לפני כחודש פורסמה בבני־ברק קריאה יוצאת דופן בחתימתם של 15 מנהלי תלמודי התורה החסידיים המרכזיים בעיר, ולפיה התלמידים שכבר חגגו בר־מצווה ואמורים לחבוש את כובע הקטיפה החסידי, מתבקשים להגיע למוסד "אך ורק עם כובע קסקט לראשם, ולא תתאפשר כניסה אחרת". את הכובע המסורתי הם יוכלו להמשיך לחבוש בשבתות, בחגים ובשמחות אך לא ביום־יום. התקנה המפתיעה נומקה בעליית מחירי הכובעים ובכך שנערי הבר־מצווה מתקשים לשמור על הכובע כראוי וגורמים להוריהם לרכוש עבורם כובע חדש אחרי זמן לא רב. התקנה המדוברת נוגעת לנערים בתקופה הראשונה אחרי הבר־מצווה, כאשר הם עדיין לומדים ב"חדר", אך בבני־ברק מדברים על כך שהיא עשויה להתרחב בהמשך גם לשנות הישיבה הקטנה.
בעולם החרדי, שינוי פריט לבוש אינו עניין של מה בכך. מרגע הגעתו של הילד לגיל מצוות הוא כפוף לקוד הלבוש המגזרי, הכולל חולצה לבנה, כובע וחליפה. הביגוד הזה, שנולד אי־אז באירופה, נוטה להתעלם כידוע מהאקלים המזרח־תיכוני וגם מגילם הצעיר של הנערים, שנדרשים בגיל מוקדם לעטות על עצמם בגדי מבוגרים.
כדי להעניק לגיטימציה לשינוי ציינו המנהלים שכובע הקסקט היה נהוג במזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, כך שלאמיתו של דבר לא מדובר בשינוי מהמסורת החסידית, ואולי אף להפך, במהלך של שיבה לשורשים – "רטרו", אם תרצו. עוד הודגש שהתקנה החדשה יצאה לדרך בעקבות "הוראתם של מורי דרכנו רועי ישראל כ"ק מרנן האדמו"רים שליט"א". עד מהרה הצטרפו לשינוי גם מוסדות חינוך בערים אחרות. רשת "דרכי אבות" של חסידות צאנז, למשל, פרסמה ש"כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א סמך ידיו שאין בכך משום שינוי בלבוש, אלא אדרבא המשך למסורת הלבוש מדור דור".
מחירו של כובע הקטיפה החסידי, "סאמט" כפי שהוא מכונה, נע בעבר בין 600 ל־800 שקלים. בתקופה האחרונה טיפס המחיר וחצה את רף האלף שקלים לכובע. לעומת זאת, הקסקט שבו מדובר עולה בסביבות 100 שקלים, כך שמדובר בחיסכון משמעותי. יש מי שרואים בצעד הזה מעין "חרם צרכנים" חסידי על רשתות הכובעים, שאולי ניצלו את קהל הלקוחות השבוי כדי לתאם ולהעלות מחירים.
כתר קוצים
אם במקרה של כובעי הנערים בימות החול היוזמה לשינוי הגיעה מצד עסקנים ומחנכים, ביחס ללבוש השבתי נדמה שהאדמו"רים עצמם משמשים כמכתיבי האופנה החסידית. כך קרה עם אופנת ה"קְרוֹין" שכבשה את הקהילות החסידיות בעשור האחרון. מדובר בתוספת של מעין "כתר", באמצעות הגבהת הקצוות המחודדים של שער השטריימל. העיצוב החדש צבר פופולריות רבה בקהל החסידי, אך לא מצא חן בעיני האדמו"ר מוויז'ניץ ר' ישראל הגר. בדברים שנשא לפני כמה שנים הוא כינה את העיצוב החדש "דוחה", התבטא ש"השפיצים הללו דוקרים לי בעיניים", והסביר ש"אנחנו לא אמורים לקחת חלק במודה הזו". בעולם החרדי בכלל והחסידי בפרט, "מודה", כלומר אופנה, הוא מונח שנועד לבטא תיעוב ובדלנות בעיקר כלפי העולם החיצוני. אך הנה מתברר שיש גם "מודות" פנים־חסידיות שראוי להיזהר מהן.
