אולם המצפור בקומה השלושים של בניין אשכול באוניברסיטת חיפה אירח במהלך השנים לא מעט כנסים אקדמיים, אבל טקס צבעוני ומרומם־רוח כמו זה שהתרחש בו לאחרונה, בסיומו של כנס שעסק ביהדות הודו – ספק אם נצפה בו. על הבמה ישבו שניים מנכבדי העדה ובירכו בלהט וברגש את הקהל, שכלל נשים בסארי בכל הגוונים וגברים בכיפה הודית, לצד אינטלקטואלים ומשתתפים סקרניים. הם בתורם השיבו אמן, הריחו את עלי הבשמים ואכלו תבשיל סולת ואורז, קינמון ופירות יבשים. זוהי ה"מלידה", שלפי המסורת נוצרה על ידי ראשוני היהודים שהגיעו להודו, זכר לקורבן המנחה, הקורבן היחיד במקדש מן הצומח, שנעשה מסולת בלולה בשמן. כך ביקשו לשלב בין הצמחונות ההודית ובין שימור מסורת הקורבנות.
הכנס הזה הוא ביטוי נוסף לעניין הגובר של האקדמיה הישראלית בהודו. בין השאר, אוניברסיטאות דוגמת תל־אביב ובן־גוריון מארחות סטודנטים הודים רבים במסגרת תוכניות בינלאומיות.
ד"ר לורן דגן־עמוס מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, מומחית להודו, שופכת אור על המגמה: "ההודים הם מעריצים גדולים של ישראל. הם רואים בנו סיפור הצלחה, מדינה מוקפת אויבים שקמה מתוך המדבר והפכה לסטארט־אפ ניישן, מעצמה טכנולוגית וצבאית. הם מעריכים את החינוך ואת ההשכלה שלנו ובאים אלינו הרבה יותר מאשר אנחנו מגיעים אליהם, בדומה לאופן שבו אצלנו תופסים את אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בארה"ב. מלבד חילופי סטודנטים, חלקם באים לכתוב כאן את הדוקטורט או את הפוסט־דוקטורט. הם באים בעיקר למחלקות כמו פיזיקה, כימיה או הנדסה".
ליאורה פזרקר, סטודנטית שעלתה לישראל: "בינתיים היו לי רק חוויות חיוביות. הודו וישראל מאוד שונות ומאוד דומות, תלוי על מה מסתכלים. באוכל ובתרבות יש פערים, אבל כשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה בבית. גם פה כולם חמים ופתוחים ושמחים"
מרצים ישראלים נוסעים ללמד שם במכוני מחקר?
"הרצאות אורח פה ושם כן, אבל לא מעבר. התקדמות במחקר קיימת בהיקפים נמוכים, אם בכלל. כאשר נציגים מטעמנו כן נוסעים אליהם, מדובר בניסיון ללמד אותם בהקשר של יוזמות חקלאיות, שיתופי פעולה בתעשיות הביטחוניות או גיוס סטודנטים לצורך הידוק הקשרים. הרצון להגיע לפה הוא עצום".
היהודייה היחידה בחדר
בשנה האחרונה נפתח באוניברסיטת חיפה מרכז "מלידה", למחקר והוראה של יהדות הודו. הוא שונה בנוף האקדמי הישראלי לא רק בתפיסה שמבקשת ללמוד מההודים לא פחות מאשר ללמד, אלא גם ברצון להשפיע על הנרטיב האקדמי בתת־היבשת. בראש היוזמה עומד ד"ר דויד ברק־גורודצקי.
"המטרה כפולה", הוא מסביר. "הפרויקט נפתח מתוך רצון להעמיק את ההיכרות המחקרית, החינוכית והקהילתית עם יהודי הודו ולספר את סיפור עלייתם וקליטתם, שנמשך עד היום. מעבר לכך, אנחנו מצויים בנקודת זמן שבה הודו היא מדינה קריטית ליחסי החוץ של ישראל. במרחב האקדמי בהודו מתפתחות גישות שונות להיסטוריה של ישראל ולסכסוך, ולכן חשוב לפתח את התחום של לימודי ישראל בהודו עצמה, ולהביא אליה את העולם הזה. כיום יש בכל הודו רק שני מרכזים אוניברסיטאיים שלומדים בהם על ישראל. אנו רואים זאת כחלק מהשליחות שלנו, להרחיב את היריעה הזו ולהעמיק את ההיכרות של האקדמיה ההודית עם ישראל".
