"ישראלים יקרים, יהודים אמריקנים הם מרתקים אך לא מונוליטיים. הייתי רוצה שתבינו שלהגיד 'יהודים־אמריקנים' זה כמו להגיד 'ישראלים'. זה פשוט לא נכון. יש כל כך הרבה סוגים של יהודים, שלא משנה מאיזה רקע אתה בישראל, הם יוכלו ללמד אותך משהו. שיעוררו אצלך השראה. שיאתגרו אותך. שישנו אותך איכשהו. אם תסתכלו על היהודים האמריקנים כמכלול, זה מתכון לאסון. צריך לנסות להבין אותם, ליצור מערכת יחסים עשירה שיכולה להיטיב עם שני הצדדים".
במילים אלו חתמה העיתונאית והסופרת היהודייה־אמריקנית אלנה ניוהאוס, העורכת והמייסדת של מגזין "טאבלט" היהודי, את שיחתנו הארוכה והטעונה על יהודי ארה"ב. בתחילת השיחה היא הייתה רגועה ומחושבת בדבריה, אך ככל שהתחלנו לעסוק ביחסים בין ישראל ליהודי ארה"ב טון הדיבור שלה הלך וגבר והאמוציות הפכו לטעונות יותר. ניוהאוס (42) – שבמקביל לעבודתה ב"טאבלט" משמשת עורכת תרבות בעיתון היהודי־אמריקני "פורוורד", כותבת לעיתים ב"ניו יורק טיימס" וכתבה ספר על חיי היהודים באמריקה – לא שבֵעה נחת מהיחס שלו הם זוכים מהחברה הישראלית ובמיוחד מממשלת ישראל והעומד בראשה. אך כדי להבין במה מדובר אנחנו צריכים לחזור אל נקודת ההתחלה.
חשופה לסוגים של יהודים
העבודה על המגזין האינטרנטי "טאבלט" החלה לפני כעשור. "הצוות המקורי ואני ביקשנו ליצור שיח יהודי מחוץ לגבולות הקיימים, המפרידים בין הקבוצות השונות בקהילה היהודית־אמריקנית. רצינו ליצור גשרים דתיים, גיאוגרפיים ופוליטיים בין כל הקצוות", היא מספרת, ומסבירה כי "האינטרנט מאפשר לכולם להיחשף לתכנים או לדעות שהם לא בהכרח היו נחשפים אליהם קודם לכן. זה יכול להיות יהודי בפריז, או חסיד סאטמר. זה שהרקע של כל אחד שונה לא אומר שאין לו סקרנות ביחס לצורות אחרות של ביטוי היהדות".
הוריה של ניוהאוס הגיעו מעולמות שונים ואף חוו בעצמם מספר תהפוכות בחיים. "אמא שלי באה מרקע ספרדי והיא דוברת לדינו, ואבי הגיע מרקע אשכנזי והוא דובר יידיש", היא מתארת. "היינו חברים בבית כנסת קונסרבטיבי ספרדי ואורתודוקסי־אשכנזי, והתחנכתי במוסדות מודרן־אורתודוקס". לדבריה, הוריה הפכו להיות דתיים יותר עם השנים, וכך המשפחה הפכה להיות מאוד מגוונת. "יש לנו במשפחה גיוון יהודי כה גדול, כך שאני באמת חשופה להרבה מאוד סוגים של יהודים: רפורמים, קונסרבטיבים, מודרן־אורתודוקס וחסידים, וכמובן אשכנזים וספרדים".
זה דווקא טוב עבור עורכת של מגזין יהודי – יש לך פרספקטיבה רחבה.
"ייתכן. באמת חשבתי על זה לאחרונה, כשהתחלתי להעביר הרצאות בקהילות יהודיות ברחבי ארה"ב. יש לי קשרים עם הרבה מאוד אנשים במשפחתי הקרובה מאוד שחושבים אחרת ממני, ושהיהדות שלהם שונה מאוד משלי".
כיום חיה ניוהאוס עם בעלה דיוויד סמואלס, שעובד גם הוא בתחום העיתונות, בניו יורק. יש להם בן משותף אחד, ועוד שני ילדים מנישואיו הקודמים של סמואלס. אני שואל אותה, לאור ריבוי הזהויות שאליהן נחשפה, לאיזה מוסד חינוכי הייתה שולחת את בנה.
"עדיין לא הגיע הזמן להחליט כי הוא צעיר", היא עונה, "אבל התשובה היא שאני לא יודעת. עצוב לחשוב שהקהילה היהודית טרם המציאה אופציות חינוכיות טובות מספיק. ואני אומרת את זה כיהודייה שגרה בניו יורק, במקום שיש הכי הרבה אופציות למוסדות חינוכיים", היא צוחקת צחוק מר ומוסיפה: "אני מרגישה שאין מספיק בתי ספר יהודיים עם הרגשה קהילתית, שהם טובים פדגוגית אך גם מייצרים הרגשת קהילה והרגשת שייכות".
