הרב קוק לא היסס להשתמש בכוחה של הרבנות הראשית כדי לאלץ לשמור שבת וכשרות

ציבור הפועלים, גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפייה שנהגו בו בענייני אמונה, ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים ובניינם, ולראותם כאותם האומנים המותרים בכניסה לקדשי קדשים גם בשעה שאין הכהן הגדול מותר בה.

משפטים אלה, מתוך מאמר הספד שפורסם בעיתון "דבר" למחרת פטירתו של הראי"ה קוק, מעוררים את השאלה: האם אכן נהג הרב בכפייה? והרי דבריו המפורסמים על מהלך תשובת הדור, אשר ראשיתם בכבוד הדת ושיאם בקיום הדת, אינם כוללים כפייה! ועוד: מדוע דווקא ציבור הפועלים החזק והשולט, הרגיש שהראי"ה פעל נגדו בכפייה?

הראי"ה היה לוחם גדול למען שמירת קדושת השבת בפרהסיה. כאשר היא החלה להתערער במושב הפועלים עין־גנים ליד פתח־תקווה בשנת תרע"א, הוא יצא בפרסום תוכחה גדול, שהיו בו מילות אהבה והערכה לצד דברים נוקבים וחד־משמעיים על הדרישה לשמור שבת בפרהסיה, גם כאשר מדובר לכאורה במושב שהוא יחידה סגורה.

לרשות הראי"ה לא עמד אז כוח של כפייה, אבל הוא פנה במכתבים להנהלה הציונית שתמכה כלכלית בעובדים ודרש ממנה להתנות זאת בשמירת קודשי האומה, תוך שהוא מזהיר כי אם המצב יימשך הוא יקרא לדתיים, שהיו אז חלק משמעותי מהתורמים, שלא לתמוך בכספם במוסדות הציוניים.

כך כתב באותה עת ליעקב אריה פויכטוונגר, ממנהיגי המזרחי בפרנקפורט:

בימים האחרונים ביותר הובלט היסוד ההפקרותי, ביחוד מצד חלק ניכר מפועלים ופקידים העוסקים בחוות נחלת ה"קרן קימת", ביחש לכל קודש, ובבירור ביחש לחילול שבת ויו"ט בפרהסיא בצורה מדאיבה לב ונפש… לדעתי הננו חייבים לתבוע, בעת הקונגרס הבא, מה"אקציאנס קומיטה" [הוועד הפועל; א"ו] ערובה בטוחה שדברים כאלה עוד לא יקרו. לדעתי חייבים אנו לעמוד בזה חזקים כצור, שאם לא יתעניין הקומיטה בשאלתנו הבוערת כל כך במעמקי נשמתנו, נהיה מוכרחים כולנו וכל הכחות המזרחיים לעמוד בכח נגד ה"קופה הלאומית", למרות מה שהיא כל כך חביבה עלינו חבת נפש.

והנה מכתב נוסף ששלח הראי"ה לרב יצחק יעקב ריינס, נשיא תנועת המזרחי:

הנני מוסר בזה להדר"ג העתק ממכתבי, אשר הנני חפץ שיהי' פומבי כמה דאפשר, ושיהי' נקרא באזני רבים בהקונגרס… עלינו כולנו לאחוז בזה באמצעים היותר אמיצים, להביע את מחאתנו בקול גדול ובכח אמיץ. בשום אופן אי אפשר שנשתתף בעזרה לכונן מכונים כאלה, המחריבים אותנו חורבן כל כך נורא, בתוכיות בנייננו הכללי.

אנשי המזרחי קיימו את בקשתו זו. ביום השלישי של הקונגרס קם הצייר הרמן שטרוק, מי ששימש באותו קונגרס כממלא מקום נשיא המזרחי, וקרא את מכתבו של הראי"ה. את דבריו סיים בהצעה ש"הקונגרס יחייב את הנהגת הקרן הלאומית לשמור על חוקי היהדות שלא יחללו באחוזותיה".

"אי אפשר לסמוך על קבוצה זו"

הרבנים הראשיים הראשונים – הראי"ה קוק והרב יעקב מאיר – החלו להשתמש בכוחה של הרבנות הראשית כגוף המעניק תעודות הכשר למוצרי המזון של היישובים, כדי לחייב אותם לשמור על קדושת השבת והחג ועל המצוות בכלל בפרהסיה היישובית. בשנת תרפ"ו (1926; כארבע שנים לאחר הקמת הרבנות הראשית) הוקם קואופרטיב תנובה, שעסק בשיווק מרוכז של תוצרת החלב ותוצרת חקלאית נוספת. הכשרות הפכה להכרח עבור התוצרת החקלאית כולה, כיוון שחלק גדול מהצרכנים (באותה תקופה אף רובם המכריע) דרש תעודת כשרות.

