נפלאות התבונה: על ייחודו של עם ישראל

נאומו של משה, הממשיך בפרשתנו, מחדד את ייחודו של עם ישראל לעומת שאר העמים (דברים ז, ז):
לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

אך דברים אלה נראים מנוגדים לברכה שהבטיח הקב"ה לעם ישראל מראשיתו. כבר לאברהם הבטיח הקב"ה "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב). בפשטות מדובר בריבוי כמותי. כך לפחות ניתן להסיק מהפסוק "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו, ד). בני ישראל התרבו מאוד במצרים, כמו שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאד מאד" (שמות א, ז), עד כדי כך שפרעה הזהיר את עמו כי "עם בני ישראל רב ועצום ממנו" ועל כן – "הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א, י). אך אם מדובר בריבוי כמותי, כיצד אומר משה שהם המעט מכל העמים?

רק חכם ונבון

ככל הנראה משה יוצא בפרשתנו נגד הפרשנות הרואה בריבוי האוכלוסין מאפיין מרכזי של עם ישראל. בדיוק להפך; ה' חשק בעם ישראל "כי אתם המעט מכל העמים". ואכן, בסריקת דברי ימי העולם ניכר כי עם ישראל אינו מן העמים מרובי האוכלוסין. ייחודו של אותו "גוי גדול" אינו בכמות. אך מהי אפוא פשרה של ההבטחה לעשות את ישראל לגוי גדול?

נראה שבנאומו משה מציע לראשונה בבהירות תזה אלטרנטיבית ולפיה עם ישראל הוא "גוי גדול" במובן האיכותי: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". וכך אומר משה לעם ישראל (דברים ד, ה־ח):
ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' א־לוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א־לוהים קרבים אליו כה' א־לוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום.

זוהי מהפכה בהשוואה לאפיונם של עמים בתקופה הקדומה. לראשונה קם גוי שאינו מצטיין בגודל, בעושר, בכוח פיזי, במלחמות עצומות ובמלכים מפוארים. והדבר הוא חידוש גדול בעיני הגויים, שהרי "כל העמים שהם עסוקים בעניני עושר וכבוד ושררות ומלחמות… אבל ישראל נעדרים מכל השלמויות הפחותות הללו ורק החכמה לבדה היא שמלתו ובחיקו תשכב וכל עסקיהם רק בחכמות" (פירוש כלי יקר שם). לפי פירוש זה לשון "רק" בא למעט ולהדגיש כי שלמותו היחידה של עם ישראל היא בהיותו "רק עם חכם ונבון" ואין בו סוגים אחרים של גדלות חומרית שבהם רגילים הגויים להתפאר.

המשפט לא־לוהים

אך מדוע ייחשבו בני ישראל בעיני הגויים "עם חכם ונבון" ו"גוי גדול"? מהפסוקים שלמעלה עולים שלושה מאפיינים, וכולם מהווים חידוש לעומת המקובל בעמים הקדומים.

חידוש אחד קשור לקשר שבין א־לוהים למשפט, "כי המשפט לא־לוהים הוא" (דברים א, יז). אמנם אצל הגויים יש אלים שהם מתפללים אליהם ומקריבים להם קרבנות, אולם הריבון והמחוקק הוא המלך, ויש הפרדה בין הדת ובין המדינה והמשפט. "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". עד היום באנגליה החוק מגלם את צו המלך, ובמקומות אחרים את רצון העם, אך לא את רצון הא־ל.

אכן, פעמים רבות החוק משרת בחוקי העמים את האינטרסים של בעלי השררה והמעמדות בעלי ההשפעה. ישראל הוא העם היחידי בעולם הקדום שהא־לוהים נתפס בעיניו לא רק ככוח עליון אלא גם כריבון ומחוקק. חוקים כאלו מטבעם הם חוקים שמעל לאינטרסים האנושיים הצרים, ועל כן הם עדיפים מהם ונחשבים חוקי צדק ומוסר המכוונים לתיקון חברתי, כי ה' "לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם לשמלה" (דברים י, יז־יח).

החידוש השני של אותו "עם חכם ונבון" הוא בצד הלמדני המובהק. עם ישראל הוא עם הספר, ועל "זה יתפלאו אומות העולם על חכמת ישראל בכח התלמוד", כדברי הנצי"ב. ואכן, חידוש רב יש בכך שכל ישראל – לא רק אנשים המופקדים על החוק והמשפט – מצווים ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה, החוק והמשפט, כפי שנאמר בהמשך פרשתנו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

החידוש השלישי נוגע לתוכן הנורמות – "חוקים ומשפטים צדיקים". אלו חוקים ומשפטים ישרים שיש בהם הרמוניה פנימית בין כל החלקים והרבדים.

נמצאנו למדים שמשה רבנו מעצב את גבולות התודעה ביחס לייחודו של עם ישראל, לא בשל היותו רוב אלא דווקא בשל היותו המעט מכל העמים. מחויבות כה גדולה לעמידה מוסרית, דתית ומשפטית יכול לקחת על עצמו רק "גוי גדול" הנושא את דגל החוק והמשפט הא־לוהי.