בעקבות אירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, רבים מזכירים בימים אלה את המחאה הגדולה האחרונה שקיים כאן מחנה הימין והציונות הדתית, בקיץ 2005, בניסיון לעצור את יישום תוכנית ההתנתקות. רגע ההכרעה של אותה מחאה התרחש כזכור בכפר־מימון. הציבור הגדול שהתכנס שם קיבל את החלטת מועצת יש"ע והרבנים שליוו אותה, והתפזר בשקט. אך מן הקצה נשמעה ביקורת שהאשימה אותם בכישלון המערכה ובחורבן גוש קטיף. נטען שהם היו תמימים, "אידיוטים שימושיים", ושיחקו לידיו של אריק שרון הערמומי וחבורת הפוליטיקאים; אם לא היו נמוכי רוח ועבדים נרצעים לאליטה השמאלנית, אילו היו נחרצים ותקיפים יותר, אם היו מתנהגים כמו כל ציבור נורמלי שכשכואב לו הוא צועק ובועט – היה הפינוי נמנע. אבל הם ויתרו ונכנעו, שיתפו פעולה עם הצבא והמשטרה להרגיע את הרוחות ואפשרו את הגירוש.
הקולות הללו נכנסו ללב הצעירים, שגדלו אל חיקה של ציונות דתית גדולה ומפוארת ולא הבינו מדוע עליהם להתקפל ולוותר. הביקורת הזו לא קיצצה את כנפיהם של ותיקי מועצת יש"ע בלבד, אלא גם את הדרך והרוח שפעמה בהם שנים רבות. מעכשיו, כך נאמר, נאמץ דרך חדשה, דרך של זקיפות קומה, תקיפות ונחרצות, כזו שמבקשת להצליח ולנצח.
זוהי טעות. כאשר אמרו "באהבה ננצח", לא אמרו שהיא תנצח כאן ועכשיו. אהבה לא מנצחת בנוק־אאוט, אלא בהשפעת עומק ארוכת טווח. העולם איננו רק המישור הפוליטי, והשאלה היא מה קורה במרקם העומק הלאומי והחברתי. אילו היינו מפעילים את השנאה בכפר־מימון אולי לא היינו נמצאים כאן היום, לא אנחנו ולא המדינה. עברו מאז שמונה־עשרה שנה, האסון אירע, הכאב והסבל לא נמחקו, אבל משפחות השתקמו, יישובים קמו והמדינה התפתחה.
בזכות אותה החלטה, הציונות הדתית נשארה מחוברת (בכאב ובחירוק שיניים) אל המדינה והתקדמה איתה. הרמטכ"ל כנראה דתי, והיה פה גם ראש ממשלה דתי (אך אלה לא נחשבים, כי הם הרי לא בדיוק כמונו). ביטוי בולט ל"אהבה" הם הגרעינים התורניים, שהתפתחו לתפארת. בתהליך רב שנים הם הפילו חומות רבות, פתחו את הלבבות, ואפשרו חיבורים והשפעה הדדית חיובית.
פיל בחנות חרסינה
גם אם עדיין לא הוכח ש"באהבה ננצח", חצי השנה האחרונה הוכיחה בבירור את הצד ההפוך: בשנאה מפסידים. כל מאמצי החיבור נקטעו בפרץ השנאה של החודשים האחרונים. האמון התרסק, החומות גבהו, וכל אפשרות לשיתוף פעולה נעלמה. אני יכול לספר על בית ספר חילוני גדול, חשוב ואיכותי, שאנו, אנשי עמותת "רוח הגולן", התבקשנו לנהל, שהרי אנו עוסקים בחינוך פנימייתי והתיישבותי. שקלנו זאת בחיוב. לא התכוונו להחזיר אותם בתשובה, אבל מדוע לא נתרום זה לזה הדדית? מדוע לא נחזק את הערכים הלאומיים המשותפים לכולנו? זכינו במכרז, אך מאז הבחירות האחרונות התברר שמה שהיה אפשרי בעבר הפך לחלום באספמיה. אין היום כל היתכנות לשיתוף פעולה כזה. הם לחוד ואנחנו לחוד. כך גם ישיבת מעלה אליהו, שבמשך עשרים שנה בנתה קשר וחיבור למרכז תל־אביב, וכיום היא נדחית ומוקצית מחמת מיאוס.
דוגלי ה"מלא מלא" באים עם תפיסת עולם חדשה, כוחנית ומתנשאת. הם שותפים לחלקים מן השמאל בתפיסה המחנאית החוצצת. הם הצליחו לתרום לשסע הזה הרבה מן הקיצוניות שלו: חוסר הקשבה, צעקות, חירופים והשמצות, טיעונים לגופו של אדם ולא של עניין, ייחוס רוע לזולת, החרמת כל מי שלא חושב בדיוק כמונו והפיכתו למתועב ופסול. אותה קבוצה רואה את עצמה בלבד, לא מקשיבה לעומדים מולה ופועלת ללא חוכמה, כפיל בחנות חרסינה, להרוס כל חיבור ולהציב מחדש חומת פילוג שמנדנדת את כל בניין המדינה.
אני מעדיף להיות מן התמימים, המאמינים בני המאמינים, שאינם מטריאליסטים ומאמינים בכוחן של הרוח והאהבה להשפיע ולהתגבר על הרוע בעולם. להאמין בסגולת ישראל, לדבוק באהבת ישראל, וללכת בדרכו של הרב קוק: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".
