שורות אלו נכתבות בתשעת הימים שבין ראש חודש מנחם אב לבין הצום. מבקש אני להביא לפניכם כמה קטעים מחז"ל שבהם נידונות שאלות קיומיות ותיאולוגיות של עם ישראל אחרי החורבן. הבאתי כאן שלושה טקסטים מתקופות שונות. אפתח את הדיון בקטע מופלא ממסכת תמיד (לב ע"א) ובו דו־שיח בין חכמי ישראל לבין המלך אלכסנדר מוקדון. המקור כתוב בארמית, אשתדל שבעזרת רש"י הדברים יהיו מובנים.
נצח ולא ניצחון
אחרי סיבוב שאלות ותשובות ראשון בין המתדיינים שבו באה לידי ביטוי חריפותם של החכמים, מנצל המלך את סמכותו ומנסה להוכיח את אי־האמת שבאמונת היהודים. המלך משווה את היחסים בין האמונות למלחמות בין העמים, ושואל באירוניה: "מה הם התריסים [=המגינים] שבהם אתם יוצאים נגדנו, ואינכם מחזיקים ב'יראתנו' [אלילנו]? הלא יודעים אתם כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו?". ענו להם חכמי ישראל: "שטנא נצח" – ופירש רש"י: "זו אינה ראיה שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא 'נוצח' (מנצח) ומטעה בני האדם, אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם".
"שטנא נצח"! נראה לי שכאן ניתן פסק דין על העולם הזה. השטן מטעה את בני האדם, ואלו שהשטן הצליח להטעותם לא יזכו לעולם הבא. אלא שבטקסט יש תוספת. המלך מגיב [בפירוש של רש"י]: "אמר להם המלך – שוטים אתם, שאתם מחזיקים ביראתכם [אמונתכם], שאם ארצה אהרוג אתכם בגזרת מלכים, שאני מלך, ואבקש לשאר מלכים שאוהבים אותי, שיתנו לי רשות להרוג אתכם". אמרו לו: "השלטון ביד מלכות, אך לא נאה למלך הכזב". רש"י ממשיך ומוסיף: "כזב – כלומר בידך הממשלה לעשות כרצונך, אבל הבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה ואין נאה למלך לדבר שקר". ומה נאמר אנו שבימינו היינו עדים כיצד השקר שירת בנאמנות את המרצחים.
חז"ל לימדו אותנו שההיסטוריה היא עדה לנס גדול המתקיים בעולם היהודי, השגת הנצח במקום הניצחון. זאת אומרת שיותר מניצחונות או הצלחות אחרות, קיים הפלא של קיומו והישרדותו של העם היהודי, על אף הסערות ההיסטוריות שגזרו עליו לכאורה כיליון. על הפלא הזה עמדו רבים. כאן מבקש אני להיעזר בדבריו של רבי יהושע בן לוי (יומא סט, ב) על הברכה הראשונה שבתפילת העמידה:
למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה. אתא [=בא] משה אמר "הא־ל הגדול הגבור והנורא", אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו?! לא אמר "נורא". אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?! לא אמר "גבור". אתו אינהו [באו הם, אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת [=ישראל] יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי? [אותם אלו שעקרו מילים מהברכה] ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
חכמינו הציגו את האמת אפילו אם היא קשה.
דתות מנוטרלות
ועתה, אנא נדלג כאלף שנה לימי הביניים. נעזוב את אויבינו עובדי האלילים, ונעבור ליחסים עם "קרובינו המונותאיסטים". לא לחינם הוסיף רבי יהודה הלוי כותרת משנה לספר הכוזרי שלו: "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה". הנצרות והאסלאם גם יחד קיבלו את העיקרון שאמיתותה של דת מוכחת על ידי הצלחתה ההיסטורית. הא־ל עומד מאחורי הניצחון בשדה הקרב. הנצרות הרבתה לפתח זאת בטענה שהגלות והסבל מהווים הוכחה תיאולוגית מרחיקת לכת. היהודים שהפנו עורף למשיח, ויתרה מכך, שגרמו למותו, עתידים לסבול לנצח על עוונותיהם. הפרק המיתולוגי הזה עבר למוסלמים, אם כי בשינויים מסוימים. ואגב, אני מתאר לי שהחכם היהודי שהתווכח עם אלכסנדר מוקדון היה עונה גם כאן – "שטנא נצח". ואני חושב שתשובתו הייתה נכונה בהרבה הזדמנויות בגלות הארוכה. אך כיצד ענה ריה"ל לטענות אלו? האם הניצחון וההצלחה אינם מוכיחים שהא־ל מצוי לצד המנצחים?
לכך התייחס רבי יהודה הלוי בכוזרי (ד, כא־כב), הספר המהווה כאמור הגנה ל"דת המושפלת" – הסינדרלה של העמים והדתות. את תגובתו שם ריה"ל בצדק דווקא בפיו של המלך:
אמר הכוזרי: אין אני מביא ראיה מזה [מהצלחות המלחמה] כי רואה אני את שתי הדתות [הנצרות והאסלאם] חולקות זו על זו, ושתיהן מצליחות; והרי לא ייתכן כי תימצא האמת בשני הקצוות. או שהיא באחד מהם או שאינה אף באחד מהם.
בצורה פרדוקסלית, שתי הדתות, מעין "דתות־בת" שקמו כנגד האם היהודייה, מנטרלות זו את זו. ובימינו, תקומת ישראל מהווה מכה קשה לתיאולוגיה הנוצרית. דברי הכוזרי מוסיפים פרספקטיבה חשובה התורמת להבנתה של התיאולוגיה הפוליטית של ישמעאל. דתו מתבססת על הסיף וניצחונותיו. ומבחינתם, הם אינם יכולים להוכיח את אמיתות דתם אלא כאשר כל העולם ייכבש על ידם. אי־היכולת לעשות זאת היא בעיה קשה עבורם המסבירה הרבה מהתנגדותו של ישמעאל כנגד הדתות האחרות בעצם היום הזה, דבר שכנראה רבים מבני אדום, דת־הבת השנייה של היהדות, טרם השכילו להבין.
אנא, תנו לי להדגיש את התופעה. העובדה שישמעאל ואדום, האסלאם והנצרות, שתי הדתות הגדולות, חולקות ביניהן את העולם במעין תיקו היסטורי, היא הוכחה ניצחת שאף אחת מהן אינה הדת שבידה חסד הגאולה. אכן, הבין יפה האסלאם שהעובדה שחלק מהעולם נשאר מחוץ ל"דאר אל־אסלאם" (בית האסלאם) מהווה בעצם פגיעה בריבונותו של שליט העולם לפי אמונתם. אולם מן השמים לא הסכימו והטילו וטו על ההצלחה ההיסטורית שעליה מושתתת לכאורה הוכחת האמת הדתית – לא כך נקבע בפסק הדין של השמים.