כבר בחורף תרפ"ו אירעה התנגשות ראשונה. אנשי קיבוץ קריית־ענבים שבהרי ירושלים קנו בשר מהערבים, לדבריהם בעקבות מחירו הגבוה של הבשר הכשר. בית הדין של הרבנות הראשית, בראשות הראי"ה, קבע כי "אחרי התנהגות זו מוצא בית הדין שאי אפשר לסמוך על קבוצה זו בנוגע לכשרות, ושעל כן יפרסם איסור בקהל על תוצרת החלב והחמאה והגבינה שהם מוכרים תחת השם תנובה".

תגובתה של תנובה הייתה כי אין קשר בין מעשיהם של אנשי הקיבוץ לסוגיית הכשרות. למרות זאת, בכ"ב אדר תרפ"ט הזהיר הראי"ה את הנהלת תנובה כי "אם במשך שבוע מיום קבלת ההתראה לא יסודר הדבר באופן בטוח, שחילול השבת בפרהסיה יופסק לגמרי בהוצאת תוצרת החלב לחיפה, נהיה נאלצים להכריז איסור על כל תוצרת החלב של התנובה בחיפה, ולדון גם על דבר התפשטות האיסור על סניפי התנובה בתל אביב ובירושלים".

הראי"ה תמך, בחודש אב תרפ"ט, גם בהחלטת משגיח היקב בראשון־לציון להסיר את הכשרות מענבי כפר־יחזקאל בשל חילול השבת שנעשה במחלבת הכפר. גם כאן אפשר לשאול: מה הקשר בין חילול שבת במחלבה ובין כשרות הענבים, ובין אכילת טרפות בחדר האוכל לכשרות הענבים?

כך קרה גם בשנים הבאות, כאשר הראי"ה פנה לגורמים שונים והתרה כי אי תיקון פרצות בשמירת השבת והכשרות במשקיהם עלול להביא להחרמת תוצרתם החקלאית. מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, כתב להנהלת קק"ל בשנת תרצ"ב כי "הרב קוק דורש כבר מאתנו שמירה על כשרות ומאיים בהחרמת התוצרת שלנו".

בין המקרים שהיוו רקע לדבריו של יערי הייתה פנייתו של הראי"ה להנהלת קק"ל בדרישה לעצור חילולי שבת בפרהסיה בקיבוץ רמת־רחל ובקיבוץ מזרע. במקביל לפנייה זו שלח אזהרה להנהלת תנובה בירושלים: "על כן הנני בזה מזהיר שהחלב שלהם [של אנשי מזרע] יש להם דין חלב של נכרים, וחלילה לאגודתם לקבל מהם חלב עד שיתקנו את הקלקול הנורא הזה בבטחון גמור על להבא".

לאחר שהנהלת תנובה התעלמה מאזהרתו, בכ"ה בסיוון תרצ"ב פרסמה הרבנות הראשית "אזהרה גדולה":

לאחר ההתראה שהתרינו בחברת תנובה ירושלים שלא תקבל למכירה את החלב מתל עדשים שמחללים שבת בפרהסיא בתעשית החלב, ולא מכפר יחזקאל שתושביה אוכלים וסובאים טריפות וחֵלֶב בפרהסיא, ומכשילים גם את המשקים שסביבם בחֵלֶב וטריפות, וחברת תנובה ירושלים מסרבת לכל ההתראות האלו ומוסיפה לקבל למכירה את החלב מהמשקים ההם, לכן אנו מודיעים בזה לכל תושבי עיה"ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים, עד שישמעו לקול התורה שלא לקבל שום תוצרת חלב מהמקומות הללו עד שיקבלו עליהם להתנהג כדתוה"ק, ויתנו על זה ערובה בטוחה לפי ראות עיני בי"ד. וכל אחד יזהיר את בני ביתו שלא יכשלו ח"ו.

הראי"ה לא מיהר להסיר את הכשרות מהמשקים. אדרבה, עיקר מטרתו הייתה להפעיל לחץ כדי שהפרצה באותם מקומות תבוא על תיקונה. ועדיין יש לשאול: מדוע להשתמש בכוח הכפייה, העלול להרחיק ולהשניא?

"דרישה אזרחית עברית"

תחום נוסף שהראי"ה נאבק עליו היה משחקי הכדורגל. בירושלים הוא עבד על כך בשיתוף פעולה עם מי שהיה גם יריבו, מנהיג "העדה החרדית" הרב יוסף חיים זוננפלד. אנשי העדה החרדית דאז (וגם היום), כמעט לא ניסו לתבוע שמירת שבת וכשרות מאנשי ההתיישבות העובדת שלא נראו ממקום משכנם. ובכל זאת, הרב זוננפלד התגייס לעניין כיוון שראה בכך הפרעה לחיים הדתיים בסמוך לריכוז החרדי הגדול שבירושלים.

