אלון שבות, יום שני, ד' אב: היום השני מתוך חמשת ימי הלימוד בתנ"ך שמקיימת מכללת הרצוג שביישוב מדי שנה. הימים האלה מתקיימים במכוון בתשעת הימים של ראשית חודש אב, שבהם רבים בציבור הדתי מחפשים עיסוק לימים שהם ימי קיץ וחופש מצד אחד אך ימים שבהם נוהגים הדבלות מנהגי אבלות שונים מצד שני. המכללה מלאה באלפי אנשים, ויש תחושה של הפנינג באוויר: לא רק בגלל מספר האנשים, אלא גם בגלל העובדה שמדובר בהרבה זוגות, לפעמים אפילו כמה זוגות חברים, שבאים מדי שנה ומתייחסים לשבוע הזה גם כנופש אינטלקטואלי. הם נפגשים בהפסקות ומחליפים חוויות, הן מן השיעורים עצמם והן מ קורותיהם בזמן שחלף מאז שנפגשו בפעם האחרונה.
בכל רצועת זמן של הכנס, ויש חמש כאלה מדי יום, מתקיימים שבעה שיעורים במקביל (חישוב מהיר מצביע על כ־175 שיעורים בכנס כולו), ועושה רושם שכמעט כולם מלאים. בחלק מהמקרים מדובר על מאות אנשים בשיעור. כך, למשל, בשיעור של הרב יובל שרלו שמתקיים ביום הזה. השיעור עוסק ב"נביאי אמת ונביאי שקר", והוא מתקיים באוהל ענק שהוקם במיוחד לרגל האירוע. כולם עם תנ"כים ביד, מוכנים היטב. אפשר לסמוך על הרב שרלו שהשיעור יכיל גם מסר אקטואלי: "קשה מאוד להגדיר קריטריונים להבחנה בין נביא אמת ונביא שקר", הוא אומר. "הרי אפילו ירמיהו נחשב על־ידי חלק מהציבור כנביא שקר. בימינו זה נעשה קשה במיוחד, בגלל העידן הפוסט־מודרני. אם פעם עוד הייתה לנו יכולת להתרשם מה נכון ומה לא, מי ראוי ומי לא, כיום יש ספקנות כוללת כלפי עצם מושג האמת".
בקהל, כך נראה, יש רוב ברור לנשים, אם כי קשה להצביע במדויק על אחוזים. הדימוי הסטראוטיפי קובע שמדובר במורות שיכולות להגיע בקלות, שהרי הן נהנות מחופשת קיץ ארוכה. אבל יש בכל זאת גם לא מעט גברים באולם: האם זה בזכות העובדה שבציבור הדתי יש גם לא מעט מורים גברים? הגיל הממוצע של המשתתפים נע בין חמישים לששים ורבים אף מבוגרים יותר. צעירים, לעומת זאת, בקושי נראים כאן. גם הלוגיסטיקה של האירוע מרשימה מאוד. לא רק ההקפדה על זמני השיעורים, עניין בעייתי כידוע בקרב בוגרי בני עקיבא, אלא גם עשרות הסדרנים שמספקים שירותי הכוונה לכל דורש במסדרונותיה המפותלים של המכללה.
התנגדות עקרונית למושלמות
זו השנה ה־27 של האירוע הזה, מספר הרב ד"ר שוקי רייס, ראש המחלקה לתנ"ך בהרצוג שהוא גם סגן נשיא המכללה. לא מפליא שהאירוע הענק הזה מאורגן דווקא על־ידי המכללה הזו, שקשורה בטבורה לישיבת הר עציון. הרי בהר עציון, שמציינת השנה יובל שנים להקמתה, נולד למעשה כל היחס המחודש של הציונות הדתית לתנ"ך: הכנסת שיעורי תנ"ך באופן אינטנסיבי לתוכנית הלימודים הישיבתית; לימוד התנ"ך לא רק בעיני המפרשים, אלא דווקא ב"קריאה יחפה" של פשט הפסוקים; מכון גבוה לתנ"ך וכתב עת לתנ"ך ("מגדים").
רייס: "בשנה הראשונה קיימנו רק יום לימודים אחד, שהיו בו ארבעה שיעורים בסך הכול, והשתתפו 27 תלמידים. היום אנחנו עומדים על חמישה ימים, למעלה ממאה שיעורים, כ־5,000 איש מדי יום וכ־7,500 משתתפים שונים לאורך השבוע (חלק מהמשתתפים באים כמובן ליותר מיום אחד. י"ש). למעשה אין לנו לאן לגדול כי זה כבר קצה גבול הקיבולת של המכללה".
רייס אומר שכבר מן ההתחלה בלטה בימים האלה המגמה הרווחת בישיבת הר עציון ללימודי התנ"ך: לימוד התנ"ך קודם כול כפשוטו, וממילא התייחסות לגיבורי התנ"ך באופן שבו המקרא עצמו מתייחס אליהם, על עוצמתם ועל חולשותיהם. זו הגישה שלימים תיקרא בלעג על־ידי מבקריה כ"תנ"ך בגובה העיניים", כביקורת על החוצפה של התייחסות לגיבורי התנ"ך כאילו הם דמויות בשר ודם של ימינו. לדבריו, ימי העיון בתנ"ך של האגף החרד"לי בציונות הדתית, המתקיימים גם הם ב"תשעת הימים" בגבעת שמואל, נולדו מלכתחילה כתגובה נגדית מפורשת לאלה של מכללת הרצוג: "הכותרת של ימי העיון שלהם הייתה בהתחלה 'נביאי האמת', שהם כביכול מייצגים אותם. ממילא אתה מבין שיש כאן מלחמה ב'נביאי השקר', שלא קשה לנחש מיהם. אחר־כך, כשהתגברה הביקורת על הגישה העוינת הזו, הם שינו את הכותרת ל'תנ"ך באורה של תורת ארץ־ישראל'".
הגדרת "התנ"ך כפשוטו" כעמדה המוצהרת של הוראת התנ"ך בהר עציון ובמכללת הרצוג מקבלת חיזוק בפאנל מיוחד שמתקיים באותו יום שני, ובו מספרים כמה מבוגרי הישיבה שעיסוקם היומיומי בתנ"ך על שיטת הישיבה ועל האופן שבו השפיעה על עולמם. אגב, באופן מעניין דווקא בפאנל הזה הייתה נוכחות גבוהה יחסית של צעירים, כנראה מתלמידי הישיבה עצמם, שהפן הזה בהיסטוריה פשוט עניין אותם, בעוד דווקא מספרם הכולל של הנוכחים, ובמיוחד המבוגרים, היה יחסית נמוך.
ראשון הדוברים הוא "מר תנ"ך" של הציונות הדתית, הרב יואל בן־נון. בן־נון ציין את זכותו של ראש הישיבה, הרב יהודה עמיטל, באימוץ התנ"ך כנדבך מרכזי בתוכנית הלימודים, "אם כי הוא חשב על לימוד התנ"ך כחלק מהתוכנית להכשרת מורים, כי הוא חשש שבלי לסיים עם תעודת הוראה ההורים לא ייתנו לילדיהם 'לבזבז' שנים בישיבה. אני רציתי מכון גבוה לתנ"ך, והצלחנו בזה".
הרב יובל שרלו מדגיש שהר עציון פיתחה שיטה ייחודית ללימוד תנ"ך: "ההוכחה הכי טובה לזה היא שקמו מתנגדים לתפיסה שלנו. רק מי שחולקים עליו סימן שפיתח שיטה משלו". מהות השיטה, גם לשיטתו, היא התמקדות בפשט הפסוקים, ובלשונו: "להקשיב קודם כול למילים עצמן, ללא הנחות מוקדמות, ובלי לקרוא מראש את התנ"ך בעיניים של חז"ל. ר' יואל [בן־נון] לימד אותנו שחז"ל באים בסוף השיעור, לא בתחילתו. קודם יש להקשיב לדבר ה' כפי שהוא, כולל דברים שלא מסתדרים עם תפיסת העולם המוקדמת שלנו. רק אחר־כך בא הלימוד של דברי חז"ל, וזה דווקא מחדד את הענקיות שלהם". אבל הייתה לשרלו גם ביקורת על שיטת הישיבה: "היעד היה צריך להיות חיבור בין התקדמות דתית להתקדמות חברתית ומוסרית. לימוד התנ"ך היה אמור לקדם את החיבור הזה, וזה עדיין לא קרה. זה מהפך שהישיבה וימי העיון האלה עוד צריכים לחולל".
