קשה לעמוד מול המתחם שפעם שכנה בו מדרשיית נועם בפרדס־חנה ולא לחוש רגשות עזים. עד לאחרונה המשפט הזה היה נכון לקבוצה מצומצמת יחסית של בוגרי אותו מוסד, שנסגר ב־2007 ועבר לכפר־סבא במתכונת שונה. סרט הדוקו "המדרשיה", ששודר לא מזמן בכאן 11 וזמין לצפייה ברשת, הכה גלים ועורר הדים שהרחיבו את מעגל המודעים למוסד ולמה שהתרחש בין כתליו, לטוב ולמוטב.
שנים ארוכות עמד בניין בית המדרש של מדרשיית נעם נטוש ועזוב. כשאני מגיע למקום בצהריים לוהטים של קיץ ישראלי ניכרת בו תכונה רבה, אבל טכנית בעיקרה. פועלים רצים אנה ואנה, חומרי בנייה בכל מקום. ניכר שהבניין עובר שיפוץ מסיבי.
מי שעומד מאחורי המיזם הוא יצחק מאיר, שמוכר בציבור בעיקר כזמר מז'אנר היהדות המתחדשת. הוא מכנה עצמו בהומור "מבכה הרבים", ומתמחה בשירת תפילות וסליחות "עם הקרעכץ האשכנזי המוכר", כהגדרתו. מאיר משתייך למשפחה ציונית־דתית מוכרת: סבו היה מנכ"ל בנק המזרחי, אביו הוא רב היישוב גמזו, אחיו הוא העיתונאי ידידיה מאיר וגיסתו היא אשת התקשורת סיון רהב־מאיר. הוא בן 42, ולפני שש שנים הגיע עם רעייתו תמר מירושלים לפרדס־חנה. תכף נגיע ל"ליבא בעי" – המרכז שהולך ומוקם בבניין המדרשייה לשעבר – אבל לפני כן סקרן אותי להבין מה למשפחה דתית־לאומית ולפרדס־חנה, שאינה מוכרת כמוקד משיכה לאוכלוסייה סרוגה.
"רציתי למצוא מקום שהוא בין מושב גמזו שבו גדלתי, ובין עיר שמאפשרת לברוח לבית קפה בלי לתכנן יותר מדי", מסביר מאיר. "זו בדיוק ההגדרה של פרדס־חנה, שהיא חצי מושבה חצי עיר, שילוב בין גמזו לירושלים. אבל מעבר לכך, זו הרוחניות המיוחדת שיש פה. יש מי שמגדירים את פרדס־חנה 'בירת הרוחניות של ישראל'. כשהגעתי לכאן הייתי דלוק על סצנת ההיפים. כמו חוזרים בתשובה, שבשלבים הראשונים כל אדם דתי נראה להם מדהים, ככה הייתי לגבי ההיפים. היום היחס שלי קצת אחר, כמו החוזרים בתשובה שבשלב מסוים מגלים את המורכבות".
"בכל פעם שעברתי ברחוב הזה שמתי יד על העיניים מרוב שכאב לי. איך יכול להיות שאנחנו נוסעים לפולין וליטא, משקמים שם בתי כנסת שאיש לא יתפלל בהם יותר, ובפרדס-חנה, עיר ואם בישראל, יש כבר שנים בית מדרש כזה נטוש?"
זו סצנה רוחנית אבל מאוד חילונית, עד שמי שמביט מהצד עלול לחשוד בכם בניסיון הדתה או בהקמת גרעין תורני.
"זה נכון שהיא מאוד חילונית, יש לי פה חברים טובים שלא מלים את ילדיהם. אני מבין את זווית הראייה החשדנית שמנסה לראות כאן ניסיון הדתה, אבל זה רחוק מאוד מהמציאות. כשאנשים מסתובבים עם פטיש כל דבר נראה להם מסמר, ואם הם רואים מישהו עם כיפה שמגיע למקום חילוני אז הוא בטח לא הגיע כדי לגור אלא כדי להחזיר בתשובה. באנו לפה הכי להיטמע, הכי לא להפיץ משהו משלי. רכשנו כאן בית כשזה עוד היה אפשרי – אומרים שהמחירים פה קפצו בשנים האחרונות ברמות הכי גבוהות בארץ – והילדים התחילו ללכת לבית ספר אנתרופודוסי, שזה אנתרופוסופיה מותאמת לאורתודוקסיה.
