הרב אמנון דוקוב הגיע לתודעתם של המתעניינים במחשבה יהודית פוסט־מודרנית בעקבות שתי סדרות שיעורים שהעביר בישיבת עתניאל, האחת סביב "יהדות ופמיניזם", והשנייה תחת הכותרת "אמונה, תודעה וזמן". שתי הסדרות הללו, ושיעורים רבים נוספים של דוקוב שעלו לרשת, קיבצו סביב הגותו קהל מתעניינים שרואה בו קול חשוב בזירת ההתמודדות היהודית עם האופנות האינטלקטואליות העכשוויות.
עם זאת, הספר הראשון שבחר דוקוב לפרסם, יחד עם תלמידו הרב הלל נגן, "לברכה ולא לקללה: תורה של חברת שפע" (בהוצאת גילוי), אינו עוסק באופן ישיר בנקודות החיכוך העכשוויות והבוערות. במקומן הוא בחר לעסוק בסוגיה הגותית שנמצאת לכאורה בשולי השיח האינטלקטואלי הישראלי בימים אלה – שאלת ההתמודדות עם השפע החומרי בחברה שאנו חיים בה, והסוגיות האתיות הכרוכות בכך.
מתברר שזו אכן לא הייתה תוכניתו המקורית של המחבר. "התחלתי לעבוד על ספר שהנושא שלו הוא סוגיות תרבותיות קונפליקטואליות עכשוויות", מספר דוקוב. "חלק לא מבוטל ממנו כבר כתוב, ואני מקווה שהוא עוד ייצא בהמשך. אבל אז קרתה תנועה הצידה. כל מיני סוגיות שנמצאות בלב השיח, כמו פרוגרסיביות ופוסט־מודרניזם, צפו לי פתאום כסוגיות של חברה שבעה מאוד. אם תנסה לחשוב על לא מעט מהרעיונות המובילים כיום ותנסה לבקר אותם, תראה שהם רעיונות צרכניים באופיים. תרבות צרכנית מבקשת להסיר חסמים. אידיאולוגיות שעניינן פירוק זהויות ושרואות את האיפוק כסוג של דכאנות חברתית, משרתות את זה בצורה טובה מאוד. גם אידיאולוגיות של תפיסת האמת כמוסר צרכני של 'לעשות מה שטוב לי' הן חלק מזה. על לא מעט תפיסות כאלו צריך לחשוב כדרך שבה חברת שפע מסירה את החסמים שמונעים את החגיגה הצרכנית האינסופית.

"כשהחלטתי ללכת לכיוון הזה ידעתי שהבעיה הקשה שלי היא שהספר לא יעסוק בקונפליקט בוער", מודה דוקוב. "אם אתה מוציא ספר בנושא טעון ומדובר, אנשים מתעניינים לקרוא מה דעתך ומתחיל דיון. אבל האמת היא שלמרות שיש פה משהו שכביכול לא נמצא בלב הקונפליקט, הוא לא פחות חשוב. ומעבר לזה, דווקא בזכות העובדה שהוא לא קונפליקטואלי, אם נצליח לדבר עליו – אולי זאת תהיה שיחה יותר רגועה. הנגיעה באזורי החיכוך יוצרת שיחה מאוד אמוציונלית, והתוצאה היא שכמעט אי אפשר היום לומר משהו בלי להיבלע בתוך הפוזיציה. היתרון של הספר הזה הוא שאפשר לנהל עליו שיחה יותר רגועה, שדרכה ניתן יהיה אולי לעבור לדיון רציני בקונפליקטים הקשים יותר".
