אני חושב שזה היה בשנת 1954. סיירנו לאורך הגבול המצרי ליד בארותיים. בשטח היו מוטלים פגרי גמלים שנורו בהתנגשות עם בדואים בפעולה קודמת. על אחת הנבלות המרוחקות כמה מאות מטרים מאיתנו עמדה ציפור שחורה גדולה. רציתי לירות בה. כרעתי על ברכיי והרמתי את רובי. אולם עוד לפני שהספקתי לכוון כראוי משך מישהו בזרועי וגער בי: מה אתה עושה, זה נשר (משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, עמ' 114).
לא מעט לוחמים פגש משה דיין בחייו, אולם הוויכוח הזה עם מפקד כיתת הסיור מאיר הר־ציון, היה זכור לו במיוחד. גם היום, לאחר שנות חינוך ומודעות רבה, חמיסת קינים ופגיעה בעופות הן גורם משמעותי להיעלמות ציפורים בכלל ועופות דורסים בפרט משמי ארצנו.
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (כב, ו)
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את פשר המצווה והתגמול. טוב ואריכות ימים הובטחו לנו לא מעט בספר דברים, אך צירוף שניהם כתגמול לקיום מצווה אחת מופיע כאן במצוות שילוח הקן ובמצוות כיבוד הורים (ה, טז). מצוות אלו קשורות לשמירת הקשר שבין הורים לצאצאיהם.
המדרש הסביר בדרכו את פשר המצוות המעטות שהתגמול נקוב עליהן:
אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה, לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום… חוץ משתי מצות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות – כבוד אב ואם ושילוח הקן (דברים רבה ה, ב)
נשמע נהדר. אך המציאות מורכבת יותר, והיא גרמה לאלישע בן אבויה לתהות ולכפור:
פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: היכן היא טובתו של זה, היכן היא אריכות ימיו של זה? (ירושלמי חגיגה ב, א).
הגמול אינו בעולם הזה, מסביר התלמוד.
הקדים את זמנו
ואולם לא רק הקשר הלוגי בין מצוות שילוח הקן לאריכות ימים אינו מוסבר. הסיבה לשילוח הקן דורשת ביאור. הצירוף "אֵם עַל הַבָּנִים" מופיע פעמיים בתנ"ך – אצל יעקב (בראשית לב, יב) והושע (י, יד), ושתיהן בהקשר של השמדה.
קריאת המילים כורכת באופן טבעי את המצווה לרחמנות וחמלה, כפי שפירש הרשב"ם: "לא תקח האם על הבנים… שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד". כך גם הרמב"ם במורה הנבוכים: "כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם" (מו"נ ג, מח). והרמב"ן: "לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם".
היו שחשבו אחרת. אם הותר לנו לשחוט בעל חיים מסוים ולאכול את בשרו, טיעון החמלה אינו הגיוני: "שאילו היה מדרך הרחמנות, לא ציוה לשחוט חיה או עוף כלל. אבל היא מצווה מקובלת, אין לה טעם" (רמב"ם, פירוש למסכת ברכות). הווה אומר: למצווה זו אין הסבר המניח את הדעת במגבלות ההבנה השכלית.
מעבר לצער בעלי חיים ולחמלה עליהם ועלינו, יש במצווה טיעון אקולוגי לצריכה בת קיימא המאפשרת ליהנות ממשאבי הטבע, אך לא באופן שאינו מקיים, הפוגע גם באדם:
משורשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט… כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים. ובהניח האדם דעתו על זה, יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינים בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם (ספר החינוך).
ספר החינוך הקדים את זמנו ומתאר את המשכיות המין במילים שלקוחות מהסברים עכשוויים אודות המשבר הסביבתי והשפעתו על המגוון הביולוגי. כמה מדויק!
מצווה מעוררת רחמים
להולכים למחוזות תורת הסוד מתגלה רובד מעמיק וחשוב של טעם המצווה:
ועל זה אמר הקב"ה, אשרי הציפור בחוץ שהיא מעוררת רחמים על כל העולם, מה שגורם לחוס על העולם ולהתעוררות רחמים עליו. אותו אדם ששילח את אותה ציפור לצערה… כך יתעורר הקב"ה ויתמלא רחמים על כל בעלי הצער ועל כל אלו שנודדים ממקומם. ובשל כך שכרו של אותו איש, מה כתוב בו? "למען ייטב לך והארכת ימים" (זוהר חדש רות, בתרגום)
מצבנו הלאומי, כמה אקטואלי, דורש רחמים. קיום המצווה לא רק בדרך שתיקרה בפניך, אלא באופן יזום, מעורר רחמיו של הקב"ה על בניו (טעמי המצוות לרדב"ז).
עוררות רגשות טרם שילוח הקן נועדה לרחם על האם טרם לקיחת הבנים, אך גם לעורר רחמים אצל המשלח ברמה הפרטית והלאומית, בדיוק כפי שחשב מאיר הר־ציון: "בארץ שרדו רק שלושים זוגות נשרים ויש לשמור עליהם לבל יוכחדו… נסענו אל צוק הנשרים, קטע אחד מהתמונה נשאר בהיר בזכרוני: נשר ממריא בטפיחת כנפיים כבדות, חג ומגביה" (משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, עמ' 114).
מצוות שילוח הקן היא משל על היחס לעולם הטבע מסביבנו, הזקוק לרחמי אדם ושמיים.