"הגענו למקום שהעולם הרגשי מאוד נוכח ומוחצן בו. פה אפשר להיות לא סגור על עצמך ולתהות תהיות קיומיות, והודאה בחולשה היא לא משהו שצריך להשאיר בגן. אנשים שעבדו במקצועות מכניסים הגיעו לפה וחיים בצמצום, כמעט בסגפנות, חיים פנימיים יותר. זה משך אותי מאוד. באנו לפה כדי לקבל".
ואז יום אחד אתה רואה את בניין הישיבה.
"כשראיתי את המבנה הזה הייתי בהלם. לא הכרתי אותו לפני. זה מקום שהיה ספינת דגל של המגזר, ובית המדרש הוא ממש מונומנט. עיצבה אותו ג'ניה אברבוך, שעיצבה בין השאר גם את כיכר דיזנגוף. הרב יגל וישראל סדן ידעו בדיוק מה הם רצו לבנות, בניין משמעותי ונוכח בשטח. ואני עומד ורואה את זה שומם. נסעתי למדרשייה בכפר־סבא לשאול מה אפשר לעשות. אמרו שגם הם כואבים, אבל זה סיפור של מיליונים. ברחתי משם עם הזנב בין הרגליים.
"מאז, בכל פעם שעברתי ברחוב הזה שמתי יד על העיניים מרוב שכאב לי. אבל האמת היא שזה השתלט עליי ולא יכולתי לשחרר. איך יכול להיות שאנחנו נוסעים לפולין וליטא ומשקמים בתי כנסת שאיש לא יתפלל בהם יותר, ובפרדס־חנה, עיר ואם בישראל, יש כבר שנים בית מדרש כזה נטוש?"
שיחת טלפון מפתיעה
ברוב המקרים מהסוג הזה, כאן מסתיימים הדברים. יש רעיון, אין כסף, תם הטקס. אבל ליצחק מאיר קרה סוג של נס: "יום אחד בשיא הקורונה הלכתי לראות פה איזו דירה. רצינו למכור את הבית שלנו ולעבור לדירה קטנה כי ההכנסות ירדו כמעט לאפס. שלא תהיה טעות, זו הייתה התקופה הכי טובה בחיי, גילינו טונות של עולם פנימי, אבל מבחינה כלכלית פחות הסתדר, אז אמרנו שנעבור לדירה קטנה יותר והכול בסדר.
"פתאום אני מקבל טלפון שנשמע כמו מתיחה. מישהו אומר לי שהוא הנציג של גברת לאה רייכמן מקנדה. מי שמתמצא בעולם החרדי יודע שמשפחת רייכמן היא אחת הנדבניות הגדולות של עולם התורה. במשך שנים הם החזיקו ישיבות שלמות ותרמו במצטבר מאות מיליוני דולרים, אבל כיוון שנושא ההנצחה לא היה חשוב להם, שמם לא מאוד ידוע מעבר לציבור החרדי. לאה, בת 85, הייתה רעייתו של איל ההון משה יוסף רייכמן, שנפטר ב־2013. הנציג אומר לי שלאה ראתה כמה שירים שלי ביוטיוב והיא רוצה שאעשה טוב בעולם. מיד התנערתי, אמרתי שאני לא מתעסק עם כספים ושאחבר אותם בשמחה לאיזו עמותה או ארגון. אבל הוא התעקש שאדבר איתה.
"אחרי חמש שעות היא אכן מתקשרת, ומדברת איתי בעברית צחה. אישה מאוד מיוחדת ומשכילה, עם עולם פנימי עשיר. בשניות הראשונות אני קולט שיש פה חיבור משמעותי. היא חזרה ואמרה 'אתה תדאג לתורה, אני לקמח'. התחלנו לעבד רעיונות של מה זה לעשות טוב בעולם, וגלגלנו את המושג 'רחמנא ליבא בעי' – משפט מהמקורות שמשמעותו היא שה' מבקש את הלב. למדתי שנים בישיבות ליטאיות מרכזיות, חברון ומיר, אבל העולם הרגשי שלי פשוט לא היה קיים. מה שכן קיבלתי בתחום הזה הגיע מהעולם החילוני. שם יש אמת קצרה ואותנטית, עולם רגשי פשוט בלי שמסתירים אותו אידיאלים גדולים. אני לא בא ללמד אף אחד להיות רגיש, אלא לומד את זה מחסר שיש אצלי, מקושי שלי. ידעתי שיש לי מחסור חמור בעולם הרגש".
בשיחה הראשונה עם לאה רייכמן אתה מבין מה קיבלת לידיים?