כשהמותג מגדיר את האדם
השלב הראשון בגישה אל הנושא, אומר דוקוב, הוא לעורר את המודעות למחירים היקרים שאנו עשויים לשלם על צריכה לא מושכלת. "כשאנו צורכים אוכל בצורה בלתי מוגבלת, אנחנו יכולים לראות על הגוף את התוצאות; כשאנחנו צורכים מוצרים או תענוגות באופן תדיר התוצאה חמקמקה יותר, אבל לא פחות בעייתית. הזמינות האדירה של מוצרים וגירויים בחברת השפע הופכת אותה לחברת עונג, שהפרטים שבה רגילים למימוש צרכים מיידי ומתמיד, ומתקשים בכל פעולה שמצריכה סוג של דחיית סיפוקים.
"חברת השפע מצמיחה כלכלה צרכנית שבה בני אדם מגדירים את עצמם דרך הפעולה המתמדת של הרכישה, ודרך הבעלות על המוצרים והמותגים הנכונים. חברה שבה צרכים פנימיים מתורגמים למוצרים, ושבה סחורות הופכות להיות מענה לפנטזיות שהתרבות השבעה קודם יוצרת אותן לעצמה, ואחר כך יוצרת זיהוי אשלייתי בינן ובין המוצר הנחשק. כך, המוצרים שהיא מייצרת כדי שישרתו אותה, קמים עליה ומשעבדים אותה אליהם".
"אם תנסה לחשוב על לא מעט מהרעיונות המובילים כיום ותנסה לבקר אותם, תראה שהם רעיונות צרכניים באופיים. תרבות צרכנית מבקשת להסיר חסמים. אידיאולוגיות שעניינן פירוק זהויות, שרואות את האיפוק כסוג של דכאנות חברתית, משרתות את זה בצורה טובה מאוד. גם אידיאולוגיות של תפיסת האמת כמוסר צרכני של 'לעשות מה שטוב לי' הן חלק מזה"
אנחנו אוהבים לחשוב שהחלטותינו מתקבלות באופן אוטונומי, אבל "כולנו יצורים חברתיים מאוד, ותחושות החוסר והסיפוק שלנו נובעות בעיקר מתוך השוואה לסביבה, כך שחברת שפע יכולה להפוך גם למרדף בלתי פוסק אחרי הסטנדרט שכל הזמן עולה", ממשיך דוקוב. "צריך לבחור בין יישור קו עם חגיגת הבר־מצווש המקובלת ובין תחושות בושה ונחיתות מאחרים.
"חברת שפע גם תומכת בהיווצרותו של אינדיווידואליזם מוקצן, יחיד המרוכז בעצמו ומתרגל להתייחס למציאות ככפפה שתמיד אמורה להתאים את עצמה למידות האישיות שלו. הזולת או החברה, שתובעים יציאה מהעצמי, צמצום ונתינת מקום, הופכים להיות בלתי נסבלים מבחינתו, והיכולת ליצור קשרים ארוכי טווח הולכת ונחלשת. בעמדה צרכנית, קשרים מקבלים אופי עסקי של שיתוף פעולה זמני לצורך השגת אינטרס אישי".
צמצום מתוך צמיחה
את המסר של התורה לחברת שפע ולאופן שבו היא צריכה להתנהל, מציגים שני המחברים באמצעות אחד המודלים שהם מפתחים בספר – מודל הצמצום והצמיחה. "בצמצום הכוונה היא לאופן שבו מצוות והדרכות התורה מלמדות אותנו להשיב לעצמנו את תנועת הצמצום, את הנכונות והרצון לעצור ולהתאפק, ולראות דווקא בהישגים ארוכי הטווח את ההישגים החשובים יותר. לאיכויות הללו יש משמעות גדולה בעולם שכולו מבקש לפורר חסמים ולהתענג על הרגע. מאידך גיסא, התורה מנחה אותנו להשיג איכויות שקראנו להן צמיחה. כלומר היכולת, על בסיס האיפוק, לעורר פעולת התענגות מבורכת".