פרופ' אלי עסיס, מרצה לתנ"ך המכהן כיום כדיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, תרם ביקורת משלו על שיטת הישיבה, ובעיקר על המרכזיות של שיטת הרב מרדכי ברויאר בהוראת התנ"ך: "מצד אחד, זה שהרב עמיטל הכניס את הרב ברויאר נתן לגיטימציה למחקר המדעי של התנ"ך והיה בזה דבר גדול. מצד שני, 'שיטת הבחינות' של הרב ברויאר [שיטה הגורסת שאת הסתירות וההבדלים הברורים בין חלקים שונים במקרא, שיצרו את תפיסת ביקורת המקרא המדברת על חלקים שנכתבו בתקופות שונות, ניתן להסביר באמצעות התייחסות לבחינות שונות של הטקסט; י"ש] הכניסה את ביקורת המקרא לתוך בית המדרש, ובסופו של דבר היא גם שיטה די פשטנית. הרבדים השונים בתנ"ך ניתנים להסבר ספרותי די פשוט, ואין צורך להיזקק ל'בחינות'".
הרב אמנון בזק, אחד הר"מים הוותיקים בישיבה, התייחס גם לביקורת שנמתחה בציבור הדתי על שיטת הישיבה: "הרב ישראל רוזן טען שלימוד תנ"ך בלי הקריאה הצמודה של חז"ל הופך את התנ"ך לספר לא חינוכי. אבל זה נכון רק אם אתה חושב שחינוכי זה ללמד רק על אנשים מושלמים. בישיבה חינכו אותנו למבט כן וריאלי, ולימדו שהתיקון חשוב יותר מהשלמות הראשונית. אצל הרב עמיטל הייתה התנגדות עקרונית לאידיאליזציה של רבנים גדולים, שהם כביכול מושלמים, וזה היה קשור לאופן שבו הוא ראה גם את התנ"ך. גם הרב אהרן ליכטנשטיין דיבר הרבה על הטראגיות של גיבורי התנ"ך, ויצא נגד הצגתם כמושלמים. מבחינתו, העלאה שלהם לדרגת מלאכים דווקא הנמיכה את קומתם כבני אדם, והוא דווקא החשיב מאוד את שיטת הרב ברויאר, כי הרי מי שלומד את התנ"ך ברצינות רואה בהכרח את הסתירות שישנן בו, והרב ברויאר סיפק לנו הסבר חלופי לזה של ביקורת המקרא".
עושה רושם שהקהל של הרצוג בדרך כלל מודע לקו הייחודי של המכללה ובוחר בו במפורש. כך, למשל, שניים ממשתתפי הכנס שאיתם שוחחתי. אריה הניג, בן 63 מאפרת, פנסיונר של קק"ל ומורה דרך בהווה, אומר ש"אני אוהב שכאן מציגים את הדברים בדרך מאוד מודרנית, בלי לפחד מביקורת המקרא. הרב ברויאר ניסח כאן שיטת התבוננות מאוד מקורית, שמתאימה לעומק של הדברים". גם יונתן הורוביץ, בן 64, בעצמו מורה ללשון ולגמרא, אומר ש"אני מאוד מזדהה עם קריאת התנ"ך לפי הפשט, בלי דעות קדומות, כמובן תוך התייחסות לחז"ל ולפרשנים המסורתיים". בחוץ אני פוגש עוד מכר שמדבר אפילו יותר בכעס: "הם [מארגני הכנס בגבעת שמואל. י"ש] העתיקו מאיתנו בלי בושה את המתכונת, ואפילו את התאריך. אבל לא נורא, לפחות עוד כמה יהודים לומדים תנ"ך".
לומדים בגוש דן
למחרת, יום שלישי, אני בגבעת שמואל, בכנס התורני, המכונה "ימי לימוד תנ"ך באורה של תורת ארץ ישראל". הכנס הזה מאורגן בשיתוף פעולה של ישיבת שבי חברון, ושתי מדרשות לבנות: מדרשת הרובע ומדרשת אוריה. את ההבדל בינו לבין הכנס באלון שבות ניתן להרגיש כבר מהרגע הראשון. הכנס בגבעת שמואל מתקיים בשני מתחמים שונים: במתחם מכינת בני־עקיבא מתקיימים השיעורים לנשים, ובבית ספר אמי"ת טכנולוגי השיעורים לגברים. הדבר משליך גם על היעדר תחושת ההפנינג: פה לא באים זוגות לנופש אינטלקטואלי משפחתי, או של כמה זוגות חברים. באים יחידים המבקשים להתמקד בלימוד עצמו. גם תנאי הרקע חיוורים יותר: מול המסדרונות הארוכים, ספוני השיש, של הר עציון; ארוחת הצהריים המפנקת והצילומים של כל שיעור שנועדו להעלאתם המידית לאתר המכללה – ישנן הכיתות של בית הספר אמי"ת שאפילו המזגן מודלק בחלקן רק באיחור.