לציונות הדתית של פעם לא היה רצון לנצח. היא לא ראתה במפלגות שחלקו עליה אויב, ולא ראתה בהישגיה בחינוך ובהתיישבות נכס אישי, אלא תפקיד ושליחות. אם הקב"ה ציוני, והוא מביא לנו את הגאולה בדרך זו, עלינו לשרת אותו, להתחבר אל כל הכוחות הציוניים ובכך לרומם אותם מן החול ולחברם אל הקודש. הציונות הדתית שיתפה פעולה עם רוב המפלגות וישבה ברוב הממשלות. היא ישבה עם בן־גוריון ועם מפ"ם, והתלבטה ב"הלכות קואליציה" (כותרת מאמר שפרסם הרב שאול ישראלי). לפני מלחמת ששת הימים היא שתבעה את הקמת ממשלת האחדות, חיזקה את רוח העם ואפשרה את נס הניצחון, גם אם הדבר כרסם משהו במעמדה בממשלה.
בעיניי, כפר־מימון היה שעתה היפה של מועצת יש"ע. ברגע הקובע, היא ידעה מה תפקידה. ההתיישבות הייתה נשמת אפה ושנים רבות היא מסרה עליה את נפשה, אך בשעה הקריטית היא ידעה להבדיל בין המטרה לאמצעים. מטרתנו לא הייתה הקמת בית פה או שם, אלא עם ישראל – כיצד לרומם את רוח העם שיכיר בערכו וייאבק על מקומו בארצו. ואם העם לא בשל לקבל את מפעלנו, לא עשינו דבר. "כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש". היא פעלה באופן אחראי ומצפוני והייתה נכונה לוותר ולשלם את המחיר, כדי למנוע עימות שיחולל פיצוץ ומלחמת אחים של ממש.
זו הייתה דרכו של מו"ר הרב צבי יהודה קוק. לא היה חשוב לו אם פעילות כזו או אחרת לא מצאה חן בעיני הפוליטיקאים, אבל הוא כן התעניין לאן נושבת "רוח העם" שאליה אנחנו מכוונים, ושאם נתרחק ממנה נחדל להיות חלוץ העובר לפני המחנה ונהפוך לקטר מנותק שאין לו השפעה על הרכבת.
אותה החלטה של מועצת יש"ע מזכירה לי את מנחם בגין, שבליל אלטלנה שידר לאומה וקבע בבכי "מלחמת אחים לעולם לא". ד"ר ישראל אלדד לעג לו ואמר שגברים לא בוכים, והתבטא כי באותה שעה הבין שמבגין לא יצא שום דבר. אלא שבגין ידע להציב בשעה הקשה ההיא את הקו האדום, ואילו לח"י התפרקה לגורמים חסרי רסן והיוותה סכנה למדינה ולעצמה.
לא לפחד מדרך ארוכה
כולם יודעים לומר "אחדות", השאלה היא אם הם מוכנים לשלם את המחיר. בדיחה מוכרת מספרת על מנהיגי הדתות שהתכנסו בשעת חירום בינלאומית כדי למצוא דרך לאחדות. שאלו את האפיפיור על מה הוא מוכן לוותר, והוא ענה שבשעת חירום כזו הוא מוכן לוותר על השילוש; שאלו את הקאדי על מה יוותר, וענה שאם אין ברירה הוא יוותר על החאג'; שאלו את הרב, הוא חשב ולבסוף אמר: אני מוכן לוותר על אמירת ה"יקום פורקן" השני בנוסח אשכנז. כך אנחנו נראים.
חזונו של דוד המלך היה הממלכה המאוחדת, ולמענה הוא עשה ויתורים ממשיים. הוא ויתר על בסיס כוחו, עזב את בירתו – חברון בירת יהודה, ובנה את מצודתו בעיר חדשה בגבול יהודה ובנימין, כך שכולם ירגישו שווים. הוא היה מוכן לוותר גם על אחיינו, יואב בן צרויה, שהרים את מלכותו והעמידה. דוד הבין שאחדות העם היא תהליך ארוך שצריך להבשיל מתוך אהבה, אמון וקרבה. ראייתו של יואב הייתה קצרת־טווח וכוחנית, מיידית והישגית.
תנועת המחאה בוודאי מאורגנת וממומנת להפליא, אך אחרי חצי שנה אי אפשר להתעלם מן התשתית הציבורית הרחבה שעומדת מאחוריה. ראשיה ומנהיגיה כה הרחיקו לכרות את הענף שכולנו יושבים עליו, עד שלא נראית דרך אמיתית לצאת מן המשבר. גם מן הצד האחר ברור היום יותר ש"מלא מלא" הוא מתכון לכישלון. זהו נתיב לא חכם, מפוצל, תוקע אצבע בעין, שגם כאשר נאלץ לוותר הוא עושה זאת בנקודות ולא במחוות אמת של אחדות.
עלינו לחזור אל המתכון שהצליח במשך שנים ארוכות לשמור על הדבק המחבר: קואליציה של ימין ושמאל יחדיו. זהו חיבור שלא ייתן לאיש את כל תאוותו, אך גם לא יאיים על אף אחד. קואליציה שתעסוק בבעיות הביטחוניות והכלכליות המשותפות לכולנו. אסור לנו לבחור בדרך הקצרה שמתבררת כארוכה והרסנית. עלינו להמשיך להאמין ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", שהיא בעצם הדרך היחידה.
הרב יגאל אריאל הוא ראש מוסדות "רוח הגולן"