בהקשר זה הם מציינים את מצוות מעשר שני, כדוגמה לאופן שבו התורה מבטאת את הרעיון הזה. "המונח 'תאווה' מופיעה בדרך כלל בתורה בהקשר שלילי, החל מפרי עץ הדעת שעליו נאמר 'כִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם', וכלה באירוע כמו קברות התאווה בפרשת בהעלותך. כלומר, יש פה נהייה אחרי איזשהו תענוג. אולם במצוות מעשר שני אנחנו מוצאים את אותו השורש, 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ'. פתאום התאווה היא מצווה. למה? כי כאשר התענוג מונח בתוך הקשר שלם של ערך ומשמעות, הוא הופך להיות מצווה.
"בעולם שלנו הדוגמה הכי פשוטה היא השבת, שבה יש מצווה להתענג. השבת היא מכלול רוחני שלם שלולא התענוג הוא היה מנותק מהחיים, והתענוג הוא שמביא אותו אל תוך החיים, אל תוך הגוף ואל תוך ההווה. כשעונג מונח בתוך הקשר שלם, הוא יוצר מכלול של שמיים וארץ.

"הבעיה היא שההנאה מאיימת להיות ההנעה, כלומר המוטיבציה, הדבר שאחריו רודפים, ואז היא מתנתקת ממקורה והופכת לניגודו של הטוב. הדוגמה הקלאסית היא הנושא המיני. יש מכלול שלם של ברית ושל קשר זוגי, שבתוכו ההתקשרות הגופנית נמצאת בהקשר של הנאה ושל התענגות משותפת. אבל ההנאה מבקשת להיות דבר בפני עצמו, שאחריו ירדפו, ואז זה הופך להיות הניגוד, כי כדי להתענג צריך לרוץ מתענוג לתענוג, דבר שהקשר הזוגי לא יכול לספק. לכן ההנחה של התענוג בתוך הקשר שלם גורם לה להיות הדבר שמשלים את התמונה ומברך אותה. ואילו ההתנתקות שלה היא תחילת התהליך שבו ההנאה והטוב הופכים לניגודים".
כאמור, הספר נכתב יחד עם הרב הלל נגן. שיתוף הפעולה התחיל בחברותא ללימוד ספר דברים. "אני כבר שנים מאוד אוהב את הספר הזה. בהתחלה הוא היה נראה לי כמו שיחת מוסר ארוכה, אבל לאט לאט התחושה הזו התחלפה בהרגשה שזה הספר שבו משה מכין את בני ישראל להגעה לארץ. 'ארץ זבת חלב ודבש', 'ארץ אשר לא תחסר כל בה', 'ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת', 'ואכלת ושבעת וברכת'. זה חוזר בכמה מקומות בספר, שהסיפור הוא ההגעה אל ארץ השפע המבורכת.
"הלל, שהיה תלמיד שלי שנה קודם, פנה אליי ואמר 'בוא נלמד חברותא'. אמרתי לו 'יש לי כמה רעיונות, אני לא יודע מה עושים איתם, אז בוא נדבר עליהם ונראה לאן זה הולך'. בזמן הזה הייתי עסוק מאוד בכתיבת הספר שכבר דיברנו עליו. אבל אז, אחרי כמה פעמים של לימוד משותף, הוא אמר לי 'יש פה ספר'. התגובה שלי הייתה 'זה מקסימום מאמר במקור ראשון'. ואכן, באותו קיץ לפני חמש שנים פרסמתי מאמר במוסף הזה, שהוא בעצם הגרסה הראשונה של הרעיון שמובע בספר. ככל שהתגלגלנו גילינו שיש פה תוכן רחב ומשמעותי מאוד, שנוגע באושיות הקיום. אגיד על זה משפט שיישמע אולי נחרץ: על זה התורה. התורה עוסקת בשאלה איך להיות עַם שחי חיי שפע וזה לא מקלקל אותו".
