המילה "בורגני" התייחדה בעת החדשה לבן המעמד הבינוני, החי במסגרת קהילתית ממוסדת ומאמין בערכיה השמרניים. הבורגני הוא תוצר של עידן השפע, עידן שמאפשר ליותר ויותר אנשים חיים שאין בהם מצוקה כלכלית ועמל גופני אינסופי ומתיש. מזווית אחרת, הבורגנות היא גם ניסיון להתמודד עם עידן השפע; אופן קיום שמאפשר גם לאנשים שאינם חווים אקסטזה רוחנית מתמדת לקיים חיים ערכיים, חיים שיש בהם איפוק ראוי ושאינם נכנעים לפיתויים הרבים שמציעה הרווחה הכלכלית. מצופה מהבורגני לא להגזים, לא להתמכר לנהנתנות, להיות נאמן למשפחתו ולעמו – וכל זה בעידן שמאפשר בקלות לדלג מעל המשוכות הללו.
קל לבקר את הבורגני כשהוא במירעו. אם מדובר על חמדן צבוע, המקדש את הפשרנות ואת הבינוניות, מעמיד פני אדם מוסרי כלפי קהילתו המרובעת, בעוד שבע תועבות בליבו – מי לא יסלוד מאדם כזה? מבקרי הבורגנות יכולים לטעון שהבורגני הממוצע הוא למעשה הבורגני המכוער, ואז נוכל להתווכח עד כמה שכיח בינינו הטיפוס הדוחה הזה. אך פעמים רבות מבקרי הבורגנות מעלים טענה הרבה יותר רדיקלית. הם אינם מבקרים את הבורגני במירעו, אלא את הבורגני במיטבו. החיים הבורגניים קשורים במערך מסוים של ערכים: התמדה, יציבות, איפוק, שמרנות, מסירות, עקביות וכן הלאה. בעולם הכללי, תנועת הרומנטיקה של המאה ה־19 בזה לערכים הללו, וכינתה את המצדדים בהם "פיליסטרים" ("פלשתים"). גם היום בזים הרומנטיקנים לבורגנים, בגלל היציבות הבינונית־כביכול של חייהם, ומשום שאינם טועמים מהסחרור הנפלא של התהומות והפסגות של הקיום האנושי.
בעולם היהודי אפשר למצוא הסתייגות מעין זו בדברים שאמר ר' נחמן מברסלב: "אף שהנכם אנשים כשרים, אבל לא לזאת התכוונתי; התכוונתי שיהיו לי אנשים כאלו שינהמו להשם יתברך לילות שלמים כחיות ביער" (שיח שרפי קודש, עמ' לא). בדורנו, נדמה לי שהסתייגות דומה מערכים בורגניים רמוזה בדברים שכתב הרב עדין שטיינזלץ:
כאשר אדם עם עצמו ובתוך עצמו, כאשר הדברים החיצוניים כגון מה אנשים חושבים עליו, אם הוא יהודי כשר, או אב טוב ובעל נאמן, פחות חשובים, הוא יכול לתת את הדעת גם לשאלות כעין זו: איזה מין 'בן אדם' אני? (חיי שנה, עמ' 75).
הבורגני הטוב יתמה: האם באמת השאלה אם אדם הוא יהודי כשר, אב טוב ובעל נאמן – מילתא זוטרתא היא? האם אלו רק "דברים חיצוניים"? כאשר רבי יוסי הציע להספיד עבדים כשרים במילים "הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו", דחו חכמים את דבריו ואמרו לו: "אם כן, מה הנחת לכשרים?" (ברכות טז, ב).
המשפחה לפני האמנות
מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין כתב על הסלידה שמגלה התרבות המודרנית כלפי הסגולות הבורגניות, והציג עמדה שונה בתכלית מזו של ר' נחמן:
באופן כללי, לא נמצא במחשבת ישראל ובהלכה אותו בוז לבינוני, או למעמד הביניים המייצגו, שהוא נושא נפוץ בהרבה מספרות המאה התשע־עשרה. לא נמצא גם את ההערצה והאידיאליזציה של החייתי, הפרימיטיבי והבור, הרווחים בחלק גדול של הספרות הרומנטית, ולא את האידיאליזציה של הכוח, הנוכחת רבות בספרות שלהי המאה התשע־עשרה, כולל זו של ניטשה. מקורות אלו בזו לבינוניים בשל היותם בורגנים, 'פיליסטרים'; 'אומה של חנוונים', כפי שאמר בזלזול נפוליאון על אנגליה. ב'כתבים מן המרתף' של דוסטויבסקי קובע המספר שהוא רוצה להיות 'גיבור או טינופת – אין שום דבר באמצע'. עם גישה כזו לא נוכל להזדהות; אין היא בת בית בעולמנו…
אף כאשר מקורותינו מקדמים חזון של גדולה, אין הוא מלווה בבוז לבינוני ולחיי היום־יום של האנשים הרגילים. עדיין, לא בהכרח נובע מכאן שבינוניות בעולם הרוח יכולה להיות מקובלת, שלא לומר נערצת… במקום שיש בינוניות בהישג אך לא במאמץ ובכוונה, קיימת אכן תשובה שלמה (תקווה לדורשיך, עמ' 111-109).