אם המורים הבולטים באלון־שבות הם הרבנים יואל בן־נון, יעקב מדן, יובל שרלו ופרופ' יונתן גרוסמן, בכנס בגבעת שמואל הבולטים הם הרבנים חיים דרוקמן, יעקב אריאל ושמואל אליהו. פה ושם ניתן למצוא גם מורים, כמו הרב אליעזר קשתיאל ממוסדות בני דוד בעלי, המלמדים בשני המקומות. עוד חידוש בגבעת שמואל: בכל שנה חלק מן השיעורים מאוגדים תחת נושא משותף. השנה מדובר על "המלוכה בישראל"
השיעור של הרב אריאל עוסק בסוגיית "גופות מחבלים בתנ"ך", כשהמקור המרכזי הוא יחסו של יהושע למלכי כנען שאותם הרג. וגם כאן אי אפשר להימנע מהקשרים אקטואליים. הרב אריאל: "צריך להדגיש שאין מצווה להשמיד את עמי כנען. אם הם יסכימו לשלום, שכולל גם מחויבות לשבע מצוות בני נח, ובעיקר הפסקת כל עבודה זרה, אפשר להשלים איתם. כי שלום אמיתי צריך להיות מבוסס על רקע בסיסי משותף. גם היום, המוסלמים רוצים לכפות על כולם את הדת שלהם. אנחנו רוצים רק כמה עקרונות בסיסיים, כמו התנגדות לרצח". ועוד: "מורל במלחמה זה לא מצב רוח טוב, אלא מוסר. לכן, לא סביר שמח"ט שאומר 'שמע ישראל' במלחמה לא יקודם. אדרבה, את הרמטכ"ל שלא אומר 'שמע ישראל' לא צריך לקדם".
כמות המשתתפים בשיעורים בגבעת שמואל נמוכה מזו של אלון שבות, אולי גם בגלל החלוקה לשני מתחמים. אם אצל הרב שרלו השתתפו מאות לומדים, אצל הרב אריאל לא היו יותר מכמה עשרות. אבל הקבוצה הקטנה מאפשרת גם דיאלוג יותר אינטנסיבי בין הרב לתלמידים. אחד מהם מנסח את השאלה המפורשת: האם מותר להחזיק גופות מחבלים כקלף מיקוח? והרב מצטט את שו"ת "שאילת יעבץ", הקובע שלפי ההלכה "גופו של האויב היוצא נגד עם ישראל הפקר ושייך למנצח היהודי, בדיוק כמו רכושו".
הרב מישאל רובין, מייסד הכנסים בגבעת שמואל, ר"מ בישיבת שבי חברון, מספר על ההיסטוריה שלהם: "התחלנו לפני שבע שנים, כנס של יום אחד, שהיו בו בסך הכול כ־500 אנשים. היום אנחנו עומדים כבר על שלושה ימים, עם כ־5,000 משתתפים לאורך כל הימים". רובין מנמק את הולדת הכנס ברצון "להביא את התנ"ך גם לגוש דן", ובכך מרמז לרצון של האגף התורני בציונות הדתית לגאולת "גוש דן", כמושג מיתולוגי שמציין את לב המאפליה של החברה הישראלית. לא רק כנס שנתי בתנ"ך הוקם כאן בעשור האחרון, אלא גם לא מעט ישיבות וכוללים, וכמובן גם גרעינים תורניים.