"ממש לא. לא בדיוק ידעתי באיזה סכומים מדובר. התחלנו לדון בזומים, ודיסקסנו את הדברים לאט לאט. עשינו בהתחלה מפגשי זום ונרשמו אליהם הרבה אנשים. החזון היה חזק. אחרי שלושה חודשים סיפרתי לה על המבנה ואמרתי 'בואי נלך על זה'. אמרתי שווירטואלי זה חמוד, אבל למקום יש ערך. הרי יכולנו לעשות גם את הריאיון הזה בטלפון, אבל זה שהוא קורה פה משפיע על איך הכתבה תיראה. אז לאה אמרה 'אני איתך', ואחרי כמה ימים אני מקבל טלפון מאחד מנציגיה שאומר לי 'שמעתי שאתה רוצה לשפץ מועדון בראשון לציון'. אמרתי 'לא מועדון ולא ראשון לציון, המדרשייה בפרדס חנה'. הוא צחק. זה היה דב מאיר, נשיא המזרחי העולמי, שמתברר שהוא מדרשיסט. זה היה בסוף החורף שעבר, ומאז שיתפנו פעולה בכל מיני דרכים, כולל גיוס תרומות מבוגרי המקום שכואב להם פיזית על מה שקרה כאן.
"כשאני מעביר סדנאות לצוותים בישיבות, אני פונה לרבנים ומבקש מהם לחקות רב שמדבר. כמעט כולם עושים קול צרוד. כלומר, אדם חייב להוציא איזו אמת אידיאלית לאור, וקצת שוכח את האמת של עצמו. לי אישית יותר מתאים לקבל תורה מרב שיש לו את העולם שלו, המשפחה שלו, שמודע לעולם הרגשי שלו"
"אני לא מכיר עוד מקום שמי שלמד בו כל כך מחובר אליו. הביטוי הזה 'אני מדרשיסט' אחרי עשרות שנים שסיימת ללמוד פה, זה דבר מאוד ייחודי. אנשים מגיעים לכאן וכבר מרגישים 'ליבא בעי'. היה פה צוות מרשת אמי"ת לפני כמה חודשים, הם הגיעו והתחילו לרקוד כשאני עוד הייתי בענייני לוגיסטיקה בכלל. שאלתי מה קרה, וראש הישיבה אמר שיש משהו באוויר המקום שמזמן אותך למשהו רוחני". לשאלתי מדוע היה צורך בגיוס כספים נוכח מעורבותה של לאה רייכמן, משיב מאיר ש"התקציב שניתן לנו הוא לא אינסופי, והיינו זקוקים לתרומות נוספות".
מי מזלזל בצ'ולנט
בפעם הראשונה שבה יצחק מאיר התעניין בגורלם של מבני המדרשייה, הם עוד היו בחזקת חוג ידידי המדרשייה. בינתיים השטח הספיק להימכר לעמותה, במטרה להקים בו פרויקט נדל"ני. "מתוך כל הדונמים האלה", מספר מאיר, "בנייני הישיבה עצמה מיועדים לשימור ואי אפשר להרוס אותם. אז אנחנו חוכרים מהם את המבנה וסביבתו לכמעט 25 שנה, ואני מקווה שבשלב מסוים הם ימכרו לנו את השטח. מדובר בכ־1000 מ"ר על שתי קומות. בקומה התחתונה תפעל מהשנה הבאה מכינה קדם־צבאית לבנות, בחסות רשת אור תורה סטון".
מקום גדול.
"כל מי שנכנס לבניין אומר שזה מקום גדול. אני חושב שהוא קטן יחסית למה שכבר קורה בו, ובטח בעתיד הקרוב, לפי הקצב של מה שקורה כאן בשנה וחצי האחרונה. חל פה שינוי מדהים. מגיעים בוגרים ועושים פה מפגשים בחלל בית המדרש ובחצר. יש תוכניות לראשי חודשים, ימי עיון, ימי לימוד, טישים, הופעות והתוועדויות. אלה אירועי שיא. ביום שלישי יש כאן בית מדרש ליזמים חברתיים מכל הארץ, ביום שני אותו הדבר לנשים. יש קבוצות ביום חמישי. הגדילה פה ממש אקספוננציאלית. בערבים יש סדנאות כמו סדנת תפילה או על הבעל שם טוב, סדנאות לנשים. זה אופן־ספייס לעבודת השם".
מתנ"ס יהדות עם חוגים והפעלות?
"אם הצלחתי להישמע כמו מתנ"ס, זה אומר שלא הסברתי את עצמי טוב. למה שאנשים יגיעו מירושלים או מקיבוצים בצפון למרכז תרבות בפרדס חנה? הם כנראה מזהים שיש פה תוכן אחר, ניגון אחר, משהו שמקדש קשיבות. יהדות בסגנון פרדס־חנאי.