הרב נגן, שמשתתף בשיחה, מוסיף שהתורה איננה שואפת לחיי מחסור: "אין לנו נוסטלגיה למחסור. התורה מתארת את השפע כייעוד, התקווה היא להגיע למצב של שפע. זה אומנם דורש מאיתנו עבודה של ויסות פנימי, אבל מצד שני הוא מאפשר קפיצה ברמה ובאיכויות. המטרה היא לא רק ללמוד לעשות את הוויסות הזה, אלא לעלות לקומה של בחירה גבוהה יותר ושל איכויות גבוהות יותר".

גילוי הגמרא אצל הרב שג"ר
הרב אמנון דוקוב, בן 51, נשוי ואב לחמישה, נולד בפתח־תקווה וגדל בה כ"ילד בני עקיבא", כהגדרתו. בשנות התיכון למד בישיבת נווה־שמואל באפרת ופגש בה "את הדתיות הירושלמית", ומשם המשיך לישיבת ההסדר אור עציון. כחלק ממסלול ההסדר יצא לקצונה, מה שהוביל אותו לשורת תפקידים במסגרת שירות המילואים שאליו הוא עדיין מתנדב.
לאחר השירות כקצין חזר לאור עציון, אך בשלב מסוים חש צורך לעבור לבית מדרש אחר. "מאוד אהבתי והתחברתי, אבל הייתה לי גם חוויית חוסר. איזושהי 'התחנה הבאה' שצריכה לקרות. התחושה היתה שיחד עם החיבור העמוק למה שלמדתי בישיבה, לתורת הרב קוק ולתפיסה של שיבת עם ישראל לארצו, משהו צריך להתקדם. את התחושה הזו הרגשתי גם בחוויית לימוד הגמרא וגם בחיפוש האמוני. זה לא היה מרד, זאת הייתה מחשבה על הצעד הבא בשבילי".
תחושת החוסר הביאה אותו לישיבת שיח יצחק, אז ישיבה חדשה בראשות הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), שבאותו שלב דוקוב שמע עליו מעט מאוד. "הישיבה הייתה אז בשנתה השנייה, תשנ"ז. עברתי מתוך התלבטות גדולה, גם בעקבות הקשר עם הרב דרוקמן. יחד עם התחושה שאני צריך שלב נוסף, לא רציתי לאבד את האידיאליזם הטהור והנקי של הרב דרוקמן ואת מסירות הנפש שלו על עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל".

את השנה הראשונה אצל הרב שג"ר מתאר הרב דוקוב כ"שנה מהממת. זו הייתה ממש חוויית שיעור א' חוזרת. ציפיתי ללימוד שיהיה מעט אחר, אבל מה שחוויתי היה תדהמה. דרך הלימוד של הרב שג"ר בגמרא החזיקה את הקלאסי אבל הוסיפה לו ממד עיוני, היסטורי ורובד של משמעות. זו הייתה הנקודה שבה התחברתי לגמרא באופן בלתי הפיך. לפני כן למדתי גמרא כי זו התורה של עם ישראל. אצל הרב שג"ר קרה משהו אחר.
"בצד המחשבתי הוא היה אדם שמתוך אמונה גמורה רואה את עצמו נכון ומחויב לעמוד מול כל השאלות. אני מכיר את כל הביקורות על הרב שג"ר, חלקן ביקורות חשובות שאני מנהל איתן שיחה פנימית רבת שנים. אבל היכולת לפתוח את הדעת לאינספור זוויות, מתוך איזושהי אמונה שבסוף תראה את הקדוש ברוך הוא מגיע, הייתה חוויה מיוחדת. במקום להתבצר בתוך תבנית מוכרת שבה אתה בא לשוחח שפת תורה מסוימת, אתה יוצא למסעות עם אמון גמור שבסוף גם זה ייכנס להיות חלק ממרחב האמונה שלך. זה היה מבט מאוד חזק ונוקב. פגשתי קודם כול אדם שהדבר החזק בו היה כנות ודיוק".