עניין נוסף שמטריד את האדמו"רים הוא גובהו של השטריימל. בעשורים האחרונים הפך כובע הפרווה החסידי מפריט מסורתי לכובע יוקרתי ומהודר. הדבר מתבטא גם בקומתו שהלכה והתגבהה עם השנים, עד כדי 20 סנטימטרים ויותר, ובמחיר שעשוי להגיע לאלפי דולרים. כמה מהאדמו"רים ניסו לעצור את העלייה הכפולה של השטריימלים, בגובה ובמחיר. הגדיל לעשות הרבי מתולדות־אברהם־יצחק, ר' שמואל יעקב קאהן, שנכנס לרזולוציה מדויקת וקבע גובה מקסימלי ל"חסידישער שטריימל", 13 סנטימטרים, ומחיר תקרה של 4,000 שקלים. גם בחסידות קרלין נתלתה מודעה המבכה את העובדה שהשטריימל "גבה גבוהה גבוהה ועדיין לא קרב קיצו". עסקני הקהילה קוראים בה "להסיר את הקוצים הסובבים את עטרת השבת", ואף גיבשו הסכמים עם יצרנים שישווקו "שטריימל מסורתי" במחיר נוח, "נטול קוצים ודרדרים".
הלבוש הקהילתי ההומוגני אינו מעניק אפוא מרחב תמרון לחסיד מן השורה, אך נדמה שהדור הצעיר מוצא בכל זאת דרכים לבטא טעם אישי, במסגרת הגבולות. כך הגיע לעולם הכתר המחודד של השטריימל, ה"נצנצים" על חליפות השבת הפרחוניות ועוד. מעורבותם של אדמו"רים נכבדים בעיצוב פריטי לבוש עשויה להיראות מוזרה למתבונן מן החוץ, אך אצל החסידים הלבוש המסורתי נתפס כעניין ערכי ומקודש, ומשכך יש לאדמו"רים מה לומר לגביו כאשר הם חוששים מחדירת אופנות חדשות.
לצד זאת, כמנהיגי קהילות האדמו"רים מוטרדים גם ממצבם הכלכלי של חסידיהם ומנסים לצמצם את הוצאותיהם. כך למשל, אחד מאדמו"רי גור הקודמים, ר' שמחה בונם אלתר (אביו של הרבי הנוכחי), עצר את עליית מחירו של ה"ספודיק" – כובע הפרווה הגבוה של החסידויות הפולניות ובראשן גור – כאשר איים על היצרנים שאם לא יורידו את המחיר הוא יורה לחסידיו לחבוש בשבת כובע רגיל.
אופנת הצאר
כובעי הפרווה למיניהם מזוהים כיום באופן מובהק עם העולם החסידי, ומבדילים בינו ובין הליטאים. אלא שהחלוקה הזו לא התקיימה בעבר; גדולי הרבנים בליטא חבשו כובעי פרווה מסוגים שונים. בין השאר מוכרות תמונותיהם של הנצ"יב מוולוז'ין, רבי שמואל סלנט ורבי איסר זלמן מלצר, כשלראשם ספודיק. הספודיק המפורסם ביותר בהקשר הזה עיטר את ראשו של הראי"ה קוק, יליד ליטא ובוגר ישיבת וולוז'ין. המסורת הזו השתמרה בקהילות יוצאי ליטא בירושלים, ה"פרושים", גם לאחר שיהודי ליטא זנחו אותה.
כך קרה שה"גדולים" הליטאים הירושלמים, ובהם הרב שלמה זלמן אוירבך והרב יוסף שלום אלישיב, חבשו שטריימל בשבתות ובמועדים. יצוין כי גם הרב חיים קניבסקי נהג לחבוש שטריימל בעת ברכת המזון במועדים. במהלך השנים השטריימל הלך ונעלם מקהילות היישוב הישן שאינן חסידיות.
כך או כך, כובע הפרווה השבתי זכה למעמד מקודש בקהילות החסידיות. לפי אימרה חסידית נפוצה, הוא אף רמוז במילה שבת, שראשי התיבות שלה הם "שטריימל במקום תפילין". גישה זו מסבירה את מאבקן של המפלגות החרדיות למען החרגת תעשיית השטריימלים מכל חוק המגביל שימוש בפרווה או בשער בעלי חיים. עם זאת, שורשו ההיסטורי של השטריימל לא ברור לחלוטין, ואגדות שונות אופפות אותו.
כמה מן המסורות הללו כורכות את השטריימל, איך לא, בגזירותיהם ורדיפותיהם של אויבי ישראל. כך למשל, לפי סיפור שמביא ש"י עגנון בספרו "עיר ומלואה", מלך פולין "גזר שבשבתות וימים טובים חייב כל יהודי שנשא אישה לשום מצנפת של זנבות שועל בראשו, כדי להבזות היהודים בעיני נשותיהם, שבשבתות וימים טובים מצוי אדם בביתו, נכנס לביתו ומצנפת של זנבות בראשו, יוצא מביתו ומצנפת של זנבות בראשו, ואשתו רואה והוא מתמאס עליה… לימים נשתכחה הסיבה. התחילו עושין מצנפת של ביזיון מצנפת של כבוד".
אגדה אחרת גורסת שמקור השטריימל הוא לא בפולין אלא בגזירת השלטונות הרוסים, שאסרו על היהודים לחבוש כיפה. מה עשו היהודים? הוסיפו פרווה סביב הכיפה ובכך הפכו אותה לכובע המותר בחבישה. אגדה זו תואמת את מבנה השטריימל הישן, שהכיפה הייתה דומיננטית בו והפרווה טפלה לה. בשטריימלים של ימינו, לעומת זאת, שער הזנבות מתנשא אל על והכיפה כמעט איננה נראית.
נראה כי המסר הגלום באגדות אלו הוא שהראש היהודי, תרתי משמע, יודע להפוך גזירה למסורת, ובגד משפיל לסממן של כבוד ויוקרה. הן מבטאות גם את התפיסה החסידית שלפיה לבוש עשוי להתקדש מכוח המנהג והמסורת גם אם בו כשלעצמו אין משמעות דתית, ואף אם הגיע לעולם בעקבות אילוץ חיצוני.
כבודן של האגדות במקומן מונח, אך למען האמת, לגזירות המתוארות אין ביסוס היסטורי. חוקרים סבורים שהשטריימל לא בא לעולם בעקבות כפייה אלא אדרבה, כאימוץ אופנה מקובלת באותן תקופות. ואכן, בציורים מפורסמים של שליטי רוסיה בעבר ניתן לראות שהם חובשים כובעים הבנויים משילוב של כיפה ופרווה, באופן שמזכיר מאוד את השטריימלים שחבשו האדמו"רים בדורות מאוחרים יותר. בין השליטים הללו אף היו כאלה שהוסיפו לכובע הפרווה קישוטים מוזהבים. מי יודע, אולי גם אלה יהפכו בקרוב לאופנה חסידית.
גם בימינו ניתן למצוא בחנויות אינטרנטיות כובע מונגולי המזכיר בצורתו את השטריימל החסידי, תמורת סכום כחמישים שקלים בלבד. המוכרים, שאינם מבינים באופנה חסידית, מייעדים את הכובע הפרוותי היפה לנשים, אבל אולי מכאן תבוא הישועה לעליית מחיריהם של זנבות השועלים.
***
לראש ולא לזנב
מורה נבוכים לכובעי הפרווה החסידיים
שטריימל: הכובע הנפוץ והמוכר ביותר. כיפת קטיפה וסביבה שיער מזנבות בעלי חיים כמו צובל, שועל אפור ועוד. את השטריימל חובשים חסידים נשואים בשבתות, בימי חג ובאירועי שמחה. בחלק מהקהילות החסידיות הירושלמיות גם צעירים לא נשואים חובשים שטריימל בשבת.
ספודיק: כובע צר יותר, העשוי מפרווה כהה של סמור או חורפן. סימן ההיכר של חסידויות ממוצא פולני כמו גור, אמשינוב, אלכסנדר ועוד. בעבר היה הספודיק גבוה באופן מובהק מהשטריימל, אך כיום התחרות ביניהם צמודה והספודיק ניכר בעיקר במבנהו הצר.
קולפיק: בעל מבנה דומה לספודיק, אך צבעו איננו שחור אלא חום בהיר. חלק מהאדמו"רים נוהגים לחבוש אותו ב"יומי דפגרא", ימים שאינם חג ואינם חול גמור, כגון ל"ג בעומר, ראש חודש ועוד. בנוסף, בחלק מהחסידויות צאצאי האדמו"רים, הבנש"קים (בנן של קדושים), חובשים קולפיק בשבתות כסמל סטטוס.
שטריימל רוז'ינאי: בחסידויות רוז'ין נהוג שהאדמו"רים חובשים שטריימל ייחודי, שכיפתו בולטת ומחודדת מעל שיער הפרווה ויוצרת מין כתר. זהו סמל ל"דרך המלכות", המאפיינת את השושלת.
