"ההנחה המודרנית שאנחנו צועדים בנתיב חד־כיווני ברור, מן הרע אל הטוב היא מיתוס"

בכרך השני, "התשוקה הפרומתאית", דן אוחנה בתשוקתו של האדם המודרני לשלוט בגורלו ולא להיות נתון עוד לשרירותיות הגורל; ממש כמו תשוקתו של פרומתאוס מן המיתולוגיה היוונית, הטיטאן שלחם בזאוס כדי לאפשר לאדם ליהנות מחופש ושילם על כך מחיר כבד. בתשוקה הפרומתאית לחופש ושלטון עצמי יש כמובן גם יסוד חיובי, אבל אוחנה התמקד בתוצאותיה השליליות, בעיקר במרקסיזם ובפשיזם.

הכרך הרביעי שוב הוקדש ליסוד רעיוני מכונן של העידן המודרני. הפעם הייתה זו טענתו של אוחנה שבעידן המודרני, הרציונלי לכאורה, שולטת תפיסה לא פחות מיתית מאשר בעידנים קודמים. למעשה, בעיניו עצם תיאורו של העידן המודרני כרציונלי אינו אלא מיתוס, בהתחשב במבול התנועות הפונדמנטליסטיות, דתיות וחילוניות, שבאו לעולם במאות השנים האחרונות.

ואילו הכרך השלישי והחמישי חורגים מהאופי הכולל של הסדרה, בהציגם לא תזה רעיונית אלא שני הוגים ספציפיים. הכרך השלישי עוסק בהשפעתו של פרידריך ניטשה על ההגות היהודית המודרנית; ניטשה השפיע באופן עמוק על מספר גדול של הוגים, ולמעשה גם על כל תפיסת "היהודי החדש" שאפיינה את התנועה הציונית. אוחנה מדגים זאת באמצעות שישה הוגים שונים: הלל צייטלין, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, גרשם שלום, ברוך קורצווייל וישראל אלדד. הכרך החדש, החמישי, מוקדש כולו לאחד מששת ההוגים הללו: "הרליגיוזי הכופר: גרשם שלום והתאולוגיות הפוליטיות".

פוליטיקה ללא מיסטיקה

אוחנה ממקד את ספרו לא במחקרי הקבלה של שלום אלא בפולמוסים הציבוריים שניהל עם מספר רב של הוגים. את כולם משקף, לפי אוחנה, מכנה משותף אחד: שלום, שהיה גדול חוקרי המיסטיקה היהודית, היה גם האיש שהכי חשש ממיסטיקה ומכל יסוד לא רציונלי בחיים הציבוריים. הוא רצה זהות יהודית תרבותית ומסורתית, אבל כזו שאיננה נותנת לדת שום דריסת רגל בניהול חיי היום־יום של העם היהודי. אוחנה מכנה את התפיסות שנגדן לחם שלום "תיאולוגיה פוליטית", ביטוי שטבע ההוגה הגרמני קרל שמיט, אחד מהוגי הבית של המשטר הנאצי, כשהכוונה היא לתפיסה המעניקה ליסודות פוליטיים ארציים מעמד מקודש, מעין דתי. הוא מתאר בפרוטרוט את הדיאלוגים שניהל שלום עם שורה של הוגים יהודיים: ז'אק דרידה, ולטר בנימין, חנה ארנדט, מרטין בובר, יעקב טלמון, א"ב יהושע, ברוך קורצווייל וישעיהו ליבוביץ'. מכיוון שמדובר באריות אינטלקטואליים, הדיאלוגים והפולמוסים האלה נקראים גם היום בתענוג רב, ולמען האמת גם בלא מעט קנאה וגעגוע.

