לפני כמה שבועות הופתעו משתתפי עצרת המחאה השבועית נגד הרפורמה המשפטית, המתקיימת מול בית הנשיא בירושלים, מנואם יוצא דופן: יהודי מבוגר, בעל חזות חרדית, שדיבר בתקיפות רבה על הצורך בהעמדת האתיקה והמוסר לפני כל שיקול אחר.
"לא אדבר על מוסר יהודי", פתח הדובר את נאומו. "לא אדבר על 'מוסר יהודי', כי אין חיה כזו. המוסר הוא לא יותר יהודי מאשר הוא צרפתי, גרמני, איטלקי, או יוגוסלבי. מוסר יש רק אחד, והוא שווה לכולם. אדבר על אזרחות, כי אתם, כל אחת ואחד מכם, נותנים לעולם שיעור מופלא באזרחות. יש שני מובנים לאזרחות: האחד הוא פורמלי, רישום במשרד הפנים; אבל המובן השני, וזה בעצם מה שקורה כאן [בהפגנה]. במובן הזה, האזרחות היא לא עובדה אלא ערך. זה ערך שמחייב אותנו, מפעיל אותנו, מוציא אותנו מן הבית ומן העיסוקים שלנו. הערך הזה דורש מחיר, והוא אפילו דורש מאיתנו לקחת סיכונים… אנחנו אכן זקוקים לרפורמה. רפורמה של עצמנו; להפנות את הפנים שלנו לכל האחרים ששכחנו לראות אותם".
את דבריו, שנקטעו פעמים רבות בתשואות סוערות, סיים הדובר בציטוט, בשפת המקור, של סיסמאות המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה!
למי שבקי בפילוסופיה מודרנית, קל היה להבחין שמדובר בתלמיד של הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. ואכן, הדובר היה לא אחר מאשר הרב דניאל אפשטיין, אחד היבואנים המרכזיים של משנת לוינס לישראל. אפשטיין הוא שתרגם את שני הכרכים הראשונים של "קריאות תלמודיות" של לוינס לעברית; פרסם את הספר "קרוב ורחוק" (עיבוד לסדרת הרצאות שהעביר ב"אוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל), המשמש מעין מבוא בעברית להגותו של לוינס; ומלמד מִשנה זו במכון מת"ן ובמדרשת לינדנבאום בירושלים.
"כשהייתי בן עשרים התלבטתי אם להמשיך באוניברסיטה או ללכת לישיבה. באותה תקופה נתקלתי בהגותו של לוינס. הוא מדבר על כך שחירות היא לא החופש הקליל הזה שאנחנו חושבים עליו; חירות תובעת מאיתנו אחריות. החלטתי ללכת לישיבה"
מתברר שבגיל 79, אחרי שנים ארוכות שבהן נמנע מביטוי פומבי של עמדותיו בנושאים אקטואליים, המאבק על הרפורמה המשפטית – שבעיני אפשטיין הוא מאבק על עצם קיומה של דמוקרטיה בישראל – הביא אפילו אותו לחרוג ממנהגו: "כל השנים חשבתי שהדרך שלי להתמודד עם השאלות הגדולות היא פשוט ללמד, ללמד, ללמד. אני לא איש של דיונים ציבוריים. אבל עכשיו המשבר כל כך גדול, שהחלטתי לצאת לציבור".
"הוא האחר שלי ואני האחר שלו"
לאחרונה פרסם אחד מתלמידיו של אפשטיין, ד"ר אלדד שידלובסקי, את הספר "שיחות על לוינס" (הוצאת ראובן מס). שידלובסקי, שכיהן כראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר, הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת בר־אילן ומתעניין בפילוסופיה מגיל צעיר. כך התגלגל לקורסים שלימד אפשטיין במסגרת מפעל "הקתדרה" של מוזיאון ארץ ישראל, וכעבור כמה קורסים גם העז להציע לאפשטיין ללמוד לוינס בחברותא. "הוא התלבט, כי הוא לא רגיל לזה", מספר שידלובסקי. "בדרך כלל הוא מלמד קבוצות. אחרי שבועיים של התלבטות הוא כתב לי 'בוא ננסה'. התחלנו להיפגש, וזה נמשך כבר שבע שנים, מדי שבוע".
