כשירדתי לפנות בוקר בתחנת הרכבת "ויקטוריה" במומבאי, שאז עוד נקראה בומביי, אחרי 38 שעות נסיעה, התיישבתי עם התרמיל הגדול מאובקת, עייפה ומאושרת על פיסת קרטון על הרצפה. היום, הזכרתי לעצמי, אני חוזרת הביתה מהטיול הגדול. המחזה של בחורה צעירה שיושבת על הרצפה לא אמור ללכוד את תשומת ליבו של מישהו מ־13 מיליוני ההודים שעוברים כאן מדי יום; אבל כשמדובר בצעירה בעלת חזות מערבית, אולי כן.
אישה הודית ניגשת אליי. היא מורה לאנגלית, חוזרת הביתה מהשתלמות בת שלושה שבועות (!) למורים שנערכה בצפון הודו, והיא רוצה לדעת אם יש לי איפה להיות. התכוונתי להיגרר עם התיק הכבד ברחובות בומביי הצפופה, הצבעונית והסואנת עד שעת הטיסה, אבל המחשבה על בית ועל מקלחת הוט־באקט, דלי עם מים חמים, מכניעה אותי.
בעלה של המורה, הודי קרח ועגלגל שבא לאסוף אותה מתחנת הרכבת, מעלה גם אותי על האופנוע. בדרך הביתה אנחנו אוספים את בנם הקטן, הלבוש בתלבושת אחידה. הוא חזר מטיול של ארבעה ימים עם בית הספר. בהודו אין הגבלה על מספר היושבים על האופנוע. וכך ארבעתנו, אני עם תיקים על הגב ומזוודה על הראש, נוסעים בשכונות צפופות דרך סמטאות שבחיים לא הייתי יודעת לנווט בהן בחזרה. בלילה שוב עלינו כולנו על האופנוע בדרך לשדה התעופה. אל הבית בישראל הגעתי עם בגדים מסורתיים של גברת הודית שהתעקשה בלבביות שאקח אותם למזכרת.
זה לא הסיפור הכי מופרע על הודו, אבל זה סיפור שאולי היום כבר לא היה קורה.
תיירות רוחנית
כבר בטיול הראשון שלי להודו, בשנת 2003, הודו כבר לא הייתה מסתורית, קסומה, רחוקה ומוטרפת כפי שתיאר אותה עזריאל קרליבך בספרו המפורסם "הודו: יומן דרכים", שנכתב ב־1955. אבל שאריות מהקסם שתופס אותך בגרון ונכנס ישר ללב, עדיין נותרו.
באותו טיול ראשון לפני עשרים שנה, כשעמדתי להיכנס לעומק ההרים לטרק של שבועיים בחבל זנסקר, הודעתי להוריי שלא תהיה לי קליטה בשבועות הקרובים. כדי להגיע לכפרים מרוחקים נסעתי יומיים רצופים בטרמפים, על משאיות שהובילו סלעים בדרכים הרריות ומתפתלות. הלכתי ברגל, חציתי נהרות, ישנתי בבתי קש ואבן נמוכים, בחדרים שאינם בנויים לאנשים גבוהים כמוני; בכל כניסה ויציאה דפקתי את המצח במשקוף כברכת שלום. התאמנתי בשירותי "בול פגיעה", במבנה רעוע שמשום מה לא עף ברוחות הלילה, ואכלתי אוכל בסיסי ומועט. גם החברים שהכרתי במסע בהרים, שלא שמרו כשרות או לא היו יהודים, שמחו להסתפק במה שהיה בצלחות המתכת: אורז עם דאל – מנת הדגל של הרחוב ההודי. זולה, בריאה, משביעה, חריפה ולא תמיד נקייה.
בראשית שנות האלפיים התחיל "הטיול הגדול" לצבור פופולריות בקרב צעירים, בעיקר אחרי צבא. טיול ארוך באחת משתי כוכבות התרמילאות, הודו ודרום אמריקה, הלך והתקבע כסטנדרט ישראלי לפני החזרה למסלול החיים, לימודים ועבודה. בדיחה מוכרת מספרת על בחור הודי שפוגש מטייל ישראלי בהודו ושואל אותו: "תגיד, כמה ישראלים יש"? הישראלי משיב: "בערך שבעה מיליון". "ורי נייס", מתפעל ההודי, "ובישראל?"
הנתונים מדברים על כ־50 אלף מטיילים ישראלים בהודו מדי שנה. רובם מגיעים למדינה הצפונית הימאצ'אל־פרדש, למרגלות הרי ההימלאיה. עם בוא החורף, רוב המטיילים עוברים לאזור רצועת החוף בדרום מערב הודו, בצל דקלי הקוקוס ותעלות המים של מדינת גואה. האזורים שבהם מסתובבים רוב המטיילים הישראלים זכו לכינוי "שביל החומוס". סביבם הוקמו בתי חב"ד ובתים יהודיים ופרחו עסקים מקומיים. ברחובות הכפרים אפשר למצוא שלטים בעברית המזמינים את המטיילים לאכול אצל "דודו פלאפל" ולהתחדש ב"תכשיטי שמש".
