קדמונינו נאבקו מרה באלילות, אבל לאוזנינו לא הגיע כמעט דבר מכל זה. רק רמיזות עדינות פה ושם בתורה לפולחנים מסמרי שיער ולתפיסות מעוררות תדהמה. לבני המאה ה־21, ולמען האמת גם לבני המאה ה־11, הרמיזות הללו לא אומרות כמעט דבר. רק הארכיאולוגיה ההולכת ונחפרת חושפת אט־אט לבני העידן הנוכחי את הרקע הכלל לא פשוט ששוברי הפסלים לדורותיהם – מאברהם ועד יאשיהו – נאלצו להתמודד איתו בימים ההם.
חוקר התנ"ך ד"ר צבי וינברג, מייסד המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומראשוני המתיישבים בכפר־הרא"ה, נולד בפרנקפורט ב־1913 ועלה ארצה בגיל עשרים למרות התנגדות הוריו. ב־1987 פרסם מחקר מקיף, שלא זכה כמדומה לכבוד הראוי לו, ובו השווה בין תורת הקורבנות של עם ישראל לשלל הפולחנים שרווחו בסביבה בעת העתיקה ("הקורבן בישראל על פי המקרא והמנהגים של העמים השכנים", ראובן מס תשמ"ז). הוא הלך לעולמו ב־2011.
במחקרו מגיע וינברג בין השאר למסקנה שבתורת ישראל קיימת מגמת צמצום של רשימת החומרים שאפשר להביאם כקורבן וכן צמצום של הכמויות המוגשות לקורבן, ביחס למה שנהג בסביבה המזרח־תיכונית בעידן הקדום. גם החלק העולה על גבי המזבח קטן ביחס למה שרווח בכל האזור, זאת כנראה מתוך התפיסה הבלתי מובנת מאליה שבורא עולם לא באמת נזקק למזון המוקרב כדי לשבוע ממנו.
פה ושם וינברג מצביע על נקודות השקה מסוימות בין עולם הקורבנות שסביב ובין זה של עם ישראל, כמו הצבת 12 חלות על גבי שולחן במסופוטמיה בדומה לשולחן לחם הפנים, קורבן הדומה מאוד בסגנונו לקורבן הפסח העברי שהוקרב בדת האלילית ששלטה בצפון ערב, וכן מנהג של השלכת כבש לנהר פרת בראש השנה הבבלית כדי לכפר על חטאי הציבור – כמו השעיר לעזאזל "שלנו". מנגד, הפערים במוטיבציה ובהתנהלות גדולים ומהותיים יותר מקווי הדמיון. בעיקר, מציין וינברג, בולטת העובדה שבתורת ישראל "אין קורבן מתים, אין כל פולחן הקשור במוות".
או־הו, כמה זה שונה ממה שרווח בכל הסביבה, בפרט במצרים. "הצמדת הפולחן המצרי לעולם המתים מבדילו בצורה קיצונית מהמקובל בישראל", הוא מעיר. "עדויות ממצרים, בבל ומקומות נוספים בכנען וסביבתה מלמדות עד כמה נפוצים היו מנהגי האכלת המתים והאכילה עם המתים", מציינת גם פרופ' רוחמה וייס בטור שכתבה על כך. "בבסיסן של כל המסורות מונחת האמונה שהמתים ממשיכים לחיות היכן שהוא, והם זקוקים לפחות לחלק מהדברים החומריים שהזדקקו להם בעולם שלנו, אם לא לכולם. מי שמגלה יחס טוב אל המתים ומאכיל אותם יכול לצבור נקודות שישפיעו עליו טוב ושפע בעולם הזה, ואולי גם בהגיעו לעולם המתים. יש להניח שילדים שרואים שהוריהם מאכילים בכבוד את מתי הדורות הקודמים יטפלו בדרך דומה בהוריהם בהגיע יומם".
באנציקלופדיה המקראית מוסיפים ש"כיבודו של המת במזונות המוגשים לו או הנאכלים לכבודו – מנהג רווח הוא פחות או יותר בכל העולם הקדמון. במקרא אנו מוצאים רק עדות מפורשת אחת על קיומו של המנהג הזה בישראל (ובעצם על הסתייגות מוחלטת ממנו, א"ס). לפי דברים (כ"ו, י"ד) מכריז הישראלי שכילה להפריש את המעשרות שהתורה מטילה עליו: 'ביערתי הקודש מן הבית… ולא נתתי ממנו למת'".
בחפירות באבלה שבצפון סוריה נמצא מקדש מתקופת הברונזה התיכונה ובצידו בית קברות, ושניהם הוקדשו לאבות שהלכו לעולמם. פולחן המתים או האבות כלל אכילת מאכלים מיוחדים, טקסים שקראו בהם בשם המתים, הקרבת קורבנות וסגידה לפסלי האבות. למעשה, פולחן מתים מקובל עד עצם היום הזה, בין השאר אצל הקתולים שסוגדים ל"קדושים". אבל דבר לא ישווה לאופן העמוק והמושרש שבו נהגו זבחי המתים במצרים העתיקה. בין שאר הממצאים הארכיאולוגיים ממצרים העתיקה אותר שם "ספר המתים", שמדריך את המתים או את העומדים למות כיצד להתמודד עם המוות וכיצד לא למות בטעות בשנית לאחר המוות. כך ממש.
"כאשר מנסכים מים למת", וינברג מנסה להתוות את התפיסה האלילית המצרית, "ייתכן שהכוונה היא הגשת חומר לו זקוק המת להיטהרותו. הרעיון המרכזי הוא הסעודה שצריכה להיות מוגשת למת. צורת ההכנה היא כארוחתו של אדם מכובד. מעבר לצורך להזין ולחזק את המת, יש צורך גם לצייד אותו בכל צרכיו כאילו חי". הוא מצטט את פרופ' אדולף ארמן הגרמני שסבר שהפולחן האלילי המצרי כולו התפתח מתוך פולחן המתים שקדם לו.
הוא מוסיף ומתאר הזמנה של המת "להתיישב" ליד השולחן, ומביא עדויות על פולחן מתים גם מחוץ לגבולות מצרים, כמו למשל בעיר אוּר שבה אותרו צינורות שהוליכו אל מתחת הקרקע ודרכם ניסכו נסכים למתים. "הצורה המקובלת ביותר של קורבן המתים היה הניסוך". במסופוטמיה נהגו להגיש אל הקבר מתנות־קורבנות, שהונחו בכדי חרס במטרה שיישמרו עד שהמת ימצא לנכון לאכול אותם. המתים במסופוטמיה לא הועלו לדרגת אלים כפי שנעשה במצרים, ועם זאת נהגו להגיש סעודה במתכונת קורבן לקברו של מלך מת. "בסעודה עם המתים נערכו שלושה שולחנות", מתאר וינברג את פולחן המתים בחרן. "משפחת המת אכלה בשולחן אחד, בקצה השני נערך שולחן לאלים המשתתפים ובאמצע נערך שולחן עבור המת או המתים".
מכל זה אי אפשר למצוא דבר בדת ישראל. אצלנו גורסים שאין טעם בהשקעה האדירה והמשונה בהאכלת מי שלא יכול כלל ליהנות מהמזון המוגש לו, וגם לא להועיל או להזיק למאמינים המקריבים לו קורבנות. התמקדו בדאגה לחיים, משננים כל הנביאים, בהאכלתם ובדאגה למחסורם והעדיפו א־לוהים חיים על פני מיתולוגיית השאול ופולחן מתים. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים.