"פניה, אלמנתו של שוֹלֶם, אמרה לי פעם ש'ולטר בנימין היה האהבה האמיתית היחידה והגדולה ביותר של שולם'", מספר אוחנה. "עם קורצווייל וליבוביץ', האורתודוקסים, זה היה סוג שונה של עימות. הוא דיבר על 'יהדות תרבותית', והם חשבו על יהדות הלכתית. יש דיאלוג מפורסם שלו עם ליבוביץ', שהבאתי אותו כמוטו לספר. שולם אמר לליבוביץ': 'אתה מאמין בתורה, אבל לא מאמין בה". ליבוביץ' ענה: 'ואתה לא מאמין בתורה ולא מאמין בה'. אתה מאמין במשהו מופלא הגלום בעם ישראל, ולי אין את האמונה הזו'.

אוחנה מצביע על עובדה מרתקת: "שלושת בני הפלוגתא האורתודוקסים של שולם – קורצווייל, ליבוביץ' ועקיבא ארנסט סימון – כתבו כבר אחרי מלחמת העצמאות אזהרות חמורות מסכנת ההקצנה הלאומנית של הישראלים, והם החריפו את הביקורת אחרי מלחמת ששת הימים. זה לא יכול להיות מקרי. הגישה האורתודוקסית הרציונלית, הממוקדת בשמירת הלכה ולא במיסטיקה, היא שהביאה אותם לכך".

מצד שני, הוא מציין, בכל הקריירה הארוכה שלו היו לשולם בסך הכל 12 דוקטורנטים; הוא לא אִפשר לכל אחד להיות דוקטורנט שלו. תשעה מהם התמקדו בלעדית במחקר, ועמדותיהם בסוגיות פוליטיות וציבוריות כמעט שלא נודעו. אבל באופן מפתיע, "כל השלושה שכן התבטאו ציבורית היו דווקא אנשי ימין מובהקים, ואף תומכים של השלכת המשיחיות היהודית גם לתחום הפוליטי". אלה היו יוסף בן־שלמה, הקרוב שבתלמידיו של שולם (ששולם, חשוך הילדים, אף ראה בו מעין בן), יהודה ליבס – ששולם היה הסנדק שלו – ורבקה ש"ץ־אופנהיימר.

אוחנה חושב שאין זה מקרי, ורואה בעובדה הזו סוג של מרד בדמות האב. "זה מרד מורכב. הם מרדו בו על ידי פירוק הדיאלקטיקה המאוד רגישה שלו בין הדת והתרבות ובין המציאות הפוליטית. הם לקחו את היסוד המשיחי, שהוא מאוד האמין בו כיסוד דתי ותרבותי, אבל בניגוד אליו הכניסו אותו עמוק גם לתוך העולם הפוליטי". נדמה שאוחנה מבקש לומר בכך שהמשחק במיסטיקה הוא כל כך מסוכן, שאפילו שולם – שידע למתוח קו בין המיסטיקה הרוחנית לפוליטית, ולהזהיר מפני התפרצות הסמלים הדתיים העתיקים שהציונות ביקשה לחלן ו"לביית" – לא יכול היה למנוע את פריצת הגבולות גם אצל בכירי תלמידיו.

הסדרה כולה עטופה ניחוח מיתי חריף. אוחנה אוהב מיתוסים, במיוחד את גיבורי המיתולוגיה היוונית, וכמו המושגים הפסיכואנליטיים של פרויד, נהנה להעניק לגיבוריו הילה קלאסית בדַמותו אותם לגיבורי המיתולוגיה: פרומתאוס, אדיפוס, וכל השאר. את הכרך שמסכם את מבטו על המודרנה הוא מכנה כאמור "האופי המיתי של המודרנה". הוא אוהב מאוד גם דרמטיות אוקסימורונית, ומכנה את ספריו בכפל מילים שלכאורה לא ממש מסתדרות. וכך, דווקא את הניהיליסטים הוא מעמיד ב"מסדר", ואת שולם הוא מכנה "הרליגיוזי הכופר".

יתרה מזו: אם המודרנה מזוהה בדרך כלל כמופת של קִדמה ונאורות, לעומת הדת שקדמה לה והכאוס הפוסט־מודרניסטי שאחריה, אוחנה מאתר בה דווקא את התכונות השליליות – הניהיליסטים; הפרומתאים שבתשוקתם הגדולה מדי לחופש דווקא מביאים חורבן. ממש כמו מורו (המיתולוגי) יעקב טלמון, שהביא לעולם את החידוש על "הדמוקרטיה הטוטליטרית" של העידן המודרני; מין קנאות דמוקרטית שרודפת את מתנגדיה, החל מן הטרוריסטים של המהפכה הצרפתית ועד הפרוגרסיבים הקיצוניים של הטרור האקדמי בארה"ב של ימינו.