תחילה למדו בביתו של אפשטיין בירושלים, ששידלובסקי עלה אליו מדי שבוע מביתו בתל־אביב. מגפת הקורונה העבירה את הלימוד המשותף לזום, ומאז הם ממשיכים כך. הספר אינו תמלול של השיחות המקוריות ביניהן, אלא עיבוד של שידלובסקי לשיחות הללו; עיבוד שאפשטיין אישר ואף הרחיב מאוד.

"הייתי רושם לעצמי סיכומים של המפגשים, ובשלב מסוים החלטתי לעבד את זה כדיאלוג", מתאר שידלובסקי את התהליך. "עבדתי על זה כשנה ואז הבאתי לו את הטקסט בדחילו ורחימו, כי אני יודע עד כמה חשוב לו הדיוק. הוא לקח ודייק והרחיב. במקום שאני כתבתי חצי עמוד, הוא הוסיף לפעמים שלושה עמודים. על הגרסה הזו עבדנו עוד כשנה נוספת. אני מאוד מרוצה מכך שהטקסט קיבל בסופו של דבר את הגושפנקה שלו. בהקדמה לספר כתבתי: מה היה קורה אם סוקרטס היה קורא את הדיאלוגים שאפלטון הביא בשמו? או שר' נחמן היה קורא את הדברים שייחס לו ר' נתן? אולי הם לא היו מתלהבים מהדברים שהובאו בשמם. כאן היה לי מזל שהרב אפשטיין היה יכול, וגם רצה, לעבור ולדייק את מה שכתבתי בשמו. אני מאושר שסוף סוף יצא ספר שמאפשר לו להביא, בקול שלו, את הדברים שהוא אומר כבר ארבעים שנה על לוינס. ברוב צניעותו, וגם בפרפקציוניזם שלו, הוא אמר לי 'אתה יודע, לפני עשור לא הייתי מסוגל להוציא ספר כזה כי לא הייתי בטוח שאני מבין את לוינס מספיק לעומק'".
איך היית מאפיין את הפרשנות שלו ללוינס?
שידלובסקי: "קודם כול, הוא באמת מרגיש את לוינס. כי לוינס זה לא רק לדעת, לוינס מרַגש אם אתה מרגיש אותו. דבר שני, לוינס הוא הרי ליטאי (נולד וגדל בליטא; י"ש), ואפשטיין מכניס ללוינס את היסוד החסידי, מהמקום שהוא בא ממנו. הוא גם מחבר את לוינס למשוררים וסופרים כמו מרסל פרוסט או אלבר קאמי, ומבקש לראות איפה הגישות האתיות של לוינס באות לידי ביטוי ביצירות הספרותיות האלה. במובן הזה, זו יצירה מצד עצמה.
"אגב, יש לו עוד המון שיעורים מוקלטים שכל אחד מהם יכול להפוך למסה מרתקת, אבל הוא ממעט לפרסם בגלל הפרפקציוניזם. הוא תמיד מרגיש שזה לא מספיק מלוטש. למרות שכל פעם שהוא שולח לי דברים שהוא כותב, זה פשוט נפלא. בהשקה של הספר בירושלים הוא אמר: 'האינסוף הלוינסי כנראה כבש אותי (פרפראזה לספרו של לוינס 'כוליות ואינסוף'; י"ש), עד שקשה לי להביא דברים לסיכום'. ואני אמרתי: אתה עוסק באינסוף, ואני מביא לך את הכוליות. איזה סיכום שגם אם הוא לא מושלם, הוא לפחות נוכח במציאות".
אפשטיין עצמו אומר על החיבור עם שידלובסקי: "לזכותו ייאמר שהוא דחף אותי, לא חושב שהייתי עושה משהו כזה ביוזמתי. בטח הייתי אומר שיש כל כך הרבה פרשנים ללוינס, אז בשביל מה צריך גם אותי. אבל דווקא משום שהוא לא בא מתחום הפילוסופיה, הוא ראה את זה בעיניים חדשות של מי שמבין שיש לזה השלכות גם בתחום העיסוק שלו. אפשר לומר שהחיבור בינינו הוא בעצם מאוד לוינסי, כי הוא האחר שלי ואני האחר שלו, והספר יכול לשמש דוגמה לאפשרות לגשר בין בני אדם שבאים מכיוונים מאוד שונים".
