"הרב החריף, קנקן חדש מלא ישן, חכם ושלם": דמותו של הרב ראובן מרגליות

נהוג לומר ש"הכל אישי". כלומר, מעטות המחלוקות שלא משתרבבת להם נימה אישית, ופעמים רבות אפילו מה שהתחיל כמחלוקת עניינית הסתיים ב"גבה טורא בינייהו". ואולם, לא תמיד כך הדבר; פעמים שמחלוקת נשארת עניינית, ולעיתים נדירות אף קורה שבד בבד עם המחלוקת מתקיימת הערכה גדולה. זו אכן איננה מציאות שכיחה, והיא מתרחשת אצל אישים שמסוגלים להפריד בין "אומר" ל"אמירה". הם מבקרים קשות את האמירה, תוך שהם מביעים הוקרה והערכה לאומר. זה קורה בעיקר כלפי מי ש"גדול מרבן שמו", כדי כך שמי שלא יעריך אותו אינו אלא מגחיך את עצמו. ככל שבר־הפלוגתא הוא כזה שלית־מאן־דפליג על גדולתו באותו תחום, יהא זה אך אווילי לומר אחרת.

גם מתוך הזווית הזו נוכל לעמוד על גדולתו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל, אשר יום פטירתו חל השבוע לפני כיובל שנים (ז' באלול תשל"א). המכתבים שנביא להלן מלמדים שגם אישים שחלקו עליו, ושהוא עצמו לא טמן ידו בצלחת וביטא ביקורת תקיפה ונוקבת כלפיהם – גם הם "בעל כרחם סיפרו שבחו".

לטובת מי שלא שמע את שמעו של הרב מרגליות נציין שהוא היה גאון־עולם נדיר אשר התמצאותו בכלל חדרי תורה הייתה פנומנלית. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נגלה ונסתר, ראשונים ואחרונים, אישים ומנהגים ועוד ועוד – כולם היו גלויים לפניו מראשית ועד אחרית. הוא זכה להוקרה מצד קצוות רבניים, מהאדמו"ר ממונקאץ' "הקנאי", שהוקירו למרות ציונותו הלא־מוסתרת, ועד הראי"ה קוק וכל המרחב שבתווך. החזון איש ראה בו "למדן גדול", והרב חיים קניבסקי צירף באופן נדיר ביותר את הערותיו לספר הבהיר ("אור הבהיר") לפירושו שלו, "בהיר בשחקים". הרב מרגליות הותיר אחריו יבול גדול ומרשים של חיבורים מגוונים, ועדיין לא פורסמו כל כתבי ידו. חלק מכתביו זוכים לההדרה חדשה ומשובחת. לדוגמה, זה עתה ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר הראשון שהדפיס, "תולדות אדם", על דמותו ומשנתו של המהרש"א.

למהדורה זו צורפו כנספחים מכתבים שקיבל הרב מרגליות בנוגע לספרו זה, מכתבים שזה להם פרסום ראשון, ואף הם מבטאים בקול צלול את אותה הוקרה. צריך לזכור שהרב מרגליות היה בסך הכול כבן עשרים כאשר השלים את כתיבת הספר, והוא נדפס כשנתיים מאוחר יותר (תרע"ב). על צעיר־לימים זה כתבו רבנים חשובים ומגוונים דברי קילוסים מופלגים. מגרמניה כתב לו רבה של מינכן ומחשובי רבני גרמניה, הרב חנוך הכהן ארנטרוי: "נשתוממתי על התמונה לנגד עיני, כי ראיתי שעודנו בפרח שנותיו ובכל זאת יש לו טעם זקנים… הספר הוא מעשה ידי אמן… יש לו טביעת עין של תלמיד חכם למצוא את הנקודה שיש בה חידוש או פלא… אוצר בלום להלכה ולאגדה קולע אל השערה".

במקביל כינה אותו רבי מאיר אריק, מגדולי רבני גליציה, "הרב החריף, קנקן חדש מלא ישן, חכם ושלם". מפירנצה שבאיטליה כתב לו הרב שמואל צבי מרגליות: "השתוממתי על רוב בקיאותו וגודל חריפותו… ודרך לימודו הוא כדרך גדולי הראשונים וטובי האחרונים, דרך הגיוני ומדעי במלוא מובן המילה". בעל "תורה תמימה", הרב ברוך הלוי עפשטיין, כתב: "כל מה שאני מוסיף לעבור על ספריו הנאורים נתווסף בי אהבה וכבוד להדר"ג שליט"א, ואני מתפעל על כל הטוב הרצוף בהם, פנינים ומרגליות לרוב מאוד, וסגנונם יזכירני את סגנונו של האדר"ת… אשר כל חכמי התורה שתו בצמא את דבריו". וכך מווינה ומלובלין, מלודז' ומפלונצק, מברדיטשוב ומהוסיאטין ועוד ועוד. חובק אירופה.

כדי לבטא, ולו במקצת, את גדולת הרב מרגליות ואת הוקרתו על ידי חכמי ישראל נוסיף סיפור קצר. כידוע, על פי ההלכה יש לברך שהחיינו על ראיית חבר טוב לאחר שלושים יום. ואולם נקבע בשולחן ערוך כי ברכה זו נוהגת רק אם בעבר ראו השניים זה את זה, אך "מי שלא ראה את חברו מעולם ושלח לו כתבים, אף על פי שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו" (או"ח, רכה). המגן אברהם נימק זאת: "דכיון דלא ראה, אינו אוהבו כל כך".

והנה מסופר שזמן קצר אחרי שהרב מרגליות עלה ארצה, בשנת תרצ"ה, הוא הלך עם רעייתו לבקר את מרן הראי"ה קוק. כאשר הם נכנסו לחדרו שאל הרב לזהותו, והרב מרגליות השיב, במבטא יידישאי: "רִיבְן מרגוּלִיֶיס". מיד קפצה רעייתו ואמרה: "הרב ראובן מרגליות". קם הרב קוק ממקום מושבו, חבש את כובע הספודיק שלו, חגר את אבנטו ובירך שהחיינו בשם ומלכות. ועתה שאל את עצמך: הרב קוק, שכל רז לא אניס ליה ובוודאי זכר את פסיקת השולחן ערוך, כיצד זה בירך? על כורחנו יש לומר שסבר הרב קוק כי מקרה זה ייחודי; את הרב מרגליות הוא כן "אוהב כל כך".

"לא רעדה ידו של הפרופסור"

ועתה לענייננו. בשנת תש"א הדפיס הרב מרגליות ספרון צנום שכלל שני חלקים: האחד, "סיבת התנגדותו של רבינו יעקב עמדין לרבינו יהונתן אייבשיץ"; והשני, "להקטגוריה שנתחדשה". המשותף לשניהם הוא דחייה נמרצת של הטענות לשבתאיותו של רבי יהונתן אייבשיץ. החלק הראשון מכוון נגד הרב יעקב עמדין, והחלק השני – נשוא ענייננו – מכוון נגד חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום.

הרקע לביקורת הנמרצת שהטיח הרב מרגליות בפרופ' שלום נבע מכמה מאמרים שפרסם שלום באותה תקופה, ובהם טען לגילוי ממצאים חדשים אשר מאששים את שבתאותו של רבי יהונתן אייבשיץ (להלן: רי"א). הרב מרגליות פרך כמה מטענות שלום, ובעיקר קעקע מן היסוד את הביסוס העיקרי – "הפצצה הכי כבדת המשקל" – שאותה הזכיר שלום במאמר בכתב העת "ציון" (ו, עמ' 96): העובדה שרי"א מזכיר באחד מכתביו את "מדרש תנינים".

"בין שנרצה בין שלא נרצה", טען שלום, "אין בכל ספרות הקבלה ספר בשם 'דרוש תנינים' אלא ספרו של נתן העזתי, אחד מספרי המופת של השבתאים. ספר דרוש תנינים מונח לפני בתצלום של כת"י… ואי אפשר לטעון שנתעלם מהגאון רי"א אופיו השבתאי של ספר זה". ואם כך הדבר, הרי לנו ראיה ניצחת לשבתאות רי"א.

הרב מרגליות נזעק לדחיית הטענה ולקעקועה מן היסוד, וזאת בדרך שאין מכרעת ממנה. אם שלום טען ש"דרוש התנינים" לא נודע אלא רק מנתן העזתי ואילך, הרי שבקיאותו המופלאה של הרב מרגליות סייעה לו לקבוע שלא מיניה ולא מקצתיה: קבוצת מאמרים בזוהר כונתה זה מכבר על ידי קדמונים "דרוש התנינים", ולכך כיוון רי"א. וכך כתב הרב מרגליות:

אלמלא להיטותו של הפרופ' אחרי "תגלית", היה גם הוא עצמו יכול למצוא את "דרוש התנינים" על ידי ספר עזר משובח באלפא־ביתא שבטח ישנו בספרייתו, הוא ספר "מאורי אור" למהר"ם פאפרש באות תי"ו, שהציב שם ערך מיוחד, תנינים. וב"יאיר נתיב" שם מציין עיין בזהר פ' בא דף ל"ד ול"ה במאמר דרוש התנינים באריכות ותבין קצת וכו'.

גם רבינו צבי מזידיטשוב, בספרו "עטרת צבי" שעל הזוהר כותב בפרשת בא שם: "והנה הפליג ר' שמעון בדרוש התנינים בפליאות רבות סודות נעלמים וכו'". מבואר אפוא שדרוש התנינים מקורו טהור. שני דפים הללו בזוהר פרשת בא שם נקראו כן בפי המקובלים האמתיים, ומהם גאון ישראל וקדושו רבינו יהונתן אייבשיץ זכרו לברכה".