לא לוותר על התפוצות
כיצד נראית בעינייך מערכת היחסים בין הקהילה היהודית־אמריקנית לישראל?
"זה מורכב כי זו שאלה גדולה מדי", היא אומרת, חושבת מעט וממשיכה: "אנסח זאת כך: אני חושבת שמערכת היחסים בין יהודים אמריקנים וישראל מעניינת בהיבט הפסיכולוגי־היסטורי, ולא הפוליטי. מעניין אותי לחשוב, לדבר ולתהות על השאלה איך יהודי התפוצות לאורך ההיסטוריה התייחסו לנושא של מולדת, ולקונספט הזה של הציונות, שהיה מאוד מאתגר ובעייתי בזמנו. אגב, הוא מורכב גם אם חיים בישראל. המתח הזה קיים אלפי שנים ובגללו יש לנו תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי. אני אישית חושבת שזה דווקא שורש ליצירתיות וגמישות.
"בעיניי מי שמוותר על הרעיון שהמולדת היא במקום הקטן הזה במזרח התיכון, מאבד משהו. אך גם מי שמוותר על יהודי התפוצות שחיים מחוץ למולדת הזאת מאבד משהו. גם מי שמרגיש לא בנוח עם התפוצות צריך ללמוד על התרומה של יהודי העולם ליהדות ולעולם כולו – כיצד הם מועילים מבחינה פרקטית ואינטלקטואלית, כיצד הם מעוררי השראה בעולם. יש לזכור, החוויה של חיים יהודיים מחוץ ישראל איננה נטולת בעיות. הרי גם סבלנו מאובדן קשה. מי שלא מבין את כל זאת לא מתחבר להיסטוריה ולמסורת היהודית וזה עצוב".
ישראלים רבים נוקטים גישה השוללת את הגלות.
"זה קשה לי, כי אני לא יודעת מה להגיד לאותם ישראלים. קשה לי עם אנשים שאומרים: למה היהודים האלה לא עושים את מה שאני רוצה שהם יעשו. הרי יהודים אף פעם לא יעשו את מה שאתה תרצה מהם. גם בארה"ב יש שחושבים באותה צורה בעייתית: הם לא מבינים למה מדינת ישראל לא מתנהגת כפי שהם היו רוצים. אני לא יודעת אם אפשר להכריח מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות.
"יש לי חבר שאמר לי פעם, כאשר הייתי בתהליך של כתיבת ספר על זהות יהודית, ש'אחרי השואה, היהודים סבלו מטראומה כה גדולה, שלמרות שהם מימשו חלום של אלפי שנים, יש להם טראומה מהחדשות הרעות, אך גם מהטובות'. דברים גדולים בהיסטוריה, לוקח להם זמן להיספג. ישראל היא מדינה צעירה, וכך גם ארה"ב. אינני יודעת לאיזה כיוון אנחנו הולכים. לעיתים אני אופטימית יותר, לעיתים פחות".
מסתפקים בהרגשת הקשר
ניוהאוס מספרת כי המגזין שהיא מופקדת עליו ערך בשנים האחרונות סקרי קוראים במגוון נושאים, ואחת השאלות עסקה במילה "ישראל" וברגשות שהיא מעוררת אצל הקוראים. "התשובות היו מאוד מגוונות", היא מספרת. "בין גאווה לבושה, אשמה, חרדה, חוויה, געגועים. המיקס היה מדהים. המילה שהייתה הפופולרית ביותר הייתה 'קשר', שהיא לא חיובית ולא שלילית. זה לא מה שהיו רוצים לשמוע בשמאל הקיצוני או בימין הקיצוני". הפרשנות שלה לבחירת המילה "קשר" היא כזו: "היום הנושא הבוער הוא משבר מתווה הכותל, מחר זה יכול להיות חוק הגיור או מצב הפלשתינים בעזה. כשיהודי אומר שיש לו קשר לישראל הוא בעצם אומר: 'אני יודע שאני מחובר איכשהו למקום הזה, ואני לא יודע איך זה יבוא לידי ביטוי. אולי זה גם ישתנה'".
מסקר פיו (PEW) שפורסם לאחרונה עולה ש־56 אחוז מהישראלים נותנים אמונם בנשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, ומסתכלים עליו בצורה חיובית.
