המשמעות מאחורי האמירה של התורה: "כי האדם עץ השדה"

מאז ומעולם עוררו חוקי תקציב דיונים סוערים בכנסת ישראל, וכך גם בשנת 1962. רוחו של הסופר יזהר סמילנסקי סערה בעת נאומו בכנסת: "עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם… ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד".

ההקבלה שערך סמילנסקי בין האדם לעץ מופיעה כבר בפרשתנו, במסגרת דיני המלחמה:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (כ, יט).

קדמונינו התלבטו בפרשנות הפסוקים: מה הקשר בין השוואת האדם לעץ השדה ובין גישה תועלתנית לעץ, "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל"?

רש"י מפרש את הפסוק בלשון שאלה: "שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך, להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר? למה תשחיתנו?". לא הכול מותר במלחמה. ריסון הכוח ושמירת צלם האדם גם בלהט הקרב הם חלק בלתי נפרד מדיני המלחמה.

מפרשים אחרים הסבירו אחרת. כך כתב הרשב"ם: "אותו לא תכרות, אלא עץ השדה לבוא האדם מפניך במצור – אותו תכרות, הם הקרובים לעיר, שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך". כך פירשו גם אבן־עזרא והרמב"ן. כלומר, מותר לכרות עצים קרובים לעיר שהאויב עשוי להשתמש בהם כמסתור.

בדיני המלחמה, ההבחנה בין עץ מאכל לעץ שאינו כזה, כתובה במפורש: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (כ, כ)

סמילנסקי לא הבחין בין עץ מאכל לעץ סרק. שורש האדם הוא כשורש העץ. לעומתו, ר' אליעזר בן הורקנוס הגיע מרקע חקלאי והכיר בחשיבותו של האילן העושה פרי:

בשעה שכורתים את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע… ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע (פרקי דרבי אליעזר, לד).

שתי גישות לטבע

התנועה הסביבתית בארץ ובעולם פיתחה עמדות שונות כלפי הטבע: הגישה הביוצנטרית מציבה את הטבע במרכז וגורסת שלעץ יש חשיבות בפני עצמו, ללא קשר לאדם. לעומתה, הגישה האנתרופוצנטרית טוענת למרכזיותו של האדם, שמשאבי הטבע נועדו למענו. הגנה על הלוחמים מפני אויב המסתתר בעץ, או אכילה מפירות העץ לאחר כיבושה של העיר, הן הסיבה להגן על העץ או לכרות אותו.

ספר החינוך מציין עיקרון חשוב הנלמד מהאיסור לכרות עצים:

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם.

הלימוד העקרוני לאדם לאורך זמן הוא החשוב, לאו דווקא העץ עצמו. בגישה זו, ההבדל בין עץ פרי לאילן סרק פָּחוּת לעומת עצם השחתת העץ שלא לצורך. נשים לב לסוף הפסוק: "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". לאחר כניעת העיר, כריתת עץ – מאכל או סרק – היא השחתה שלא לצורך.

מסכת תענית שכללה את השוואה בין האדם לעץ ופירותיו:

אמר רבי ירמיה לרבי זירא, יאמר לי מר משהו באגדה. אמר לו, כך אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, וכי אדם עץ שדה הוא? אלא כיוון שכתוב ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וכתוב ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״ – הכיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא, ״מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, ואם לא — ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ" (בבלי תענית ז ע"א, בתרגום).

ההבחנה בין עצי סרק לעצי פרי קשורה לטיב הפירות שאותו עץ מבקש לתת בעולם. דימוי האדם כעץ השדה מתקשר לכך שפירותיו של העץ אינם ממשיכים את קיומו של העץ, אלא את קיומם של פירותיו על שלל הזרעים והתכונות שבהם. רעיונותיו של האדם הם פירות לעולם, וזרעיהם מגדילים את הצמיחה לאותם פירות.

אילן עצמאות ישראל

"כי האדם עץ השדה, אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך, אדם ואילן היינו הך". האמירה הזו מיוחסת לבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. ללמדך שההקבלה בין האדם לעץ השדה חורגת מגבולות דיני המלחמה:

תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, אלא בשרשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה… כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשרשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו" (הרב שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה),

אם כן, לא רק פרי או לא, מצור או שלום. האדם עץ השדה בשורשיו היונקים ממעמקים. לא פלא שקולו של עץ נכרת נשמע מסוף העולם ועד סופו, לא רק בשל כריתת העץ אלא בשל אובדן פוטנציאל כוח הצמיחה מהשורשים לפירות ולזרעים, וכך גם פגיעת האדם בעצמו, בנפשו.

דימוי האדם לעץ השדה קיבל ביטוי גם בממד של שורשינו הלאומיים. כך אמר יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק ביום כינון הכנסת, ט"ו בשבט תש"ט: "בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל. שומה על האסיפה המכוננת לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל וישא פרי ובצילו ישכון העם לבטח, ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל".

חיליק אברג'ל הוא סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע