פרשת כי תבוא: הביטוי "זבת חלב ודבש" הוא תיאור משבח, אך גם תיאור חורבן

מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה, לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים עד שחזרה מאליה ובחזרתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו כטעם גן עדן. ולא פעם זו בלבד אלא כמה פעמים בחודש היתה העז מתעלמת והולכת למקום שהולכת. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו כטעם גן עדן. (ש"י עגנון, מעשה העז, אלו ואלו, עמ' שעד)

לא בִּכְדִי תיאר כך עגנון את המקום שאליו נתעלמה וחזרה העז, "שהיא זבת חלב מתוק מדבש כטעם גן עדן". את "מעשה העז" כתב עגנון בעלייתו ארצה בפעם השנייה, בשנת 1924, והוא מתאר בו באופן מיוחד את ניחוחה של ארץ ישראל ואת הקשר בינה ובין הגולה בפולין. טעמה של ארץ ישראל, זבת חלב ודבש, היווה זיכרון רחוק וחושי מארץ מובטחת, ושימש מושא געגועים בקהילות ישראל בגולה. מילותיו של הסיפור המופלא הזה מושמעות ומומחזות בגני ילדים רבים לקראת ט"ו בשבט.

חלב הפירות

אבל לא רק אלו חלמו על הארץ מאות בשנים, אלא גם אלו שעוד כמה פרשות ייכנסו בשערי ארץ ישראל, ינערו את אבק המדבר ויירשו נחלה: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, ח-ט). הפסוקים הללו נאמרים בשיאו של מעמד מקרא ביכורים, שכולו שבח והודיה לקב"ה על פירותיה של הארץ. עד כדי שהנהנה מפירות הארץ ללא הודיה, לוקה: "האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן, הרי זה לוקה ארבעים" (מכות ג, ג).

תהו חכמינו על זהותם של חָלָב וּדְבָשׁ:

ר' אליעזר אומר: "חלב" זה חלב הפירות, "דבש" זה דבש תמרים. ר' עקיבא אומר: "חלב" זה חלב ודאי, "דבש" זה דבש היערות (מכילתא דרשב"י יג, ה, מהדורת אפשטיין־מלמד, עמ' 38).

יש בהחלט היגיון בדבריו של רבי אליעזר, שכן שבעת המינים המוזכרים בספר דברים (ח, ח) מתארים פירות עצים.

מהפסוקים עולה שהדימוי "ארץ זבת חלב ודבש" איננו בלעדי לארץ ישראל, אלא דימוי לארץ טובה בכלל. בפרשת קרח טוענים דתן ואבירם המתלוננים על משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר טז, יד). כאן, "ארץ זבת חלב ודבש" זו מצרים. במבחן המציאות, מצרים היא הרבה יותר "גן ירק" מאשר "זבת חלב ודבש". נראה שעל רקע המדבר וקשייו, הדימוי נאמר בקנטרנות: איה אותה ארץ זבת חלב ודבש שהובטחה על ידך? נגה הראובני הסביר שתלונתם של דתן ואבירם מתייחסת ליציאתם מארץ גושן, ארץ מרעה, ולא למצרים (טבע ונוף בארץ ישראל, עמ' 15).

חקלאות מאוזנת

הימים ימי אחז מלך יהודה, גלות אשור ברקע, וישעיהו מתנבא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ז, כא-כב). בהמשך מתוארת ארץ שממה: "כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה". והסיבה? ריבוי רעיית הצאן ומיעוט עיבוד קרקע: "וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה". באין עודר ומעדר, הארץ תירמס ברגלי שור ושה. התוצאה: ארץ זבת חלב ודבש.

כיצד ניתן ליישב את הפסוקים המתארים שני מצבים כה מנוגדים, כאשר הביטוי "זבת חלב ודבש" הוא תיאור מְשַׁבֵּחַ וגם תיאור חורבן?

התשובה נמצאת בברית שכרת משה עם ישראל בערבות מואב: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ" (א-ד). בפסוקים ישנו תמהיל מאוזן בין רעיית צאן ובקר, שיש בהם פוטנציאל להשמדת החקלאות, ובין האדם העובד על אדמתו ומטפח את עצי הארץ. פעולתו של האדם, "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע", מעניקה לארץ את הברכה ואת הפיכתה לזבת חלב ודבש. לעומת זאת, אוזלת ידו ואוזנו של האדם, "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו", מביאה את קללת הארץ, שגם היא "חלב ודבש".

בעיני עגנון, העלייה לארץ זבת חלב ודבש היא שילוב משאת נפש וגעגוע:

כיון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים… תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ. (עמ' שעד)

אך עלייה ומשבר בה. סופו של הסיפור אינו פשוט כלל. הבן עולה לארץ זבת חלב בעקבות העז, והקשר שבינו ובין אביו ניתק באופן טרגי. שבחה של הארץ וקשייה משמשים בערבוביה בביטוי "זבת חלב ודבש". אך בהפטרתנו, ברכתו של הקב"ה ניתנת ברחמים: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיהו נד, ט).