את שתי הנקודות גם יחד – עצם תיאור המודרנה באופן מיתי, וגם ההתמקדות בהיבטיה השליליים – מסביר אוחנה באופן משותף: "יש לי ספרים אחרים שמדברים על דברים יותר נעימים. אבל זה נכון שכאינטלקטואל וכחוקר רציתי להדגיש דווקא את הצד הביקורתי שלי על התיאורים הקיימים של המודרנה, לראות בה גם את הצדדים שפחות ראו בה עד היום. הרי הצד שמדבר על הקדמה שבמודרנה הוא 'המובן מאליו'. חוץ מזה, המיתוס הוא תמיד יסוד מרכזי בחיים. ההורים שלי עלו לארץ ממרוקו בגלל חלום על ארץ ישראל המיתולוגית. אז גם ההנחה המודרנית שאנחנו צועדים בנתיב חד־כיווני ברור, מן הרע אל הטוב ומן העריצות אל החופש, היא בסופו של דבר גם כן מיתוס".

לא השתכנזות, ישראליות

אוחנה, בן 71, עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן ארבע בלבד. הוא גדל בקריית־גת, כבן הזקונים של אנט ומקסים. אביו היה סבל במפעל, ובעזרת פיצויי הפיטורים שקיבל כשהמפעל נסגר הגשים את חלום חייו ופתח בית קפה, שאותו הפעיל יחד עם אשתו. אחיו הגדולים יותר של דוד לא הספיקו לצבור מספיק שנות לימודים כמותו, לפני שנאלצו להיכנס לשוק העבודה התובעני. לבן הזקונים שיחק המזל: "בגיל ארבע הייתה לי גננת שהשקיעה בי את נשמתה. בימי חורף היא הייתה סוחבת אותי על הגב רק כדי שאגיע לגן במעברה.

"כשעמדתי לסיים את בית הספר היסודי דפקו על הדלת והציעו לאימא שלי לשלוח אותי לתיכון החילוני בעיירה, שהיה בית הספר 'של האליטות' שנענו לקריאה החלוצית ובאו מבחוץ לעזור לקריית־גת. אחותי הגדולה ממני בשנתיים הלכה לבית הספר הדתי, שאליו הלכו רוב התושבים והיה הרבה פחות טוב. אימא הסכימה, וכך זכיתי למורה ההיסטוריה הנפלא זאב בוים [בית"רי שעקר מבנימינה לקריית־גת כשליחות ציונית, ולימים כיהן שם כראש העיר ואף הפך לח"כ ולשר בישראל; י"ש], שהשפיע על כל חיי. גם אחר הצהריים הייתי הולך לבתים של החברים מבית הספר, כך שהסוציאליזציה העיקרית שלי לא הייתה במעגל הטבעי הראשון, של החברים מהבלוק, אלא עם החבר'ה מבית הספר. הייתה שם להקת זמר, ושם ראינו הדודאים ושלישיית גשר הירקון. גם בהצגות הייתי, אפילו את 'המגילה' של איציק מאנגר ראיתי. אבל זו לא הייתה 'השתכנזות', זו הייתה הישראליות. מבחינתי הסיפור היה להיות ישראלי".