להוריד את מחסום השפה
אפשר אפוא לראות את הספר ואת הופעת הבכורה הציבורית של אפשטיין בהפגנה בירושלים כשתי פנים של אותה מטבע: רצונו, לקראת הגעה לגבורות, להביא את מפעלו ואת עמדותיו לידיעת קהלים רחבים יותר מן הקבוצות הקטנות יחסית שלימד כל השנים. ואמנם, אפשטיין מדגיש שמבחינתו החידוש העיקרי בספר הוא "הרצון לדבר בשפה יותר קומוניקטיבית. אין כאן חידושים מבחינת הגותו של לוינס. אבל עצם השימוש במתודה של שיחה כבר הופכת את הדברים לבהירים יותר, ועברתי על הדברים כמה פעמים כדי להבטיח את הבהירות".

למען האמת, כבר קראתי בחיי ספרים קלים יותר גם מהגרסה הבהירה הזו של לוינס, אבל אין ספק שהיא בהירה יותר מספריו של לוינס עצמו. או כמו שאפשטיין עצמו אומר: "ההגות של לוינס חשובה לנו מאוד כבני אדם, כישראלים וגם כיהודים, ותמיד ציער אותי שהשפה הקשה שלו מרחיקה אותו מהקהל הרחב. בספר הזה השתדלתי להוריד, לפחות קצת, את מחסום השפה". הוא גם מספק המלצה פרקטית לקוראים "להתחיל מהפרק הרביעי, כי שלושת הפרקים הראשונים הם הרקע הפילוסופי ללוינס, והם באמת יותר קשים".
אפשטיין אומר שהוא קיבל מלוינס קודם כול את ההיררכיה האנושית הראויה: "אתיקה קודמת לפילוסופיה. בכלל, המציאות האנושית הממשית חשובה יותר מהתיאוריות עליה. לוינס הוא יותר יהודי מאשר ציוני, אבל האנושיות חשובה לו משתיהן. בעקבותיו, גם אני משתדל לחשוב יהדות במונחים אוניברסליים". ועם זאת, הוא מדגיש, לוינס אינו פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, אלא פנומנולוג. רוצה לומר, "הוא בוחן באופן אנליטי את אופי ההתנהלות האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי במציאות, לא את הדילמות הקיומיות של האדם הפרטי".
לוינס ידוע כאמור כמי שמדגיש בהגותו את "האחר", את ההתכווננות אל הזולת אף יותר מן העצמי. בהקשר זה מציין אפשטיין כי היו מי שניסו לזהות בין לוינס לפסיכולוג היינץ קוהוט, שחידש את המושג "זולתעצמי", כלומר אדם שהאמפתיה שלו כלפי הזולת חזקה כל כך עד שהיא גורמת לטשטוש בין האני ובין הזולת. הוא עצמו מתנגד לזיהוי הזה: "לוינס הדגיש דווקא את הצורך בהפרדה בין האני ובין הזולת, כתנאי לעצם יכולת התקשורת בינינו".
"בהרצאה הראשונה ששמעתי מלוינס לא הבנתי מילה, למרות כל השנים שלמדתי פילוסופיה. מישהו אמר לי: 'מה אתה מתפלא, זה לוינס, אף אחד לא מבין'. שאלתי אותו 'אז למה כולם באים', והוא ענה: 'את לוינס באים לשמוע גם אם לא מבינים'"
ובכל זאת, הדגש שנתן לוינס לזולת גרר אחריו ביקורת קשה, במיוחד בחוגים יהודיים, שלפיה לוינס מאמץ למעשה מוסר נוצרי, המזכיר את תפיסת "הגשת הלחי השנייה" של הברית החדשה. אפשטיין אומר שלוינס היה מודע לביקורת הזו ולא התרגש ממנה: "הנצרות הרי נולדה מתוך היהדות. צריך לומר שגם מבחינה ביוגרפית הוא חב חוב לא קטן כלפי הכנסייה, שהצילה את אשתו ובתו במהלך השואה, כשהן שהו במנזר. היה לו גם פירוש עצמאי משלו לכלל המוסרי היהודי 'ואהבת לרעך כמוך', שנתפס בדרך כלל כהדגשת העצמי על פני הזולת (שהרי האופן שבו אני מתייחס לעצמי הוא קנה המידה והמודל ליחסי אל הזולת; י"ש). הוא גרס 'ואהבת לרעך – כמוך'. אתה צריך לאהוב את רעך פשוט משום שהוא בן אדם כמוך".