בתום שנתיים של לימוד ב"שיח" פנה ראש ישיבת עתניאל, הרב בני קלמנזון, לדוקוב, והציע לו ללמד בישיבתו. "אמרנו שנבוא לשנתיים, ומאז 24 שנים אנחנו שם. בעתניאל מצאתי חיבור בין השניים. הרב בני היה תלמידו של הרב שג"ר, ורוחו שורה שם. מצד שני הרב ראם מביא לישיבה משהו מרוחו של הרב דרוקמן, מקום שיש בו אידיאולוגיה ושמחה ואנרגיה אופטימית, דברים שאפיינו את הרב דרוקמן. לצד זאת אנחנו חושבים את העכשיו, את העולם. השאלה איך התורה מנחה את החיים העכשוויים מטרידה אותנו. לא בטוח שנמצא את כל התשובות, אבל מה שיהיה לנו לומר – נשתדל לומר".
כדי להתמודד צריך לקרוא
כמעט שני עשורים לאחר לימודיו בישיבת שיח חזר דוקוב לפגישה נוספת מכיוון חדש עם הרב שג"ר, שכבר לא היה אז בין החיים. זה קרה כשהוא למד לתואר שני בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן, וכתב את התזה שלו על משנת הרב שג"ר. בעבור ר"מ בישיבת הסדר לימודים כאלה אינם עניין נפוץ. אצל דוקוב זה קרה דווקא מתוך העבודה החינוכית בישיבה.

"התהליך התחיל כשהעברתי קצת שיעורים בנושאים האלה. המרחב הישיבתי הוא מרחב שמאפשר להתנסות. אתה יושב עם חבר'ה, קוראים ספרים, מדברים, וראיתי שזאת נישה שלא עוסקים בה בצורה טובה. דברים רבניים שקראתי בתחומים האלו היו לפעמים כמעט מעליבים. בשום תחום אחר לא תעז לפסוק הלכה בלי לרדת לעומקה של סוגיה, וכאן אומרים וכותבים דברים על סמך מידע עקיף ושטחי. מותר להביע עמדה גם בלי להיות דוקטור למגדר, אבל קודם כול צריך לקרוא איזשהו נפח בסיסי. אגב, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בתחום הזה. בכל מקרה, באחת השנים היו לי שלושה חודשים פנויים, בתקופה אחרי ששיעור ב' מתגייסים, וחוץ מהקביעויות בתורה למדתי וקראתי הרבה על פמיניזם. העיסוק הזה התגלגל לסדרת השיעורים שבהמשך זכתה לתפוצה רחבה דרך יוטיוב".
כל אחד מחמשת שיעורי הסדרה זכה לאלפי צפיות, מספר גבוה למדי כשמדובר בשיעורים תורניים. מה שהפתיע במיוחד את הרב דוקוב היו התגובות הרבות שקיבל מקהל מגוון ורחב. "החל מהמרחב החרדי, עבור דרך כל המרחב הציוני־דתי, וכלה במרחב חילוני שמתעניין ביהדות. זה היה מפתיע מאוד, אבל הבנתי שיש פה נישה שאיננה מטופלת כל צורכה, וצריך ללמוד את הדברים ברצינות. זה הביא אותי לרצון ללמוד בצורה מסודרת לימודי תרבות ולחשוב דרך זה על האתגריים הרוחניים העכשוויים שלנו.
"ההגדרה של לימודי תרבות היא להבין איך עובדת תרבות, איך רעיונות מתפשטים, איך מחשבות משתנות, איך עובדות הזיקות הכלכליות, התרבותיות, ההיסטוריות, הלשוניות. כך הגעתי לתוכנית ללימודי תרבות בבר־אילן. אני לא חוקר ולא מתיימר לאובייקטיביות. הבית שלי הוא התורה, אני לא מהאו"ם. אבל השאלה היא איך מתוך העמדה הזו אני פוגש חומרים ומנסה דרכם ואיתם למצוא נתיבים לאמונתי העכשווית. מי שמנצח בטווח הארוך הוא מי שמצליח להכיל בתוכו את הדברים הטובים שבצד השני".