הרב ליכטנשטיין דחה בתוקף את הבוז הרומנטי לחיי היום־יום השלווים של הבורגני. בדחייה הזו צריך לזהות שני רבדים שונים. קודם כול, יש התלהבות רומנטית שהיא פשוט שלילית, בבוז העמוק שהיא רוחשת לחיי השלווה היציבים. הצייר הצרפתי פול גוגן נטש את אשתו וילדיו ונסע לטהיטי כדי להתמסר לציור. הוא צייר שם ציורים נפלאים, והפך מודל לדורות של אמנים אנוכיים שנטשו את משפחתם למען האמנות. בעיה אחת היא שרובם המכריע לא הפכו לגוגן אלא נותרו אמנים גרועים; בעיה עמוקה יותר היא שגם לגוגן עצמו היה אסור לנטוש את משפחתו למען האמנות. אסור לאדם לבגוד בחובותיו ולהזניח את ילדיו, אפילו למען אמנות גאונית. אם בכל לילה ינהם עד הבוקר כחיות היער, איך ימלא למחרת את חובותיו הבסיסיות כהורה, כבן זוג, כאדם?
אכן, ייתכן שכבר בימי קדם נחלקו חכמינו בנוגע לאורח החיים הראוי לאישי מופת נעלים, יחידים יוצאי דופן, ובנוגע למידת המחויבות של יחידים כאלו לערכי המשפחה והקהילה. רבא טען שהתורה תימצא רק "במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב". הגמרא הביאה כדוגמה לגישתו את רב אדא בר מתנא, שעזב את אשתו וילדיו והלך ללמוד תורה. כאשר שאלה אותו אשתו מה יאכלו הילדים, שלח אותם ללקט עשבים בשדה (עירובין כב, א). מצד שני, רבי אביתר התייחס ל"בני אדם העולין משם לכאן" – ופירשו התוספות: תלמידי חכמים המזניחים את משפחתם והולכים ללמוד תורה בארץ ישראל – וקרא עליהם את הפסוק הנורא: "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין" (גיטין ו, ב). מי מאיתנו היה מאחל לבתו להתחתן עם רב אדא ולא עם רבי אביתר?
כל זה בנוגע להתלהבות הרומנטית השלילית, המביאה להזנחת הקיום האנושי הבסיסי. לצד זאת, ישנה התלהבות רומנטית חיובית, כזו שאינה מלווה בהשתמטות מחובותיו הבסיסיות של האדם אלא בתוספת עליהן: כאשר אדם גם דואג לילדיו, גם משרת במילואים, גם משלם את מיסיו כחוק וגם רוצה לתרום לעולם בהתעלות בעבודת ה', בתרומה חברתית מיוחדת או ביצירה אמנותית נסערת. זו שאיפה שהיא ודאי חיובית, ולרב ליכטנשטיין יש רק הערה אחת בנוגע אליה – אסור שתביא לזלזול ולבוז כלפי אדם שאינו מצליח להגיע למדרגה כזו. זאת ברוח קביעתם של חכמי יבנה:
אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים (ברכות יז, א).
לאדם הזה עצמו, זה הממעיט במלאכת שמיים, אמר הרב ליכטנשטיין שגם אם קשה לו להגיע להישגים רוחניים עילאיים בגלל נסיבות חייו או אישיותו, הוא צריך לכל הפחות לשאוף למצוינות כזו, כמידת יכולתו. כל זה אינו סותר את המסד הבסיסי של שמרנות, יציבות וריסון, המשך דרך האבות ונטילת אחריות על מפעלם. כל אלו הם הבסיס החברתי לקיום הגון ומוסרי, שרק מעליו אפשר לבנות קומה שנייה של התעלות רוחנית.
מבקריה החריפים של הבורגנות צריכים לשקול את האפשרות שהערכים הבורגניים אינם תוצר מנוון של חברת השפע, אלא דרך הגונה וראויה להתמודד איתה. עבור חלק גדול מן האנשים שמרנות בורגנית אינה הבעיה, אלא התחלת הפתרון.