אפשטיין מרחיב עוד בעניין הדמיון בין תפיסתו של לוינס לתפיסת העולם הנוצרית: "כמובן שהוא לא קיבל את תפיסת 'האינקרנציה' הנוצרית, שלפיה האל מתגשם בבן־אדם, אם כי צריך לומר שגם ביהדות יש תפיסה שבכל אדם יש 'חלק אלוה ממעל'. כך שיש גילוי אלוהי בכולנו, אבל ודאי לא באדם ספציפי. הוא כן גרס שתפקידו של האדם לגלות מסירות נפש מוחלטת למען הזולת, עד כדי הקרבה עצמית, ובזה, צריך להודות, יש דמיון מסוים לתפיסת 'ההקרבה' הנוצרית (שאף היא מדברת על תפקידו של ישו כמי שהקריב עצמו למען כפרת המין האנושי כולו; י"ש)".
מתח מסוג אחר, שהעסיק מאוד את לוינס, הוא זה שהתגלה מול מורו הנערץ מימי האוניברסיטה, מרטין היידגר, שתמך במשטר הנאצי ואף קיבל בשל כך את תפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במהלך כהונתו כרקטור אסרה האוניברסיטה על מורם של היידגר ושל לוינס, אדמונד הוסרל (שהיה יהודי מומר), להשתמש בספריית האוניברסיטה, בגלל מוצאו.
"מה שקרה עם היידגר בזמן הנאצים עזר ללוינס להשתחרר מהמחשבה שהפילוסופיה היא העיקר", אומר על כך אפשטיין. "הפילוסופיה הרי לא הצילה את היידגר מהשחתה, ומכאן שהאתיקה, והמציאות האנושית הממשית בכלל, חשובות יותר מהפילוסופיה. יחד עם זה, הוא מעולם לא תקף את היידגר באופן אישי, כי הכיר בחוב שלו כלפיו".
מחבר את לוינס לרבי נחמן
העולם האינטלקטואלי, בצרפת וגם בישראל, גילה את לוינס בשלב מאוחר למדי של חייו. ההסבר המקובל לכך הוא שלוינס כתב אמנם הגות פילוסופית כמעט כל חייו הבוגרים, אבל לפרנסתו עסק, מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד 1961, בניהול בית ספר למורים יהודיים מטעם "אליאנס", ורק לאחר מכן, בהיותו כבר בן 55, התחיל ללמד באקדמיה. על כך מוסיף אפשטיין ש"האופנות הפילוסופיות בשנות החמישים והשישים התמקדו במרקסיזם, ובזיקה לפסיכולוגיה ופסיכואנליזה. כל זה לא עניין את לוינס. רק כשהשתנתה האופנה ושאלות אתיות הפכו להיות מוקד העניין, החלו לגלות אותו. גם ידידותו של ז'אק דרידה, שהפך לשם בולט מאוד בעולם האינטלקטואלי הצרפתי, והמלצתו החמה על לוינס, הוסיפו לתשומת הלב כלפיו".
בישראל התגלה לוינס עוד הרבה יותר מאוחר: "קודם כול הוא לא חי פה וגם לא היה מזוהה כ'הוגה ציוני', אם כי בוודאי היה אוהד ישראל. זה קשור גם לעובדה שהן המחלקות למדעי היהדות באקדמיה הישראלית והן הישיבות מעולם לא נטו להתעניין בפילוסופיה".
מה המשמעות הפרקטית של האתיקה הלוינסית? איך אמור להיראות 'יומיום לוינסי'?
