
בעל הצוואה הורה עוד ששלושת בניו, במהלך השנה לאחר מותו, ישתתפו באופן קבוע בתפילות בבית הכנסת שבנה ויתרמו לישיבה של בעל הצוואה 20 ליש"ט לחודש – 5 ליש"ט לכל אחד מארבעה יהודים שיגידו קדיש לעילוי נשמתו, שניים בבוקר ושניים בערב; ובנוסף יתרמו 25 ליש"ט לשנה לירושלים ביום פטירתו.
הוא הורה שבית הכנסת שלו ובית הספר היהודי יקבלו דמי אחזקה עד 21 שנים לאחר מותו של אחרון בניו. כמו כן הדגיש שאם ההכנסה מכספי התמיכה לא תספיק לאחזקה ראויה, כפי שהיה בחייו, כולל אוכל לתלמידים ומשכורות למורים, יש לדאוג לכסות את ההוצאות באמצעות מכירה של נכס מסוים שאותו ייעד לכך. ההון מהעיזבון של מנשה מאייר עדיין משמש היום לתמיכה בשני בתי הכנסת בסינגפור, בבית הספר היהודי ובוועד הצדקה של הקהילה.
לצאת בריקשה בשבת
אחד המנהגים המעניינים שהיה מקובל בקהילה בסינגפור, כמו בקהילות אחרות של יוצאי עיראק במזרח, הוא ההיתר לנסוע בריקשה (עגלת ישיבה הנגררת על ידי אופניים או על ידי אדם) בשבת לבית הכנסת.
היהודים שהגיעו מעיראק להודו המשיכו לראות בחכמי בגדד את הפוסקים שלהם ונהגו לפי הפסיקה הספרדית מדורי דורות. אחת השאלות באותה תקופה הייתה האם מותר לנסוע בשבת לבית הכנסת או ליעד אחר בריקשה שנהוגה על ידי גוי. הרקע לשאלה היה גודלן של הערים בהודו, כגון מומביי וכלכותא.
הרב אליהו מני, רבה של העיר חברון (1899־1824) ותלמיד מובהק של הרב עבדאללה סומך, ראש חכמי בבל באמצע המאה ה־19, פסק כאשר היה בהודו שניתן לצאת מרשות לרשות בריקשה שכן ניתן להתייחס לרחובות העיר כ"כרמלית" על פי דעת הרמ"א ולא כרשות הרבים כמנהג הספרדים. בתחילה חלק הרב עבדאללה סומך על פסיקת תלמידו, אבל בסופו של דבר לאחר שהרב מני הסביר את מניעיו הוא קיבל את עמדתו וכך החלו יהודי עיראק במזרח להשתמש בריקשה בשבת.
ואלו דבריו של הרב אליהו מני על סיבות ההיתר שהיה מקובל בהודו ובסינגפור ) שו"ת זבחי צדק החדשות, ירושלים תשמ"א, סימן צ"ט):
שכן הוא האמת ולא אכחד, שאני התרתי להם לאנשי בומביי אלו הדברים… דאם נאמר דהדרכים הם רשות הרבים, עוברים [יהודי בומביי] בידים על איסור סקילה… ועל כן סמכתי על מנהג פראנקייא [אירופה] והתרתי להם הפאלכי והוצאה והכנסה על ידי גוי; דאם נאמר דהדרכים הם כרמלית, הרי זה מותר.