הוא מכחיש את החשד המובן מאליו, שגם צוין במפורש אצל אנשי הרצוג: "היה ברור לי שתשאל אם יצרנו את הכנס כתשובה לכנס באלון שבות. התשובה היא לא. אותי לא מעניינת המחלוקת. אני מכבד את הכנס השני, וגם חושב שהוא חשוב. אי־אפשר להתעלם מזה שיש כאן שיטות שונות, אבל אני לא עסוק במלחמה, אלא רק בחיוב. ואדרבה, כשתכננתי את הכנס הראשון הלכתי לדבר עם אחד הר"מים החשובים בהר עציון, והוא מאוד שמח על היוזמה הזו, ואפילו היה מוכן ללמד כבר בשנה הראשונה".
פשט התנ"ך לפי חז"ל
גם את הטענה שכותרת המשנה המקורית של הכנס שלו באה בעצם לתקוף את הכנס באלון שבות הוא מכחיש: "זה פשוט לא נכון. מעולם לא דיברנו על 'נביאי אמת'. הייתה לי מחשבה לקרוא לכנס הראשון 'נביאים טובים', כציטוט מברכת ההפטרה, מתוך רצון להתמקד בספרי הנביאים. אבל אז מישהו אמר לי שזה עלול להתפרש כביקורת על אחרים, שהם כביכול 'נביאים רעים'. אז מיד שינינו ל'תנ"ך באורה של תורת ארץ ישראל'".
ועם זאת, מארגני גבעת שמואל בהחלט לא מסתירים את ההבדל בין תפיסתם בלימוד התנ"ך לזו של מכללת הרצוג. הם פרסמו השנה ספר המאגד מבחר מהשיעורים שהתקיימו בכנס של השנה שעברה. כבר במבוא לספר, למען הסר ספק, נאמר: "אי אפשר ללמוד את התנ"ך אלא מתוך מבטם העליון של חז"ל. מי שמנסה ללמוד את התנ"ך במנותק מדברי חז"ל, בהכרח ישליך את עולמו הקטן והמסובך על הכתוב במקרא, וממילא יחמיץ את התוכן הא־לוהי העליון שלו ויישאר בקטנותו".
גם הרב רובין חוזר על המסר הזה בריאיון לכתבה הזו: "אני לא יודע מה זה 'פשט התנ"ך'. פשט התנ"ך מבחינתי זה איך שחז"ל קוראים אותו. כי איך נדע פירוש של פסוק שנאמר בהר סיני? רק מי שיודע את דרך הפירוש של חז"ל הוא יודע את פשט הפסוקים".
באופן מעניין, ובניגוד לצפוי, הקהל של גבעת שמואל אינן מתאפיין דווקא בבני תורה. רובו הגדול מורכב מאנשי עמל ששמעו על הכנס בדרך כלשהי – פרסום בעלוני שבת, באינטרנט או מפה לאוזן – ובאו פשוט כדי ללמוד תנ"ך, או בגלל שמות הרבנים הבכירים המופיעים בכנס. לרובם אין מושג שבאותם ימים מתקיים כנס מקביל באלון שבות, ובטח שאין להם מושג על הבדלי התפיסה בין הכנסים. הם באו כדי ללמוד תורה. כך למשל יהוא לוין, פנסיונר בן 70 ממושב מירון, אומר: "אני בא לכאן כי אני נפגש פה עם מגוון גדול של גישות, של חקירות חיוביות – ברוח היהדות. על הכנס באלון שבות לא שמעתי, וגם אילו הייתי שומע לא חושב שהייתי הולך. לא מתוך התנגדות, פשוט טוב לי פה". אפילו אייל אלון, תלמיד ישיבת בית אל, שלכאורה היה אמור לדעת משהו על ההבדלים בין הישיבות, אומר שלא שמע על הכנס באלון שבות, וממילא הסיבה שהגיע לגבעת שמואל אינה בחירה בין שתי אופציות, אלא "כי השמות של הרבנים שמלמדים פה דיברו אליי".
ואולי העובדה הזו כשלעצמה מציינת עוד הבדל משמעותי בין שני בתי המדרש: באחד מטפחים מודעות ל"שבעים פנים לתורה", וממילא מכירים גם את הפן שמתנגדים לו, או שלא אוהבים אותו. בשני יש רק תפיסה לגיטימית אחת, וממילא אין צורך כלל להתייחס לשיטות אחרות. אם בכירי התלמידים שמעו איכשהו על שיטות אחרות, הם יקבלו הסברים ותשובות ממוריהם, אבל תלמידים מן השורה לא אמורים כלל לדעת שיש "שיטות", אלא רק דרך ברורה אחת ללימוד התורה.