"כשאני מעביר סדנאות לצוותים בישיבות, אני פונה לרבנים ומבקש מהם לחקות רב שמדבר. המכנה המשותף כמעט לכולם הוא שהם עושים קול צרוד. כלומר, אדם חייב להוציא איזו אמת אידיאלית לאור, וקצת שוכח את האמת של עצמו. לי אישית יותר מתאים לקבל תורה מרב שיש לו את העולם שלו, את המשפחה שלו, שמודע לעולם הרגשי שלו. אני אוהב את הביטוי 'קודם תורך, אחר כך תורה'. אני רוצה לשמוע תורה מרב שמסוגל להתחיל שיעור ולומר 'תשמעו, הכנתי אחלה שיעור אבל האמת היא שרבתי הבוקר עם אשתי ואין לי כוח להעביר אותו. אבל תורת ה' מחכימת פתי, אז בואו נלמד יחד'. יהיה לי הרבה יותר נעים וקל להקשיב לו, ואני מאמין שהשיעור שלו יהיה הרבה יותר טוב. הדברים האלה מאוד חסרו לי בעולם הדתי שהכרתי. זה נשמע כמו ביקורת על עולם התורה, אבל ממש לא. אני אומר מה שחסר לי. צדיקים גדולים כתבו מה הנקודה שחסרה להם, זו לא בושה".
אז המטרה של "ליבא בעי" היא להביא את עולם הרגש ליהדות?
"ליבא בעי זה כמו יהדות קשובה, אבל זו גם הגדרה בעייתית. אם 'יהודית ודמוקרטית' הם שני דברים שצריך לעשות סינרגיה ביניהם, או למשל הביטוי 'חרדים עובדים', אז מבחינתי יהדות וקשובה זה אותו דבר. תסתכל בשולחן ערוך, בגמרא או בתניא. כל הריטואלים הדתיים נועדו ליצור אדם קשוב יותר לעולם הרגשי שלו. לצערי הרב, רוב האנשים הדתיים שאני מכיר פחות רגישים, ומי שכן מעז לעבוד עם רגשות הם לא דתיים. אני מתפלל שעוד עשרים שנה יחסי הכוחות האלה יתהפכו. הרב יהיה איש לא צרוד, שמודע מתי הוא נפגע ומה לעשות עם זה. ארבעת חלקי השולחן ערוך מובילים אותנו לשם, שלא לדבר על החסידות שכולה מדריך איך לעשות לשכינה דירה בעולמות התחתונים. קשר של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. השמיימה זה מקום נחמד לשאוף אליו, אבל למה אנחנו מתעלמים מהחלק הראשון? מה זה 'מוצב ארצה'? לאכול, להרגיש, לשאול מה שלומך, מה עובר עליך. כשמנסים לקפוץ ישר לשמיים זה פשוט לא עובד".
ויש גם מכירת צ'ולנט בלילות חמישי.
"הפסקתי מזמן להקל ראש בשום דבר שמקשר אנשים ליהדות, כולל מכירת צ'ולנט בחמישי בערב. גם 'קידוש קלאב' זה בעיניי דבר חשוב. הגבול בין הדתי לקהילתי, בין המפגש האנושי למפגש הא־לוהי הוא לא ברור, ולא היה ברור גם למשה רבנו. שיא השיאים ביהדות הוא קודש הקודשים, ומה יש שם? כרובים שפניהם איש אל אחיו. זו השראת שכינה. ואם מישהו מגיע ל'פניהם איש אל אחיו' דרך קידוש קלאב או צלוחית צ'ולנט, אני האחרון שיזלזל בזה. היום אני מבין שאין לנו ריבונות על רגש דתי או על הגדרה דתית".
נשמע שהמדרשייה הייתה מנותקת לגמרי מפרדס-חנה. אתה עושה תיקון בעניין הזה?
"ברור שיש בזה משהו, אבל אני דווקא רואה המשכיות שבגללה אנחנו מנסים לשמר מה שאפשר. אני נזהר מאנכרוניזם ולומר שהם היו ככה ואנחנו אחרת. התבוננתי בסיפורים, ומה שבעיקר היה פה זה אמון מלא באדם על כוחותיו. זו גם בדיוק ההגדרה של 'ליבא בעי'. תאמין בעולם הרגשי שלך, אמון בעוצמת האדם. אז העולם פעם היה יותר כוחני והיום הוא נהיה רגיש יותר, נשי יותר, מחפש מיצוי עצמי יותר. אני מתרגש לראות מדרשיסטים שמגיעים לתוכניות הלימוד שלנו. אני מסכים שיש במדרשייה ובעיקר במיתוס שלה הרבה מטריאליזם. גם באיך שהבניין הזה בנוי, מאוד עוצמתי והרבה בטון. אבל הכול נובע מאמון בנפש האדם, כל דור מראה את זה אחרת. 'ליבא בעי' זה לגמרי מבחינתי המשך של רוח המדרשייה: אמון בחבורה, מפגש אנושי, קשר בין אנשים".