"הנתון הזה יכול לגרום לרוב היהודים האמריקנים שלא הצביעו לטראמפ להרגיש רחוקים יותר, אבל מצד שני אנשים חושבים יגידו: 'טוב, אני חושב אחרת לגמרי מחצי מהישראלים, אבל לא אחרת מהחצי השני שלהם'. אדם שרוצה להתרגש ממשהו מסוים ימצא סיבות מספיק טובות לעשות זאת. אנשים שרוצים להתנתק ימצאו את הדרך להתנתק. עם זאת אני חושבת, וכתבתי זאת בעבר, שבממשלה הישראלית לא מעריכים או לוקחים בחשבון את הרגשות של היהודים האמריקנים בנוגע להחלטותיהם".
ניוהאוס מדגימה את טענתה: "נתניהו נאם בקונגרס בניסיון לבטל את ההסכם עם איראן. אני לא אגיד אם הוא היה צריך ללכת לקונגרס או לא. נשים זאת בצד. הדבר היחיד שכן מטריד אותי, ושאני לא מצליחה למצוא לו תירוץ, הוא שהוא לא נפגש עם היהודים האמריקנים באותו זמן. הרי כשיש טרור בפריז הוא ימצא את הדרך להיות מצולם בבית כנסת בפריז.
"אני מבינה שיש נושאים שהם יותר אקטואליים כמו מתווה הכותל, אבל הכותל הוא בעיניי נושא מורכב, מכל כך הרבה סיבות. גם אם אני אסכים עם אנשים מסוימים באמריקה על דעותיהם בכותל, אף אחד מהם לא יגיד לך שזה פשוט. גם נושא הגיור הוא שאלה לא פשוטה. מצד שני, יש דברים שהם פשוטים. ונראה שבכל פעם מחדש נתניהו מנסה לגרום ליהודים האמריקנים להרגיש כמה לא אכפת לו מהם. אני לא יודעת כעת מה ההשלכות של המצב הזה. בינתיים אני צופה מהצד, ולא לגמרי מבינה".
למה את חושבת שבפריז הוא ירצה לבקר בבית כנסת ובארה"ב לא?
"תשאל אותו. אני פשוט אומרת שאם אתה בוושינגטון די.סי, תבחר בית כנסת, מאיזה סוג שרק תרצה, ותנאם גם שם. זה יכול להיות אפילו בדרך חזרה לשדה התעופה. אין שום תירוץ לא להיפגש עם הקהילה היהודית. אסור גם להגיד להם שלא אכפת להם מישראל, כי ככה פשוט יוצרים בלגן. זו הרגשה מאוד לא נדיבה. יש מסר מאוד ברור שמגיע מהממשלה הזו ליהודי ארה"ב".
מחיר עירוב הדת והפוליטיקה
נפגשתי כמה פעמים עם קבוצות של צעירים יהודים שנושא מתווה הכותל לא ממש מפריע להם. רובם בכלל לא הכירו אותו. יכול להיות שזה לא באמת כזה עניין גדול?
"זה שהם לא מכירים את הפרטים לא אומר אם זה חשוב להם או לא. קח למשל קבוצה של בנות 14 בארה"ב, שלא הכירו בכלל את הסערה סביב הכותל וכלל לא אכפת להן מזה. אבל בעוד כמה שנים הן ירדו מהמטוס וכשיגעו לכותל וירצו להתפלל שם, הן יגלו שלא יוכלו לעשות זאת כמו שהן היו רוצות. באותו רגע כבר יהיה אכפת להן. אני חושבת בכלל שכל נושא שמערב בין פוליטיקה ודת הוא מורכב, ולא משרת אף צד. אי אפשר להגיד שהפתרון פשוט, כי הוא לא, לכן חלק מהצדדים שרואים זאת כך – טועים. כדי לנהל משא ומתן על קונפליקט ופתרון צריך לראות את הצד השני ולהבין שזה תהליך לא פשוט".
ניוהאוס מוסיפה כי "חשוב שהישראלים יבינו כיצד יהודים אמריקנים מרגישים. ישנה מדינה יהודית שאמורה לפעול למעננו, ולמרות זאת אנחנו לא יכולים להתפלל בכותל כמו שאנחנו רוצים. אני גם חושבת שהיהודים האמריקנים צריכים להבין שהם לא היחידים בעולם הזה, שהם מבקרים פעם בשנתיים וחצי, והם רוצים שזה יהיה כמו שהם רגילים, אבל ישנה קהילה שחיה שם כל ימות השנה, וצריך להתחשב בדעתה".
ישנו דיון ער מאוד בישראל, כמו גם בארה"ב, לגבי נישואי התערובת ההולכים וגוברים בקרב הקהילה היהודית אמריקנית. יהיו שיגידו שהיהודים הולכים ונעלמים.