"יש פילוסוף צרפתי שכתב ספר שלם על זה: 'לוינס והיומיום'. הדבר החשוב שלוינס דורש מאיתנו הוא לצאת מהתבניות המקובעות. לראות את הזולת כפי שהוא ולא לפי הדימויים הראשוניים והסטריאוטיפים שיש לנו לגביו. זה נכון בין אשכנזים ומזרחים, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, וגם בין בני אדם בכלל. והוא גם אומר לנו שהכוח לא יפתור שום בעיה שיש לנו עם האחר. העיקרון הבסיסי הוא האמפתיה. לנסות להבין את הזולת, את מה שכואב לו, את נקודת המבט שלו".
ואיך היית מגדיר את הפרשנות שלך ללוינס?
"אני רואה את עצמי כמגשר בין תחומים שונים, תחומים שלוינס לא רצה לקחת בחשבון או להתייחס אליהם, כמו למשל חסידות. אצלו הגות יהודית היא בעיקר ההגות הרציונלית, בנוסח הגאון מווילנה, אבל אני מוצא הרבה נקודות השקה דווקא בינו ובין ההגות החסידית. אני עושה את זה גם בספר, במיוחד ביחס להגות של ר' נחמן. דבר שני, אני מאוד מחובר לעולם של הפסיכואנליזה, וממילא אני מחבר גם את לוינס לעולם הזה. הוא עצמו התייחס לפסיכואנליזה בזווית הצרה של פרויד, וגם לא לכל ההיבטים של פרויד. הוא התייחס לרעיונות של הדחפים הקמאיים, אבל הפסיכואנליזה המודרנית הרבה יותר עשירה. אני מחבר אותו יותר לכיוונים של ויניקוט".

בהגות ובהוראה שלך יש גם דברים שלא קשורים ללוינס?
"בוודאי, אבל כיוון המחשבה תמיד מושפע ממנו. אני למשל עוסק הרבה בפרשנות על התורה. אז אני לא לוקח את הטקסטים של לוינס כדי לפרש את התורה. אבל ההתמקדות שלי בפרשנות היא בהיבט האתי, כי כשאני לומד תורה זה מה שאני מחפש בה, את האתיקה, וזה בוודאי מושפע מלוינס".
ואיך היית מגדיר "אתיקה"?
"אתיקה זה לראות את האדם האחר; בעצם ליצור איתו יחס מבין, יחס מכבד, יחס מקבל. האתיקה זה לא מכלול של חוקים, זה מה שנמצא לפני החוקים, מה שמכוון אותנו אל האחר. זה נמצא בנפש, לא בספרי החוקים".
יחס מורכב לאירופה הנוצרית
ילדותו של אפשטיין עמדה בסימן שניות. הוא נולד ב־1944, שנה רעה מאוד להיוולד בה כיהודי באירופה. הנסיבות המורכבות של שנות ילדותו המוקדמת עיצבו את תשתית יחסו לאירופה הנוצרית: "בזמן המלחמה ההורים שלי ברחו לשווייץ, כך שנולדתי במחנה פליטים וגדלתי בעיירה קטנה שכמעט לא היו בה יהודים. אחרי המלחמה חזרנו לביתנו בצרפת. אז היחס שלי לעולם האירופי־נוצרי הוא מורכב. מצד אחד הצרפתים שללו את האזרחות של המשפחה שלנו, וגם הסגירו את הורי אמי לגרמנים. מצד שני, בשווייץ קיבלו את משפחתי מאוד יפה, ורופאים שווייצרים הצילו את חיי בזמן הלידה. כך שמבחינתי, המלחמה הפגינה בו־זמנית את פניה המכוערות והיפות של האנושות".
גם זהותו היהודית עמדה בסימן שניות. אביו, שגדל במשפחה "דתית מאוד" ברוסיה, כדברי אפשטיין, היגר לצרפת זמן לא רב לפני מלחמת העולם השנייה ושם עזב את הדת, אבל לדברי בנו "שמר בקנאות על המצוות המוסריות. הוא היה מאוד ישר, מאוד אמיתי, ועד היום הוא משמש בשבילי דוגמה מוסרית. הייתה בבית גם מודעות מאוד חזקה, גם אם לא ממש מובנת, של השוני בינינו ובין הסביבה הלא־יהודית. בגיל 11 אבא שלח אותי לשטרסבורג כדי שאלמד בבית ספר יהודי. משם המשכתי לאוניברסיטת שטרסבורג, ואחר כך לישיבת מונטריי בשווייץ ולישיבה נוספת בשטרסבורג".