לצד הטענות הענייניות, לא נמנע הרב מרגליות מלהשתמש בביטויים נוקבים, בוטים ומושחזים כלפי פרופ' שלום: "הפרופ' דנן מהפך בפליטת קולמוס אחת כל הנזכרים"; "היש קץ לדברי רוח, והיש קצב ומידה לפטומי מילי ופטומי דברים שאינם שווים אפילו טיפת דיו להתווכח עליהם"; "לא רעדה ידו של הפרופ'"; "אין לו מושג מהאדם שעליו הוא מדבר", ועוד.

שלום לא נשאר חייב. בחוברת שפרסם בשם "לקט מרגליות" הוא השיב להשגות הרב מרגליות, וליתר דיוק ל"מר מרגליות". כיום אנחנו יודעים שהרב מרגליות הכין מאמר תשובה, ובו תקף בשצף־קצף את שלום. הוא האשים אותו לא רק במחקר מוטה אלא גם בחוסר ידע של מקורות ראשוניים ובשימוש יתר בספרות־עזר משנית. מסיבות שונות תגובה זו לא ראתה אור בחייו של הרב מרגליות, ורק בשנים האחרונות היא פורסמה במלואה מתוך כתב ידו בבלוג "עם הספר" של אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם (תפקיד שמילא הרב מרגליות עצמו), תחת הכותרת "הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום".

בערכו של הרב מרגליות שבוויקיפדיה מוקדש סעיף לפולמוס זה, והוא נחתם כך: "בהמשך, לאחר ששלום מצא הגהות של היעב"ץ לדרוש התנינים, חזר בו. חנניה וינברגר, אחיינו של מרגליות, סיפר שהשניים השלימו ושלום אף התארח בביתו של מרגליות למטרות פיוס". מיודעי דבר אני למד שהחלק האחרון מופרז ולא מדויק.

הערכה מצד ליבוביץ

כעת נשלים את התמונה. כ־13 שנים אחרי הפולמוס העז כתב שלום מכתב לאחד מידידיו, החוקר א"מ הברמן. במכתב זה, שלמיטב ידיעתי נותר עד היום רק בכתב יד, הוא מזכיר אגב גררא את הרב מרגליות ומכתיר אותו בכינויים מופלגים:

שמעתי שהופיע כעת ספר מבוא על ס' הזוהר, מאלופנו ומיודענו הגאון ראובן מרגליות. אם נכון הדבר, אחזיק לך טובה אם תרכוש טופס מהספר למעני.

זאת ועוד: שנים אחרי הפולמוס, באחת מהרצאותיו בארה"ב אמר פרופ' שלום על הרב מרגליות: "כולנו תלמידיו".

נראה שגם אם היה פרופ' שלום חלוק על הרב מרגליות, לא היה ביכולתו שלא להכיר בבקיאותו העצומה ושליטתו הייחודית בספרות התורנית בכלל וזו הקבלית בפרט. יתרה מזאת, נראה ששלום לא יכול היה שלא להוקיר אף את יכולתו המחקרית של הרב מרגליות, שידע להתמודד היטב גם עם אסכולות אקדמיות.

בהקשר דומה נכון להזכיר בר־פלוגתא נוסף, עז־מבע דרך כלל, שאף הוא רחש כנראה הערכה רבה לרב מרגליות ולמחקריו. אין צורך להכביר מילים ביחס לדעתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ על הספרות הקבלית בכלל ועל ספר הזוהר ומחברו בפרט. למרות זאת הוא עמד בקשר עם מר חנניה וינברגר (בן־דוד רעייתו [השנייה] של הרב מרגליות, אשר "אומץ" על ידם וגר בביתם שנים רבות), כדי לקבל לידיו עותק ממאמרו של הרב מרגליות, "הרמב"ם והזוהר" (סיני, כרכים לב-לד; פנינים ומרגליות, ירושלים תשס"ו).

יש להניח שלולא הייתה לליבוביץ הערכה משמעותית לרב מרגליות ולמחקריו, הוא לא היה טורח לבקש את המאמר ובוודאי לא היה משקיע בעיון בו. אך זה מה שקרה: קיבל וגם עיין, וממכתב התשובה עולה שהעמדות אומנם היו ונותרו חלוקות, אך ליבוביץ נקט לשון מכבדת ואדיבה ביחס לרב מרגליות: "תודתי נתונה לך שהואלת להמציא לי את מאמרו של הר' מרגליות ז"ל"….

הוא שאמרנו: ביחס לרב מרגליות, גם אישים שהיו חלוקים עליו ביותר, הוקירו והעריכו את האיש ואת שיחו. ואחרי הכל צריך לומר דבר גם בשבחם של בני הפלוגתא. העובדה שהם ידעו להוקיר את הרב מרגליות, למרות מחלוקתם איתו ועם משנתו, ובנושאים משמעותיים מבחינתם, ראוי לה שתיזקף לזכותם. על רקע הלהט והעוצמות הרגשיות־מילוליות שרווחות אצלנו, בייחוד בעת האחרונה, זה בוודאי לקח חשוב בכלל ולחודש אלול בפרט.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא רב קהילת רדליך בירושלים וראש מערך המחקר של "מרכז תורה ומדינה" בניצן