אבל משהו בתוכו כנראה לא היה שלם עם יציאת הדופן הזו. עובדה שדווקא הוא, אחד משני התלמידים המצטיינים של הכיתה, בחר במכוון להיכשל בבחינות הבגרות שלו. השאלות במבחן ההיסטוריה, המקצוע האהוב עליו, עצבנו אותו, והוא כתב על טופס הבחינה "לא עונה על שאלות של תחת", ויצא מהאולם "בפוזה של גרי קופר". "למחרת, בוים ועוד מורה הגיעו בפעם הראשונה לבלוק שלנו לבקר אותי. באו להתחנן שאעשה בכל זאת שוב רק את הבחינה של 10 אחוז ציון, על ההיסטוריה של היישוב". אני מציע שהוא התקשה לעכל את העובדה שבית הספר יתגאה בהישגיו כ"מרוקאי המחמד", אבל אוחנה לא מקבל את ההסבר: "ברור שהתקשיתי לעכל שם משהו, אבל אני לא חושב שזה היה העניין המרוקאי. בכלל לא חשבתי אז במונחים עדתיים. זה היה רצון לדפוק את השחצנות של המערכת, את הסנוביות הזו של הסינון. למה לא לפתוח את שערי בית הספר לכולם?"

בחר להישאר אוחנה

אוחנה הצעיר אימץ גם את אתוס "היהודי החדש" של הצברים האשכנזים, והתגייס כמותם ליחידה מובחרת, סיירת אגוז. לפני השירות הצבאי הוא אפילו חשב לעברת את שם משפחתו לרגב, על שמו של גיבור הימים ההם, אל"מ אריק רגב, שנהרג באחד המרדפים אחרי מחבלים בבקעת הירדן. אבל ברגע האחרון, כשכבר עמד בתור במשרד הפנים, התחרט: "עשיתי חשבון ששתי אחיותיי לא יישארו עם השם אוחנה. אחי הגדול אמנם נשאר אוחנה, אבל יש לו ארבע בנות כך שבדור הבא השם אוחנה לא יישאר שם, ואחי השני עברת בגיל צעיר לחֵן, כי היה צריך לייצג את ישראל בתחרות ספורטיבית בחו"ל. אז אמרתי לעצמי: מכל המשפחה שלנו לא יישאר אף אוחנה? וחזרתי הביתה עם השם שלי".

כשהשתחרר מהצבא, ממש אחרי מלחמת יום כיפור, הגיע אוחנה לאוניברסיטה העברית. הוא ידע מה הוא רוצה ללמוד: היסטוריה. בהדרכתם של טלמון ויהושע אריאלי הוא התמקצע במיוחד בהיסטוריה של הרעיונות, ואחרי הסתלקותם הפך למומחה הבולט בישראל של היסטוריית הרעיונות באירופה המודרנית.

יש כאן מקרה ברור של הילד מקריית־גת שמבקש "לכבוש את המלכה", התרבות המערבית, בביתה שלה. לא?

"לא יודע להסביר את זה. זו לא הייתה איזו החלטה מודעת, ששמתי לעצמי איזה אתגר. זה מה שעניין אותי".

הוא מספר סיפור מכמיר לב כיצד בכל טקסי הסיום של שלושת תאריו הוא ביקש לשמח את הוריו, שיראו אותו על במת מקבלי התואר, ובכל פעם משהו התפקשש: "כשסיימתי את התואר הראשון היו כל כך הרבה בוגרים, שקראו לבמה רק למצטיינים ולתלמידי רפואה. כל השאר קיבלו תעודה באופן פרטי. גם כשסיימתי תואר שני עלו לבמה רק בוגרי הדוקטורט לרפואה. אז אמרתי להורים 'אל תדאגו, בדוקטורט תראו אותי על הבמה'. בסוף יצא שבדיקת הדוקטורט שלי מאוד התעכבה אצל אחד הבודקים, וכבר יצאתי לפוסט־דוקטורט בהרווארד לפני שקיבלתי רשמית את הדוקטורט".

ככלל, נראה שהוא תמיד הקפיד להיות במקומות הנכונים של "האליטה האשכנזית": סטודנט של טלמון ואריאלי באוניברסיטה העברית; חבר מערכת בעיתון הסטודנטים "פי האתון", ולימים תורם קבוע גם לשבועון הברנז'ה "כותרת ראשית". הוא אפילו רץ פעם לכנסת, כמספר 2 של נסיך תנועת העבודה, לובה אליאב. גם שם הייתה סגירת מעגל סמלית: אליאב, המפא"יניק שהקים את חבל לכיש, יחד עם דוד אוחנה, בן קריית־גת, בירת החבל. אבל הסמליות לא כבשה את הקהל, והשניים לא עברו את אחוז החסימה. אוחנה נשאר לאורך כל השנים איש פוליטי מאוד, לוחם בכיבוש, משתתף בהפגנות נגד נתניהו בבלפור (אחד מבניו נעצר באחת ההפגנות האלה) ומפגין נגד הרפורמה המשפטית מול בית הנשיא.