ליאורה פזרקר, סטודנטית באוניברסיטת חיפה, עלתה בשנה האחרונה לישראל. במסגרת מרכז "מלידה" היא מבקשת להמשיך לחקור את המורשת והתרבות של קהילת "בני ישראל", תחום שהיא החלה לעסוק בו בהודו. "עסקתי בהבנת הזהות של חברי הקהילה. מדובר בחברה מאוד מסורתית, שמעבירה את הערכים שלה מדור לדור. יש מסורות שייחודיות רק להם, חוקי כשרות מסוימים, הניב שבו הם מדברים, מאכלים אופייניים או טקסים שמשלבים בין ריטואלים הודיים למסורת יהודית".
הקהילה היהודית בכללותה שנותרה בהודו איננה גדולה. קשה להעריך את המספר המדויק, אבל הנתונים נעים בין 3,000 ל־5,000 איש עבור ארבעת הקהילות: בני ישראל, קוצ'ין, בגדדים ובני מנשה. פזרקר עצמה מגיעה מקהילת בני ישראל וגדלה בעיר טאני, לא רחוק ממומבאי. "בעיר שלי יש בערך מאה יהודים ובית כנסת אחד, שתמיד מלא במתפללים", היא מספרת. "החיים בהודו כיהודייה היו טובים. יש לנו בתי כנסת וארגונים שמקיימים אירועים חברתיים סביב חגי השנה, והייתי מאוד פעילה שם. גדלתי עם ההורים והסבים, שהם מאוד דתיים. התפללנו בשבת, סבא לימד אותי על התורה וסבתא לימדה אותי מתכונים כשרים. אבל הדור שלי כבר פחות מחובר. אחותי הקטנה מתגוררת בקנדה ואני הגעתי לכאן, מכל מיני סיבות".
נתקלת בגילויי אנטישמיות?
"בכלל לא. לפעמים אנשים הופתעו לגלות שאני יהודייה כי לא ידעו שיש בכלל יהודים בהודו, אבל התגובות ככלל היו נעימות. תמיד הייתי היהודיה היחידה בחדר, בין אם בלימודים או במקומות העבודה".
יצא לך לפגוש תרמילאים ישראלים?
"שמעתי כמובן על התופעה של צעירים אחרי צבא שנוסעים להודו ומבלים בה תקופה משמעותית, אבל באופן אישי לא יצא לי לפגוש כאלו. הודו מדינה גדולה", היא מחייכת.
ואיך החיים בישראל?
"אני עוד מתרגלת", היא צוחקת. "בינתיים היו לי רק חוויות חיוביות. יש לי חברים הודים לצד ישראלים. הודו וישראל מאוד שונות ומאוד דומות, תלוי על מה מסתכלים. באוכל ובתרבות יש פערים, אבל כשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה בבית. גם פה כולם חמים ופתוחים ושמחים".
המיזם "מלידה" מבקש כאמור לייצר למידה הדדית ומפרה, סוג של חילופי תרבות. "אני חושבת שזו גישה חדשנית ומסקרנת, ומי שיגיע פתוח צפוי לחוות למידה מאוד מעניינת. יש פוטנציאל גדול בלימוד משותף של תרבויות עשירות וכל כך אחרות בו־זמנית", מסכמת פזרקר.
למה הם עזבו
אם העניין של פזרקר ביהדות הודו ברור ומובן, הרי שבחירתו של סוראג' קדנטודו, דוקטורנט הודי־נוצרי ממדינת קרלה הדרומית, להגיע לישראל מפתיעה יותר. "הגעתי לתחום הזה כשעשיתי את המאסטר שלי באוניברסיטת ג'ינדל בדלהי, והייתה לי שם פרופסור שלמדה בארץ", הוא מספר. "היא עסקה רבות בנושא השואה, שריתק אותה, ועבדה גם ביד ושם בתקופה שהתגוררה בישראל. היא סיפרה לי על הקהילה הקוצ'ינית והציעה שאחקור אותה, כיוון שהיא לא רחוקה מעיר הולדתי. חזרתי הביתה והתחלתי לעסוק בקהילת יהודי קוצ'ין, שהיא ככל הידוע הקהילה הוותיקה ביותר בהודו, ששורשיה מגיעים עד ימי שלמה המלך. הם שמרו על הזהות היהודית, לא עבדו בשבת, אכלו כשר וקראו בתורה, ולא היה ספק לגבי יהדותם. לצד זאת הם אימצו לא מעט מהתרבות ההודית, וניתן לראות השפעה בלבוש, אוכל, מסורות, אמונות טפלות או טקסי חתונה".
קדנטודו נענה להצעה לקבל מלגה מטעם המועצה להשכלה גבוהה כדי להמשיך את המחקר שלו באוניברסיטת בר־אילן. "המחקר הקודם שלי עסק בעיקר בסיבות להגירה מהודו. הרי היהודים לא סבלו מרדיפות כמו במדינות אירופה, בגלל מספרם הנמוך באוכלוסייה וכי הם תמיד נחשבו לקסטה משל עצמם. הם גם לא סבלו מדחיפה יזומה של הממשלות לעזוב, כמו במדינות ערב. זו הייתה הגירה יזומה מבחירה מוחלטת".