"המורים שמלמדים פה לכאורה אומרים אותו דבר, אותה פסקה של הבעל שם טוב על פרשת ואתחנן, אבל עובדה שיש הבדל ואנשים שמגיעים לפה חשים בו. קח את הדוגמה שנתתי, של ראש ישיבה שמספר בפתיחת שיעור על הריב שהיה לו הבוקר עם אשתו. לכאורה מה הבעיה לביים כל פעם סצנה כזו. אבל האמת היא שלא פשוט לצאת מהתפקיד של מגיד שיעור, קל מאוד להתמכר לשואו ולא לראות מה קורה באמת. ופה זה קורה באמת. קשה לי להסביר מה ההבדל בין שלמה ארצי לאביתר בנאי, אבל זה שקשה לנו לשים את היד זו לא סיבה להתכחש להבדל.
"כשאדם מסכים לוותר על השואו והתפקיד ולהיות לפעמים משעמם, כל הלימוד שלו נראה אחרת. כל המרחב הזה מספר את הדרך הזו. לפני שבוע העברתי שיעור של שעה וחצי על פרשת השבוע, ושעה ממנו הייתה הכנה לשיעור. ויתרתי על מה שהכנתי בבית. מי שאומר 'הכנתי בבית דבר תורה נפלא', אנחנו אומרים לו 'הכנת בבית תגיד בבית'. פה תגיד משהו שקשור למפגש שלך עם המרחב, משהו שאתה מרגיש. קודם תורך, אחר כך תורה".
השיעור הראשון בחברון
דבריו של מאיר מחזירים אותי לשיעורי הגמרא בישיבת תל־אביב, המכינה של ישיבת "היישוב החדש". אני נזכר איך תמיד כמהתי שהמילים הראשונות של הרב יהיו משהו שקשור אלינו, אפילו סתם בוקר טוב. בכל בוקר התאכזבתי כשהמילים תמיד היו "תפתחו גמרות, נמשיך איפה שסיימנו אתמול". אין בעולם התורה הזה, או לפחות לא היה, מקום לשום דבר שאינו תורה נטו במובנה המאוד צר.
"זה מרגש מאוד מה שסיפרת", אומר מאיר כשאני משתף אותו בזיכרון הזה. "אם היית אומר לי לפני חמש שנים שאלמד גמרא בעיון, הייתי צוחק צחוק גדול. שום סיכוי. למה? בדיוק בגלל מה שתיארת, שלא הייתה לי אף פעם הכנה לפני הלימוד. הגיע לפה מישהו שלמד איתי במיר, זרק הכול, ועכשיו אחרי הרבה שנים הצטרף לקבוצת הווטסאפ של הגמרא. למה? כי הרחיקו אותו.
"אני לא אשכח את השיעור הראשון בישיבת חברון. התרגשות עצומה, שישים תלמידים. מגיע השיעור הראשון, וממש יש שיא של אמביציה לנקודת הזמן הזו, שחלק מאיתנו התכוננו אליו ממש מילדות. הרב התחיל ככה: 'רש"י במסכת יבמות לא מסתדר עם המשנה שלנו'. זה היה הרגע שבו התחילה ההתרחקות שלי מהעולם הזה. לא ביקשתי שתעשה סבב שמות ותשאל 'איך אתם מרגישים'. אבל תיגע ברגע, תתייחס למה שקורה, תגיד 'אני יודע שאתם מתרגשים'. זה כנראה אחד ההבדלים שחיפשתי ושאנשים מוצאים פה. כשלומדים יש דפיקות על השולחן ויש רבדים שכליים שצריך לעסוק בהם ברצינות, אבל תן את המקום למקום הרגשי הזה. וזה מה שאנחנו עושים פה.
"בהתחלה קראנו למקום 'בית מדרש לתורה שבלב'. אני כבר לא משתמש בכינוי הזה, כי הוא אוטומטית לוקח למקום שבו יושבים כל היום ועושים הכנה ללימוד והכנה לתפילה ושואלים אם נפגעת. אז לא, יש פה שיעורים ותוכן ישיבתיים, אבל אתה מודע שיש עולם בחוץ ונותן לו מקום".