רק סדק אחד, כואב במיוחד, נפער ברצף הזיהוי עם האליטה. האוניברסיטה העברית, שבה למד את שלושת תאריו, לא הזמינה אותו להפוך בה לאיש סגל, ואת הקריירה האקדמית שלו הוא מצא באוניברסיטת בן־גוריון. כדרכם של בני פריפריה המבקשים לפרוץ למרכז, תוך ידיעה שיצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה ממי שדרכם לאליטה הייתה סלולה מראש, הוא היה תמיד חרוץ מאוד. הוא פרסם עד היום כמה עשרות ספרים, ערך עוד רבים אחרים, והפך להרבה יותר מוכר, בארץ ובעולם, מכל חבריו שהתקבלו ל"עברית". אגב, כשפרש לגמלאות לפני שלוש שנים, לא רק אוניברסיטת בן־גוריון ערכה לו כנס פרידה; כנס בינלאומי לכבודו התקיים גם בשווייץ. בסופו של המסלול, אחרי עשרות שנות אקדמיה, הוא וחבריו מהעברית נפגשים באותו מקום בדיוק, כעמיתי מחקר במכון ון־ליר הירושלמי. הוא יושב שם ומשוחח מדי יום עם אבישי מרגלית, יצחק גל־נור, פול מנדס־פלור וכל מי שלכאורה זכו במה שהוא לא.

גם היום, עמוק בתוך הפנסיה, כשקולם המחקרי והציבורי של עמיתיו כבר די נדם, אוחנה עדיין מפרסם כמה ספרים בשנה, לצד מסות אקטואליות בעמודי הדעות של "הארץ" או הספדים לגיבורי התרבות של האליטה. גם זו דרכו הצנועה לכבוש את המלכה בבית; בסוף, הוא יהיה זה שיעצב את מה שיזכרו קוראי הארץ מגיבורי התרבות שלהם.

חלון לים התיכון

כאיש שמאל מזרחי אפשר היה לדמיין את אוחנה מוביל דיאלוגים עם ערבים־ישראלים, עם פלסטינים או עם אינטלקטואלים ערבים מהמזרח התיכון. אבל גם פה הוא בחר להפתיע. כבר לפני יותר מעשרים שנה הוא היה בין האינטלקטואלים הישראלים שביקשו לראות בישראל חברה ים־תיכונית ולא מזרח־תיכונית. הוא אפילו הקים בוון־ליר "פורום לתרבויות הים התיכון". גיבורת התרבות של הפורום, ושלו אישית, היא ז'קלין כהנוב, מסאית מחוננת ואינטלקטואלית נשכחת שגדלה במצרים של המנדט הבריטי.

כהנוב, שאוחנה כתב עליה ביוגרפיה והוציא לאור מבחר מכתביה, משמשת בעיניו מודל לחיבור שביקש ליצור בין מזרח למערב, ולא להשתקע בלעדית במזרח השוקע ממילא. בעבורו תרבות הים התיכון היא התרבות שמחברת בין תל־אביב, ביירות, אלכסנדריה, רומא, מרסיי, ברצלונה, תוניס ואלג'יר. תרבות של ערי חוף ונמל שמגיעים אליה תיירים ואורחים ממזרח וממערב והיא יודעת לספק להם את הנאות העולם, במקום הרוח המדברית והקנאית של ארצות המזרח התיכון.