עניין נדיר במחקרי הגירה. איך אתה מסביר את זה?
"התשובות שלהם היו דת, מניעים ציוניים או רצון לשפר את המעמד הכלכלי". קדנטודו, שחקר בעיקר את קהילות קוצ'ין ובני ישראל, ביקש לברר עם העולים כיצד ואם בכלל הם שימרו את התרבות ההודית, והאם יצרו זהות הינדו־ישראלית חדשה המשלבת בין עולמם החדש לזה שהותירו מאחור. "בדומה לקבוצות מהגרים אחרות, גם אצל ההודים ניתן לראות בדור הראשון חיבור עמוק עם המדינה שהותירו מאחור, בדור השני רצון עז להתערות בחברה הקולטת, כולל התנערות מהשפה ההודית, ועניין מחודש בשורשים אצל חלק מבני הדור השלישי".
האם זהותך כנוצרי קתולי השפיעה על העניין שלך בישראל?
"למען האמת, לא ממש. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה לספר סיפור שעוד לא סופר. משום שמדובר בתפוצה קטנה יחסית (כיום מתגוררים בישראל כ־85 אלף יוצאי הודו; א"א) היא כמעט לא נחקרה. המיקוד בהודו הוא בדרך כלל בכאלה שהיגרו לארה"ב או לאנגליה, בעיניי חשוב להבין גם מה שמתרחש פה".
יש עוד הבדל. באנגליה ובארה"ב כל הנתונים מופיעים באנגלית, ופה העברית היא מחסום.
"זה נכון, יש הרבה אתגרים. אני לא מומחה בעברית אבל מנסה ללמוד אותה כמה שיותר".
המחקר הנוכחי של קדנטודו, במסגרת הדוקטורט שהוא כותב באוניברסיטת חיפה, עורך השוואה בין עליית בני ישראל בשנות החמישים והשישים לעליית בני מנשה משנת 2000 והלאה. "הרעיון הוא להשוות בין שתי הקהילות כדי להבין האם וכיצד ההגירה ואופן ההיטמעות השתנו".
למה דווקא שתי הקהילות הללו?
"יש דמיון גדול ביניהן. על שתיהן אומרים שהן חלק מעשרת השבטים האבודים, והרבנות לא קיבלה בתחילה את היותם יהודים. לקהילת בני ישראל לא היו ספרי קודש, הם ידעו להתפלל רק 'שמע ישראל' ושמרו שבת. כינו אותם 'אלו שלא עובדים בשבת'. בני מנשה הם קבוצות שבטיות שהגיעו מצפון־מזרח המדינה וכמעט לא נחקרו. גם דרך הקליטה שלהם הייתה דומה, עם מחנות ייעודיים שחלק ראו בהם מעשה של השפלה".
במה המחקר שלך מנסה לחדש?
"אני בוחן בעיקר את הזווית של הקליטה. רוב המחקרים הקיימים בחנו אספקטים היסטוריים – איך הם חיו בהודו, הזהות הכפולה, אבל ההגירה והיטמעות לא נחקרו. אני גם חוקר מה העמדות שלהם בנושאים שונים. בארץ הם נחשבים ל'מזרחים', אז מעניין אותי להבין האם יש דמיון ביחס לרבנות, נטייה פוליטית, מגורים, תעסוקה, רמות השכלה ועוד".
אתה לא חושש שחסר לך הרקע להבנת ניואנסים ייחודיים לארץ ולישראלים, כדי להסביר תופעות מסוימות?
"זו אכן יכולה להיות בעיה, אבל בדיוק לשם כך אני עובד בצמוד למנחים שלי, עובר איתם על הנתונים והריאיונות והם מחדדים עבורי את השאלות והתשובות ומתווכים לי את הפער הזה. מצד שני זה מאפשר לי הבנה יותר עמוקה של מושאי המחקר שלי. לפני הכול אני אקדמאי, כלומר שכלתן, ואני יודע להיות כזה, אבל הרקע שלי מאפשר לי להיות רגיש יותר לסיפורם של העולים. יש דברים שדווקא אני כהודי וכאאוטסיידר אבין יותר מאשר חוקרים צברים. לא מעט מרואיינים אף ציינו זאת בפניי".
ואיך החיים פה באופן כללי?
"זו חוויה מהנה ומעניינת. בכל פעם שאני הולך לשוק כל המוכרים בטוחים שאני יהודי, ותמיד יהיה מישהו שיתחיל לספר לי על הסבא הקוצ'יני שלו".