כתביו של לוינס השפיעו גם על בחירותיו המעשיות של אפשטיין, וכבר בגיל צעיר. "כשהייתי בן עשרים התלבטתי מאוד אם להמשיך באוניברסיטה או ללכת לישיבה. בדיוק באותה תקופה נתקלתי לראשונה בהגותו של לוינס, בספר 'חירות קשה'. הוא מדבר שם על כך שחירות היא בכלל לא החופש הקליל הזה שאנחנו חושבים עליו; חירות תובעת מאיתנו הרבה אחריות. החלטתי אז ללכת לישיבה, אבל אחר כך חזרתי לאוניברסיטה והשלמתי את לימודי הפילוסופיה".
אפשטיין ביקר לראשונה בארץ מיד אחרי מלחמת ששת הימים. כרבים אחרים הוא מיהר להגיע אל הכותל המערבי, אבל תחושתו שם הייתה שונה מזו של רוב המבקרים: "אבני הכותל לא דיברו אליי. בכלל, אבנים לא מדברות אליי. מה שדיבר אלי היו הפנים הנפולות של הערבים שראיתי. הבנתי שיש כאן אתגר מוסרי גדול. גם במובן הזה אני לוינסי. הוא היה יהודי ליטאי, וחרד מאוד מהשפעתה של המיסטיקה על המוסר. אני נוטה לחשוב שהמיסטיקה מאפשרת לאנשים יותר מדי פעמים לנקות את מצפונם של אלה שחושבים את עצמם ל'עם נבחר', ולא מספיק מפעילים ביקורת עצמית". לדבריו, השליטה הישראלית ביהודה ושומרון הייתה קשה גם ללוינס, אבל "הוא תמיד הקפיד שלא לבקר את ישראל, בנימוק שזה לא יהיה הוגן כי הוא לא חי שם. הוא גם יצא בתקיפות נגד אנשים שביקרו את ישראל על מעשיה ביהודה ושומרון בלי לבקר מעשים גרועים בהרבה במדינות אחרות".
ההזדהות עם הכאב הפלסטיני עיכבה את החלטתו של אפשטיין לעלות לארץ. אבל אחרי נישואיו, ב־1969, הוא ואשתו בכל זאת החליטו לעלות. הוא אפילו שירת בצבא, שירות מקוצר של עולה חדש: "הייתי חובש בעייתי מאוד מבחינת הצבא. הגישה שלי היתה אנושית, וכל הזמן חילקתי פטורים לכל מי שביקש". בני הזוג אפשטיין שכרו דירה קטנה בשכונת מאה שערים. דווקא שם, מכל המקומות, הוא פגש לראשונה, באופן מקרי לחלוטין, את גיבורו הנערץ.
"שבת אחת אשתי ואני ירדנו לטייל ברחוב, ופתאום שמענו קולות בצרפתית", הוא מספר. "הלכנו לראות במי מדובר, והתברר שאלה היו לוינס ואשתו. כמובן שהצגתי את עצמי בפניו. הוא שמע שלמדתי חמש שנים פילוסופיה בצרפת, והזמין אותי להרצאה שהוא נתן באותו שבוע באוניברסיטת בר־אילן. נסעתי להרצאה, שעסקה ב'טרנצדנטיות ואימננטיות', ולמרות כל השנים שלמדתי פילוסופיה לא הבנתי אף מילה. שאלתי את האנשים לידי, והתברר שאף אחד לא הבין כלום. אחד מהם אפילו אמר לי: 'מה אתה מתפלא, זה לוינס, אף אחד לא מבין מה הוא אומר'. שאלתי אותו 'אז למה כולם באים', והוא ענה: 'את לוינס באים לשמוע גם אם לא מבינים'.