מירון בנבנישתי, גם הוא בן הים התיכון (אביו נולד ביוון), שדווקא חי כל חייו את הדיאלוג עם הערבים, כעס על מה שראה כהתנכרות למרחב האמיתי שישראל שוכנת בתוכו, לטובת מרחב מדומיין ואולי קוסם יותר, אבל מקסם שווא. כשאני שואל אותו על כך, אוחנה לא מהסס לומר שהוא אכן ביקש להתנכר במודע לתרבות המזרח־תיכונית, הערבית: "אני לא רוצה שנהיה מנהטן, זה לא טבעי לנו, אבל גם לא שנהיה אבו־דאבי או דובאי. בכלל, הנהירה לאבו־דאבי, ממלכת הפאר המלאכותית הזו, די דוחה אותי. כל המדינות האלה הן אנטי־דמוקרטיות, ובהחלט לא הייתי רוצה שנהפוך לעוד מדינה בסגנון הזה. הדבר הכי טבעי לנו זו השתלבות במרחב הים־תיכוני, שיש בו גם את המזרח וגם את המערב".

"כחוקר רציתי להדגיש את הצד הביקורתי על המודרנה, לראות בה גם את הצדדים שפחות ראו בה עד היום. הרי הצד שמדבר על הקדמה שבמודרנה הוא 'המובן מאליו'. המיתוס הוא תמיד יסוד מרכזי בחיים. גם ההנחה המודרנית שאנחנו צועדים בנתיב חד־כיווני ברור, מן הרע אל הטוב ומן העריצות אל החופש, היא בסופו של דבר מיתוס"

לפני כ־15 שנים פרסם אוחנה את ספרו "לא כנענים, לא צלבנים", שבו סקר מגוון אופציות זהותיות שהוצעו לחברה הישראלית לאורך השנים, וביקש לשלול שתיים מן המרכזיות שבהן. הוא דחה את האופציה הכנענית, זו שביקשה להיטמע במרחב הילידי המקומי עד כדי התכחשות מפורשת לשורשים היהודיים, ובאותה נשימה דחה גם את האופציה ההפוכה, הצלבנית – הנרטיב שטיפחו הפלסטינים ולפיו היהודים הם עם אירופי זר, ממש כמו הצלבנים ההם, וגם הם כמותם לא ישרדו כאן לאורך זמן. זו הייתה אמירה אופטימית של אוחנה, שגרסה כי המתכחשים למיניהם – המתכחשים ליהדות, והמתכחשים לזיקה היהודית העמוקה לארץ – לא יצליחו.

לפני שנה הוא פרסם ספר אישי יותר, שכותרתו הפוכה: "גם כנענים, גם צלבנים". הכותרת החדשה, שנוסחה בהשפעת מכתב שקיבל מעמוס עוז, נשמעת כמובן הרבה יותר פסימית. כאילו שני הנרטיבים שדחה בעבר הפכו למציאות: הזהות הציונית הפכה לכנענית, במובן זה שהיא מקדשת את הארץ ואת הזיקה הילידית אליה יותר מאשר את הזהות היהודית עצמה; והיא הפכה גם לצלבנית, במובן שהמלחמה האינסופית שהיא מתעקשת לקיים על הארץ עלולה להביס אותנו בסופו של דבר, ולהפוך את הסיפור הציוני לאפיזודה חולפת.

אוחנה איננו מקבל את הפרשנות הפסימית לכותרת: "היא מצביעה על הסכנה, אבל לא קובעת קביעה מוחלטת. אכן, כל עוד אנחנו כובשים עם אחר, אנחנו גם כנענים וגם צלבנים. אנחנו כנענים, כי הכיבוש מחבל בזהותנו היהודית לטובת האחיזה בארץ, ואנחנו צלבנים מעצם השליטה בעם אחר. באנו לכאן להיות עם חופשי בארצו, וכל עוד אנחנו שולטים באחרים גם אנחנו לא חופשיים. אבל החזון שלי היה ונשאר ציוני. אני מאמין שאני יותר ציוני מכל מתנחל, מפני שאני מוכיח שהמדינה היהודית חשובה לי יותר מאשר לו. אבל זה בידינו. להפסיק להיות כנענים, ולהפסיק להיות צלבנים".