מסעות החיפוש העצמי והתיירות הרוחנית בהודו החלו עוד לפני שנות האלפיים, אבל היו נחלתם של מתי מעט. מי שהסכים להיפרד מהשפע שהחל להצטבר במערב והיה מוכן לעמוד בתנאים קשים כדי להכיר דרך חיים חדשה – הגיע להודו.
הרב דרור שאול, שהקים עם משפחתו בשנת 2000 את בית חב"ד הוותיק והגדול בכפר דרמקוט ליד העיר דרמסאלה שבצפון הודו, מספר על מסע אישי של חיפוש רוחני. המסע הזה כלל שהייה במנזרים טיבטיים ומפגש עם אנשי רוח ותרבות הודיים, והוביל אותו לחזרה בתשובה. מים רבים זרמו בגנגס מאז הימים שבהם הייתה דרמסאלה עיירה מבודדת בפאתי יער ארזים המשקיף אל נופי ההימלאיה, ועד דרמסאלה של 2023, הכוללת עשרות מלונות, מאות גסטהאוסים ומסעדות זולות עם תפריטים מערביים, משניצלים ועד פיצות.
לטובת ההורים שחששו כי ילדיהם שנסעו לטיול הגדול ייתפסו לבודהיזם במנזר מבודד או ילכו לאיבוד בעמק נידח, הקומיקאית עדי אשכנזי ניפצה את הסטיגמה. "אל תדאגו, אף אחד לא הולך לשום טיול ולא פוגש שום נזיר. חצי שנה אף אחד לא זז מהמרפסת של הגסטהאוס", לגלגה אשכנזי באחד המערכונים. האמת היא שאולי יש מה לדאוג דווקא בנוגע למה שקורה על מרפסת הגסטהאוס ובמסיבות טבע המוניות.
חדירת הסכו"ם
במהלך עשרים השנים האחרונות חזרתי להודו בהרכבים שונים. לבד, בזוג, כמשפחה האחראית על "בית יהודי" וכמשפחה מטיילת. אני חוזרת להודו כדי לחוש שוב ושוב את סוד מהותה, לאחוז עוד רגע במנהרת הזמן שהולכת ונעלמת, לראות כפרי דייגים אחרונים רגע לפני שייחצו על ידי כביש ראשי שאמנם יקל עליהם להעביר סחורות אבל יחסל את המראות הפסטורליים. אני מזכירה לעצמי שהפסטורליה מייצרת תמונות יפות לנשיונל ג'יאוגרפיק ולמטיילים, אבל לתושבי הודו עצמם מגיעה רווחה.
הרווחה עושה את דרכה להודו בצעדי ענק. זה קורה לאחר מאתיים שנות שליטה בריטיות שבהן שתה המערב את המשאבים של הודו, ניצל את כוח העבודה הזול שהיא מספקת וזרק לחצר האחורית של העולם את המכוניות והמשאיות הישנות הפולטות עשן שחור, שוכח שלהתחממות הגלובלית לא אכפת שהעשן מגיע מהודו ולא מאירופה.
כעת, בניצוחו של ראש הממשלה מודי, שואפת הודו להפוך ל"מרכז הדרום העולמי". הממשל בדלהי מתכוון לקדם את המדינה הענקית והצעירה – הן בשנות קיומה והן בהרכב האוכלוסייה – ועד שנת 2025 להפוך את רוב תושבי הודו לבני מעמד הביניים.
השינוי שעוברת הודו מורגש היטב ברחוב. בעליית המחירים, בזמינות השירותים, במפגש עם טכנולוגיה גבוהה. בכל אחת מהפעמים שהגעתי קידמה את פניי הודו קצת אחרת. התשתיות השתפרו לאין שיעור, הטיסות בתוך המדינה הוזלו, והאינטרנט כבש את הודו במהירות של מפולת שלגים בהימלאיה. עם התפתחות הטיסות, המפגשים בין אוכלוסייה מקומית למטיילים הולכים ומצטמצמים. קשה להאמין שהיום הייתי מיטלטלת ברכבת 40 שעות. וכך, אותה נסיעה משפחתית על אופנוע לביתה של המורה לאנגלית לא הייתה מתרחשת.
השינויים הללו משפיעים באופן דרמטי גם על המטיילים ועל חוויית הטיול. אף שהיעדים נשארו זהים, מסגרת הטיול ומה שקורה בתוכו השתנו. כתבה שפורסמה ב"גלובס" בשנת 2019 דיברה על מטיילים מבוגרים ובזבזנים יותר, התקצרות משך זמן הטיול, ורכישת כרטיס הטיסה בחזרה מראש. ההתנסויות בסמים עדיין רווחות מאוד, אבל נעשו אחראיות יותר.