כעבור שנתיים נפגשו בשנית, כאשר לוינס ביקר שוב בירושלים: "הוא שאל אותי מה אני לומד עכשיו בפילוסופיה, והתאכזב לגלות שעסקתי באותו זמן בלימודים לרבנות, כלומר רק בסוגיות הלכתיות". לאפשטיין אכן הייתה חשובה ההשכלה הכפולה, התורנית והפילוסופית, אבל כשהחל ללמד הוא לימד בעיקר פילוסופיה: "היה לי חשוב להיות חלק מן התרבות הכללית. וגם התפיסה היהודית שלי מתורגמת לשפה אוניברסלית". בתחילה לימד בעיקר פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים: "איכשהו נוצר קשר ביני לפסיכואנליטיקאי בשם רענן קולקה, והוא הזמין אותי ללמד בחוגים שלו". כיום, כאמור, הוא מלמד בעיקר במדרשות לנשים, מדרשת מת"ן ומדרשת לינדנבאום בירושלים.
למה דווקא נשים? הן יותר קשובות לעולם האתיקה?
"שאלו אותי על זה הרבה פעמים. אני אומר שיש בזה פשט ודרש. הפשט הוא שצריך למלא את החלל של שיעורים לנשים, שמאוד הוזנח במשך השנים. הדרש הוא שאכן יש לנשים יכולת הקשבה לנימים העדינות של הנפש, הרבה יותר מגברים, שרגילים יותר לדיבור שכלי. אני הרי מתמקד בעולם של רגישות ופתיחות פנימית, היכולת לרגש ולהתרגש, וזה משהו שבאמת מאפיין יותר נשים. אבל האמת היא שיש גם חוגים רבניים שמזמינים אותי ללמד. למשל, כולל 'ארץ חמדה' (המכשיר דיינים ציונים־דתיים; י"ש). הם רוצים שהתלמידים שלהם יכירו גם את השיח הפילוסופי המערבי, וזה התפקיד שלי שם".
הקהל הדתי הוא בעל נטייה ימנית, לא עושים לך בעיות?
"בוודאי. בקהל דוברי הצרפתית יש רבים שלא מוכנים לשמוע אותי, ויש רבים ששמעו אותי בעבר והפסיקו להזמין אותי. אני לא מתרגש. אין לי קהל של אלפים, אבל יש לי את הקהל שלי".
מחפש את שביל הזהב
במשך שנים רבות התגוררו אפשטיין ומשפחתו בסביבה חרדית; לא רק במאה שערים, אלא גם תריסר שנים בטלז־סטון הסמוכה לירושלים. גם את שני בניו שלח לחינוך חרדי.
זה לא היה קשה לך? יש פער גדול בין השכלתך הכללית העצומה, השכלה שמן הסתם רצית להנחיל גם לילדיך, ובין החינוך החרדי.
"היה קשה, אבל הרגשתי שיהיה לי יותר קשה לשלוח לחינוך דתי־לאומי מיליטנטי. בכלל, ככל שעוברות השנים אני מגלה שאני לא מתאים לשום זרם חברתי וחינוכי מוגדר".
בשני העשורים האחרונים הוא חי בשכונת סן־סימון בירושלים, ושם הוא מספיק מקובל כדי להעביר בכל השנים הללו שיעור קבוע בפרשת השבוע.
"בזמן האחרון אני מאוד חרד לעתיד המדינה ולעתיד ילדיי ונכדיי", אומר אפשטיין. "אני מרגיש שהקלקול שאנחנו חווים עכשיו הוא המשך של מה שהתחיל ב־67', ולצערי הרב הקלקול הזה בולט במיוחד דווקא במחנה הדתי".
איך אתה מסביר את זה?
"אצל החרדים זו ההסתגרות הגטואית שלא מאפשרת להם אפילו להבין שאלות של אתיקה, ובציונות הדתית זו המלכת האדמה כערך עליון, במקום לראות את האדם במרכז".
למי שעלול לראות בו דמות קיצונית, אפשטיין מבהיר שהוא אכן קיצוני בדרישתו לחשוב כל הזמן אתיקה, אבל את תכניה של האתיקה הזו הוא מזהה דווקא עם שביל הזהב הרמב"מי. בעיניו, "שביל הזהב נוצר מתוך ההבנה שיש אמת בכל הערכים ובכל הקצוות, ולכן האמת הזו תופיע בפועל כעמדה שדווקא איננה קיצונית. לוינס ניסח זאת כך: 'גם כשמנהלים מלחמה צודקת, צריך שהיד קצת תרעד'. בכל זאת מדובר בחיי אדם".