מוסכמות רבות קרסו בחודשים האחרונים, חודשי ניסיון ההפיכה המשטרית מדמוקרטיה פרלמנטרית לשלטון הרחוב, הקרוי "מחאה". פרנויה קיצונית, פרי דמוניזציה רבת שנים, הביאה רבים מדי לערב באופן אלים את שירותם הצבאי, את טיפולם בחולים, את השתתפותם בשוק העבודה ועוד, במחלוקת פוליטית. ניסיון זה חשף גם קבוצה קטנה אך רבת עוצמה, שחששותיה מביטול ההגמוניה שלה גברו על טובו, רווחתו ואולי אף עצם קיומו העצמאי של העם היהודי בארצו.
נחיתות כפולה
עם זאת, ייתכן שניתן למצוא נחמא פורתא בסחיפת הגשר. טבעם של גשרים לשרת, לשמש חיבור בין גדותיה של התהום תחתיהם. רבים בנויים באופן שבקצותיהם, במקום שבו הם נסמכים על גדות התהום שעליה הם מגשרים, הם נוטים להיות מוצקים ועבים בהרבה מהמפתח הדק הנמתח במרכזם. אכן, בתחומים רבים חלקיה השונים של הציונות הדתית נטו להתחבר יותר לגדות מאשר למרכז. היו שהעדיפו את החיבור למי ששירתו איתם בצבא (לפעמים מתוך רגשי נחיתות – הרי "הם" החיילים האמיתיים, עליהם נכתבו סיפורי הגבורה), או למוריהם ולעמיתיהם במקום הלימודים והעבודה. מנגד, היו שהעדיפו להתחבר למי שחלקו איתם את תורתם (גם כאן לפעמים מתוך רגשי נחיתות – הרי "הם" הלמדנים האמיתיים). המרכז המשותף הלך ונעשה דק יותר ויותר, החיבור בין חלקי הגשר הלך והתרופף, עד שיש התוהים האם בכלל קיימת עדיין קבוצה חברתית־אידאולוגית מובחנת הנקראת ציונות דתית.
לדימוי העצמי של גשר הייתה השפעה נוספת. דימוי עצמי המעצים את החיבור לאחר ומקטין את העצמי, משפיע בהכרח גם על היצירה והעשייה של בעל הדימוי, שמטבען נעשות מתוך פזילה לאחר. בתחומים הרבים שבהם השילה הציונות הדתית מעליה את דימויה העצמי כגשר ואת תלותה הרוחנית באחרים, היא גילתה יכולות יצירה ועשייה עצמאיות מדהימות: בניין הארץ, הקמת מערכות חינוך, וספרות תורנית ענפה. אולם בתחומים אחרים, ובמיוחד בתחומי החברה והמדינה, נראה שהיא עדיין לא השתחררה ממנו. היו מבניה שנתלו בתפיסות שמאל (כלכלי־חברתי בעיקר), היו שנתלו בתפיסות ימין (באותם תחומים), והיו שהסתייגו כלל מלעסוק בנושאים אלו והעדיפו לעסוק ביצירה התורנית. כך או כך, לא גובשו תפיסה וחזון עדכניים מפורטים לחברה המשתנה ללא הרף, לכלכלה ולמדינה מודרנית על פי התורה, והקיים לא הוטמע.
בהיעדרם, חניכי מערכת החינוך של הציונות הדתית, בוגרי מכינות, אולפנות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, יוצאים לחיים ללא כל הכנה מתאימה להלם המצפה להם. הם נכנסים לאוניברסיטאות ולמוסדות להשכלה גבוהה מבלי דעת שתפיסות שמוצגות להם כ"אמת מקובלת שאין לסטות ממנה" עומדות לפעמים בסתירה מוחלטת לדרכה של תורה. בהמשך חייהם, כלכלנים, עורכי דין, פסיכולוגים, עיתונאים ובעלי מקצועות רבים אחרים עלולים, מבלי דעת, אף לעבור על איסורי תורה. ממילא, על אף ריבוי חובשי הכיפה ועטורות השביס במערכות השונות של החברה, הכלכלה והביטחון, השפעתם על ערכיהם ותרבותם של מוסדות אלו היא זניחה.
כל זה התפוצץ בפנינו בחודשים האחרונים.
לא יוהרה, אחריות
אינני יודע כיצד ניחלץ מהמשבר הנוכחי, אולם חשוב לתת את הדעת על העתיד הרחוק יותר. מבין כל זרמיה של החברה בישראל, רק לציונות הדתית יש מחויבות עמוקה לכל שלושת מרכיבי היסוד של הזהות היהודית לדורותיה: הן לעם היהודי על כל פלגיו, הן לתורת ישראל והן לארץ ישראל. למפעל הציוני יש עתיד רק אם יתבסס על כל השלושה כאחד. על כן, בראייה ארוכת טווח, עצם המשך קיומו של המפעל הציוני תלוי בקיומה ובהשפעתה של הציונות הדתית.