הראי"ה, לעומת זאת, נאבק בחילולי שבת בכל רחבי ארץ ישראל, בלי קשר ל"פגיעה ברגשות". הוא התעניין בנעשה בשדותיהם של החלוצים בעמק יזרעאל ובנגב, ואצל פועלי חיפה ותושבי תל־אביב. הוא תבע שוב ושוב להקפיד על קדושת השבת וחגי ישראל, ולשמור כשרות בפרהסיה בכל יישוב יהודי בארץ ישראל. מאבקו של הראי"ה על צביונה הרוחני של ארץ ישראל התבסס על שלוש נקודות, הבולטות מאוד בתורתו, ושהוא שילם עליהן מחיר כבד בקרב הציבור החרדי.

האחת – מחויבות לכל חלקי עם ישראל, כולל פורקי העול, שהרי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". כלומר, דווקא ראיית החיוב שבכל יהודי גורמת שלא להסכים לכך שמעשיו יפגעו בקודשי ישראל; שלא כפי שלעיתים נתפס ביטוי זה, כ"קבלת האחר" במובן הפסיבי של המילה. דווקא הזדהותו העקרונית עם מפעל תחיית הארץ, עם הרעיון הלאומי ועם החתירה לעצמאות, העניקה לראי"ה קוק את היכולת לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום בארץ ישראל.

סירובו של הראי"ה לדחות את אנשי הציונות המתיישבים בארץ, מגעיו ההדוקים עמם והתייחסותו החיובית למניעיהם הבסיסיים, הם שאפשרו לו לנהל עמם שיג ושיח גלוי ולדרוש מהם הקפדה על הקדוש והיקר לתורת ישראל. כך התבטא באספת המחאה לאחר אירוע כפר גנים: "אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם – לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו". הנימוקים שהציג הראי"ה כשדרש להקפיד על קדושת השבת לא התבססו על "פגיעה ברגשות הציבור הדתי"; התביעה הופנתה כלפי יהודים באשר הם יהודים, ובארץ ישראל בפרט באשר היא ארצו של העם היהודי.

נקודה שנייה – היחס החיובי לתנועה הציונית, שהתיימרה לפעול בשמו של העם היהודי כולו וטענה, הן בפני אומות העולם והן בתוך החברה היהודית כי היא המייצגת הבלעדית של עם ישראל בתביעתו להקים מדינה בארץ ישראל. מכוח יומרה זו תבע הראי"ה מהמוסדות הלאומיים שבהם תמך למרות חילוניותם, לשמור על אותם ערכי יסוד של היהדות שנשמרו מכל משמר לאורך אלפיים שנות גלות. בעיניו הייתה זו דרישה בסיסית ביותר ממי שמניפים על דגלם את סמלו של עם ישראל, פועלים בשמו ומבקשים להנהיג אותו.

במילים אחרות, לתפיסתו של הראי"ה דווקא ההשקפה הלאומית היא שמחייבת את נושאיה בשמירה על דת ישראל. ממילא הוא התנגד לראיית ההקפדה על המצוות כעניין "דתי" מצומצם, שכביכול אינו נוגע למי שמגדירים את יהדותם באמצעות אידיאולוגיה לאומית. כדוגמה שהיא טיפה מן הים נצטט את איגרתו של לראש עיריית תל־אביב מאיר דיזנגוף, בקשר ל"חוקת השבת" שעמדה להיקבע בעיר העברית הראשונה:

אני מוצא שהדרישה על פי הנוסחא אשר נתכבדתי להציע לפני כבודם, היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של צבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו (אגרות הראיה ד', איגרת א'קעט; ח' אייר תרפ"ג).

אגב, זה הבסיס לסטטוס־קוו המפורסם שנהג בכל ערי ישראל, עד שנפרץ בשנים האחרונות. איש לא סבר שזו "מדינת הלכה", ואין זו אלא דמגוגיה שקרית. מדובר בכבוד לקודשי ישראל, שאינו מונע מהפרט לעשות כרצונו בחייו, כאשר איש אינו בולש אחריו או כופה אותו.

והנקודה השלישית – האחריות הלאומית. שלא כרבנים אחרים שהתמקדו בבני עדתם, הראי"ה נקט בגישה של אחריות לכלל ישראל. ביטחון קיומה של האומה בארצה נסמך על שמירת המצוות, לפחות בפרהסיה. זהו יסוד חיינו הלאומיים ושורש זכותנו בארץ הקודש, כמפורש בתורה בנביאים ובכתובים, וכפי שאומר כל יהודי בקריאת שמע בוקר וערב, בפרשת והיה אם שמוע. תחושת אחריות זו, ותודעת השליחות שלו, הם שדחפו את הראי"ה לפעול בעוצמה כה גדולה ולשלם מחיר ציבורי על מאמציו.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים. המאמר מבוסס על הספר "להכות שורש", שפרסם יחד עם הרב איתם הנקין הי"ד