"לחשוב כך זו טעות. הקוראים של 'טאבלט' באים ממגוון הקשת היהודית, ובמידה מסוימת נראים כמו הפילוח האמיתי של יהודי ארה"ב. חלק גדול מהקוראים הם מהמפלגה הדמוקרטית ומזדהים עם השמאל. אחוז קטן שהולך וגדל מהקוראים שלנו מזדהה עם המפלגה הרפובליקנית. אך מה ששמתי לב אליו הוא שדווקא הקוראים הלא־יהודים שלנו, שהרבה מהם או מהן נשואים ליהודים, הם האנשים הכי נחמדים ומעורבים בקהילה היהודית. ישנן תתי קבוצות של יהודים שנשואים ללא יהודים, והטענה כאילו אין יהדות שנוכחת בחיים שלהם היא אבסורדית. הרבה אנשים כאלה מגדלים את הילדים שלהם כיהודים, ושולחים אותם לבתי ספר או מחנות קיץ יהודיים".
מנסה להיות במרכז
נראה שניוהאוס מנסה להשמיע קול מעט אחר. היא תתקוף את ישראל מצד אחד, אך גם את הקהילה שלה עצמה. היא ממש לא חושבת כמו חלק מעמיתיה בתקשורת היהודית שמתווה הכותל הוא הדבר החשוב ביותר המפריד בין שתי הקהילות. אני אומר לה שנראה שהיא מאוד מנסה להרחיק עצמה מהצדדים הקיצוניים, ולהיות קצת יותר במרכז. "אני נלחמת עבור אנשים הוגנים שמעורבים בחיים יהודיים, בין אם הם מימין או משמאל, דתיים או לא. אנשים בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני לא סקרנים, והסקרנות חשובה לי".
היא מבקשת לתת דוגמה: "אם ילדה בבית ספר יהודי תיגש אליי ותגיד 'קשה לי עם ההגדרה של מדינה יהודית כי זה לאומני', אני יכולה לדבר עם ילדה כזו. היא שואלת שאלה אינטלקטואלית, ואפשר לנהל איתה שיח. זה שונה מילדה אחרת שתהפוך להיות אנטי ישראלית כיוון שההורים שלה שלחו אותה בעל כורחה למחנה קיץ יהודי, והיא עושה זאת כמרד נגדם. עם הילדה שעושה זאת בצורה אינטלקטואלית ומכבדת אני אהיה מוכנה להתדיין, גם אם אני לא אסכים איתה. אני אהיה מוכנה לדבר עם ימני שיגיד לי 'הטרנדים ביהדות ארה"ב של היום מדאיגים אותי'".
מה אנחנו הישראלים יכולים ללמוד מכם, ומה יש ליהדות ארה"ב ללמוד מיהדות ישראל?
"כעיתונאית הייתי רוצה לשאול שאלה כזו ואיני יודעת מה התשובה לכך. אני חושבת שזה יכול להיות מדהים לשאול 50 מנהיגים מישראל ו־50 מנהיגים מארה"ב מה יש ללמוד מהצד השני. את התשובה עצמה אני לא יודעת".
אני מתעקש איתה, ושואל מה יש בישראל, כאשר היא מבקרת, שמעורר אצלה השראה. "ישראלים חייבים לסכן פיזית את חייהם וחיי ילדיהם כדי לשמור על גבולות המדינה. מערכת היחסים שלהם עם המדינה שלהם היא בצורה מסוימת מלאה יותר. הישראלים שאני מכירה מחוברים הרבה יותר לחברה ולמדינה שלהם ממה שאני מכירה בארה"ב. באמריקה המצב מתחיל להשתנות, אנשים חיו את חייהם עד כה מבלי שהיה אכפת להם באמת ממה שקורה בארץ שלהם, ועכשיו, עם כל השינויים שאנחנו עוברים כאן, זה מתחיל לראשונה להשתנות".
רוב יהודי ארה"ב, כ־70 אחוזים מאלה המגדירים עצמם יהודים, הצביעו להילארי קלינטון בבחירות האחרונות, כך לפי הסקרים שנערכו. אחרי היבחרו של טראמפ, רבים בקהילה היהודית אמריקנית התייחסו לכך כאל שבר של ממש. היו דיווחים על הרגשת "שבעה" באזורים יהודיים־ליברליים ואילו העיתונאי היהודי פיטר ביינהרט אמר שלראשונה הוא מרגיש "יותר גאה להיות יהודי מאשר אמריקני". אני שואל את ניוהאוס האם אכן כך הם פני הדברים, וכיצד הקהילה היהודית מתמודדת כיום עם בחירת טראמפ. "מדובר כבר כמעט בשנתיים, שנתיים ארוכות. לדעתי אין מה לנסות לשחזר את הרגע הזה שוב. אגיד רק שהעיתונות לא תמיד משקפת את הקהילה. לא אגיד לך שמה שסיפרת לא נכון, פשוט ישנם הרבה מאוד יהודים אמריקנים שהופתעו מאוד מהניצחון שלו. אבל מצד שני, הם בני אדם. כולם הופתעו. אני חושבת שכל אחד מעבד חוויות כאלה בצורה שונה".