אולם לשם מימוש מחויבותה היא נדרשת בראש ובראשונה לגבש דימוי עצמי קולקטיבי חדש. דימוי עצמי שמצד אחד ישמור ויטפח את החיבור לרוב, אם לא לכל, חלקי החברה בישראל, ומצד שני יפתח את הפוטנציאל העצום הקיים בתורתה של הציונות הדתית לשיקום העם היהודי. הדימוי המתבקש הוא של עמוד שדרה, עמוד שמחובר ותומך בצלעותיו השונות של הגוף. עמוד שדרה שאיננו מבטא גאווה, יוהרה או פטרנליזם, שהרי עדיין אין כל כך במה להתגאות, אלא כזה הבנוי על אחריות ומחויבות עמוקה לגיבוש העם להמשך צמיחת גאולתנו, שלא תהפוך חלילה לדבר אחר.
אמנם, לצערנו, בחלקים מסוימים של העם רב האנטגוניזם, ואפילו פחד עד כדי פרנויה, כלפי הציונות הדתית, וחשוב להמשיך ולהקטין פחדי שווא אלה בכל דרך שהיא. אולם מנגד, בחלקים גדולים של החברה בישראל קיימת נכונות להתחבר אל, ואפילו להיתמך על ידי, בני הציונות הדתית. חלקים רחבים של החברה הפכו בשנים האחרונות יותר ויותר קשורים למסורת (בין השאר בזכות הגרעינים התורניים). מי שעוקב אחר השינויים הטקטוניים האדירים שעוברים על החברה החרדית, שחלקם הגדול סמוי עדיין מן העין, מבין עד כמה חלקים גדולים של חברה זו ישמחו ליד תומכת ומכוונת, אף אם תחילה בסתר.
מחויבותם זו של בני הציונות הדתית, הן לעם הן לתורה והן לארץ, היא המאפשרת את העצמת המשותף לעם היושב בציון, שהוא הבסיס לשיקומו ולהמשך קיומו ושגשוגו על אדמתו. ברור שחילוקי הדעות לא ייעלמו, אולם העצמת המשותף תאפשר דיון ענייני יותר במחלוקות, ובפרופורציות המתאימות.
עם זאת, הגשמתו של דימוי עצמי זה, מחייבת שידוד מערכות רחב:
מערכת החינוך הציונית־דתית, שבהיענות ל"רוח הזמן" פנתה לכיוונים אישיים־אינדיווידואליסטיים, לפעמים פסאודו־חסידיים, צריכה לחזור ולהדגיש גם את מרכזיותו של הכלל בתפיסת היהדות. דגש זה יעזור גם לשיח הפנימי בציונות הדתית.
בהמשך, המכינות, המדרשות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות חייבות להקצות זמן להכנת תלמידיהם לקראת יציאתם מחממות החינוך למעורבות בחברה הכללית, מי בעולם התורני ומי בחיי המעשה. לא רק לשירות הצבאי, אלא בעיקר לחיים בחברה האזרחית לאחריו. עלינו לצייד כל אחד ואחת מבוגרי מערכת החינוך, גם זו העל־תיכונית, בעמוד השדרה הערכי, ההלכתי והמחשבתי הנדרש לו לחייו האזרחיים, עמוד שדרה שיאפשר לו גם להשפיע על סביבתו. חשוב גם להמשיך ולפתח את בתי המדרש לעובדים.
לשם כך נדרשים גם מכוני מחקר, שבהם תלמידי חכמים מכל גווני בית המדרש הציוני־דתי ואנשי מעשה בעלי מקצועות שונים יגבשו יחדיו מדיניות והתייחסות תורנית־מקצועית אקטואלית להיבטים השונים של החברה, הכלכלה, הביטחון והרפואה בארץ. הן במחקר יסוד, הן בניירות עמדה בשלל הנושאים העומדים על הפרק בחברה ובחקיקה, ובמיוחד בהכנת חומר לימודי למערכות החינוך הממלכתית־דתית ואולי אף זו הממלכתית.
אכן, כבר כיום קיימים כמה מכוני מחקר מעין אלו (בעיקר בתחום החקלאות, המשפט והרפואה), וקיימים כתבי עת לנושאים אלו (כמו תחומין ואמונת עיתך), אולם אם ברצוננו להפוך לעמוד שניתן לסמוך עליו ושיהיה בר השפעה, נדרש הרבה הרבה יותר. על נושא זה להפוך לעיסוק מרכזי של בני הציונות הדתית.
לפני כשבעים שנה כתב חותני הרב שאול ישראלי זצ"ל, בהקדמתו לכרך ה'-ו' של כתב העת "התורה והמדינה", את הדברים הבאים:
התורה והמדינה צמודים הם בידינו. אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי, את שילובם זה בזה, ולא רק כהלכתא למשיחא, אלא כתכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו… כי מאמינים אנו באמונה שלמה שכל מה שהתרחש לעינינו בארץ הזאת לא במקרה התרחש, ואף לא בכדי; כי המדינה אשר קמה ותהי למציאות לעינינו ממנה פנה וממנה יתד לגאולה השלמה.
ההרס הנוכחי, סחיפת הגשר, הוא אולי הזדמנות לבנות משהו חדש, עמוד שדרה לעם ישראל בארצו. עתידנו על ארצנו תלוי בכך, והאתגר מונח לפתחם של בני הציונות הדתית.