מירון קרליק הוא מנהל קבוצת הפייסבוק "הודו – מטיילים עם מירון", המונה מעל 55 אלף חברים. לדבריו, השפעת המערב משנה עמוקות את החברה ההודית. "הם משתמשים היום הרבה יותר בסכו"ם במקום לאכול בידיים, צעירות הודיות מעשנות והולכות עם שורטס, כמעט אין קאסטות, והינדואיסטים אוכלים היום בשר למרות האמונה בגלגול נשמות. פעם לא היו הודים עם כרס, היום ילדים הודים אוכלים שטויות מגיל אפס".
האוכל, למשל, הפך מצורך בסיסי של הגוף למרכיב מרכזי בטיול. גם הרב דרור שאול מדבר על המזון הבסיסי והדל שסופק בשנותיו הראשונות של בית חב"ד. ברוח דברי המשנה באבות, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", אני חושבת על כך שצמצום האוכל מרחיב את האפשרויות לנפש ולרוח להתגלות, ואילו בילוי במסעדות מערביות זולות עלול להצר את הנתיב הזה.
נשארים בלהקה
התפתחות התקשורת והאינטרנט המהיר הכניסה את "המערב" להודו בסערה ושינתה כמעט כל אספקט בה. בתוך השינוי המקיף הזה, מירון קרליק שם את האצבע על הגורם המרכזי: הסמארטפונים. "היום לכל הודי יש סמארטפון, אבל גם 'הטיול הגדול' של הישראלים השתנה ללא הכר בעקבותיהם. פעם כשפגשת מישהו, לא ידעת אם תפגוש אותו שוב. היום כל המטיילים חיים בחבורות. יש קבוצות וואטסאפ בכל מקום. זה דור שלא יכול בלי הטלפון ובלי תחושת הקבוצה".
הזמינות הטכנולוגית משאירה את כולם בלהקות. היא מאפשרת להיות מחובר כל הזמן לחיים המוכרים לך, להעלות לאינסטגרם תמונה משיעור יוגה, לפתור בעיות באופן מיידי, לקצר מרחקים ולקבל מידע שוטף. כשראשם תקוע במסך, מטיילים עשויים להיות "בת יענה מודרנית". אין הזדמנות להרים את הראש, לראות ולחוות משהו אחר, כי אתה שרוי בתוך המוכר. אזור הנוחות של הסמארטפון עלול להביא להחמצת התועלת הנפשית שמסע גדול ומשמעותי אמור להעניק לאדם. כדי להתחבר לעצמך אתה צריך קודם להתנתק, ובשביל למצוא את עצמך צריך ללכת קצת לאיבוד. הטכנולוגיה העכשווית חוסכת לנו את הפחד מללכת לאיבוד ברחובות, בהרים או בנפש – גוגל מאפס והחברים בקבוצת הפייסבוק יצילו אותך תמיד – אבל גם הרווחים האפשריים מללכת קצת לאיבוד נעלמים.
מירון לא שופט את החבר'ה הצעירים ואינו מרגיש שזו ירידת הדורות. "המטיילים היום עוברים תהליכים אחרים ממה שאנחנו עברנו", הוא אומר. "תהליך משמעותי למשל הוא מפגש עם ישראלים אחרים שבארץ לא היו מדברים איתם בכלל. המפגש עם התרבות ההודית אכן פחת, אבל המרכיב המרכזי שאותו מחפשים צעירים נשאר. הצעירים מחפשים חופש. כל החיים אנחנו במסגרות – בית ספר, תיכון, צבא. אחרי הלחץ של הצבא אנשים רוצים חופש. עם המחירים הזולים שלה, הודו מאפשרת את החופש הזה לאורך זמן".
הודו עוברת את המהפכה הכלכלית והתעשייתית שלה בתקופה שבה גם המערב, שסיים לטרוף משאבי אנוש וטבע, מבין שהאדם צריך קומות נוספות של תוכן ותרבות. סין ויפן, שעברו את המהפכה הזו לפני שישים ושבעים שנה, זרקו מאחורי גבן מסורות של אלפי שנים והסכימו לדרוס את תרבויותיהן שנשתמרו מדור לדור, לטובת הנהירה המטורפת אחרי ההתפתחות הכלכלית התעשייתית שהמערב הציע. לעומתן הודו שומרת על מסורות ומתפתחת באופן אורגני יותר. כך היא ממשיכה להיות יעד למסע מרתק ומסעיר, שאם עושים אותו בדרך הנכונה ועם תשומת לב, עשוי להיות גם משנה חיים.
